בכמעט שלוש השנים האחרונות השתתפתי יחד עם נדב פרי (ועם יואב קרקובסקי) בפינת פרשנות פוליטית ב"סדר יום" עם קרן נויבך ברשת ב'. דרך הטלפון שמעתי בהנאה את הניתוחים האינטליגנטיים שלו והתרשמתי גם מחוש ההומור שלו. על אף שאני החזקתי בתיק הדאחקות בפינה, היו לפרי לא פעם יציאות ספונטניות שגילגלו את כולנו מצחוק ושלחו אותי מיד לנזוף בצוות הכותבים הנרפה שלי.
לא היתה בינינו כל היכרות אישית. ניסיתי פעם או פעמיים להשתדל אצלו שיזמין אותי לתוכניתו "המטה המרכזי". הוא התעלם באלגנטיות. לזכותי ייאמר שלא נידנדתי. אם הייתי מכירה אותו אישית, למשל אם הוא היה הילד שלי, אני מניחה שהייתי אומרת לו לקחת את העבודה החדשה אצל יצחק תשובה. ממרומי נסיון חיי אני יודעת שהכסף הוא, אם להשתמש בלשונו של ביאליק, "תריס בפני העלבון". אולם הייתי מזהירה אותו מדבר נוסף: זכות השיבה לעולם לא תינתן לו. המעבר מעולם הרביב דרוקריזם לעולם הרני רהביזם מתגמל כלכלית, אבל חייב להיות חד-כיווני, ואת זה לא כל הקולגות של פרי בעולמו הישן מפנימים.
לפני המון שנים קיבל העיתונאי דן מרגלית, תמורת סכום כסף נאה, הובלת קמפיין של מכבי שירותי בריאות. בתוך כמה ימים הבין את הטעות, נסוג מהחוזה והביע חרטה על שיקול הדעת המוטעה (מעניין מה היה חושב על זה דן מרגלית של "ישראל היום"). אז דומה היה שהכל מבינים (חוץ משלי יחימוביץ' דאז, שחשבה שהגיע הזמן שעיתונאים יעשו כסף) שעיתונאי אינו יכול בשום פנים לשמש בד בבד אביר האמת ואביר השקר. לא ייתכן שיחתור לאמת באופן נטול כל אינטרס אישי בעיסוקו האחד, תוך שהוא מייחצן את האינטרסים של גורם מסחרי, שעומדים מעל כל אמת.
לשם כך גם הומצא המושג המכובס "איש תקשורת", המעמעם את גבולות העיסוק העיתונאי ומכנס תחת קורת הגדרה אחת גם עיתונאים וגם דוברים, באותו אופן שבו היינו מכנסים תחת ההגדרה "אנשי חוק" גם שופטים, גם שוטרים וגם עבריינים
אלא שחבריו של מרגלית התחילו להבין שזה לא ייתכן, אבל משתלם. רשימה ארוכה של עיתונאים ואנשי תקשורת מזגזגים מאז בין העולמות, לפעמים בו בזמן ולפעמים לסירוגין. לשם כך גם הומצא המושג המכובס "איש תקשורת", המעמעם את גבולות העיסוק העיתונאי ומכנס תחת קורת הגדרה אחת גם עיתונאים וגם דוברים, באותו אופן שבו היינו מכנסים תחת ההגדרה "אנשי חוק" גם שופטים, גם שוטרים וגם עבריינים.
ברשימה הלא מפוארת של המזגזגים נמצאים במקום של כבוד יאיר לפיד, שהיה בד בבד עיתונאי והפרזנטור של בנק הפועלים; חיים הכט, העיתונאי המתלהם שמי שמצליח לעקוב אחרי שורת הקמפיינים שלו באמת יוצא צדיק; חיים זיסוביץ', ששב אל "תיק תקשורת" כשהוא עדיין בכס הדובר של אוניברסיטת בר-אילן; נתן זהבי, העצבני גם על הקמפיינים שהוא מקריין; אברי גלעד וה"מגה" צדקנות שלו; ג'ודי ניר-מוזס-שלום, אשת השר והתקשורת שמקדישה חלק ניכר מתוכנית הרדיו שלה לייחצן את רשת וחברים אחרים (ללא תמורה כספית, כמובן, אבל עם אינטרסים אחרים); רונאל פישר, בן-זוג למיקי רוזנטל במשימה עיתונאית שיצא ממנה עם עבודה אצל ארקדי גאידמק, נשוא התחקיר; ואלוף הזגזוג – או נכון יותר התת-אלוף – אבי בניהו, שזגזוגו האקרובטי בין תפקידי דוברות לעיתונאות לא הפריע לו לקבל את המנדט להכשיר את הדור הבא של התקשורת, וגם לא מפריע לו להיות יקיר אולפני הרדיו והטלוויזיה. ואולי זה מסביר הכל. אמור לי מי מפקדיך, ואגיד לך איזו תקשורת עלובה תגדל פה.
הזגזוג הזה מעקר כל אפשרות לתת אמון בעיתונאים. לעולם לא נדע מתי מדברת האמת ומתי מדבר האינטרס של הבוס הנוסף, העכשווי או העתידי של העיתונאי, המגיש או "איש התקשורת". מבין מעט העיתונאים (לא נעליב אותם בכינוי "אנשי תקשורת") שדבקים בעצמאותם יש מי שלא הוקיעו ולא יוקיעו את חבריהם המזגזגים, מתוך שיקולי חברות, ומתוך התפיסה, שבדרך כלל מקובלת גם עלי, שפרנסה היא מעל הכל. יש לקוות שאלו הן הסיבות, ולא המחשבה על קמפיין עתידי שעשוי להתגלגל פעם גם אל חיקם הדלפוני.