איני מעוניין שבני בן הארבע יצפה ב"אח הגדול". מוגזם? מופרך? חריג? לא נראה לי. לטעמי, מדובר בתועבה, בתוכן טלוויזיוני המדרדר את השיח בחברה שלנו, מציצני להחריד, מצליח לצערי לסחוף את ההמונים ומשתלט לא אחת על סדר היום, מזהם את המרחב הציבורי, ולצערי גם את המרחב הפרטי. אלא שאין הדבר בידי. בני הקטן הולך לגן מדי בוקר, פוגש בחבריו הטובים, ובפרלמנט המיניאטורי שפתחו החברים עלה "האח הגדול" לראש סדר היום, הם דנים בו ומנתחים אותו. והוא, הקטן, לאסוני, מביא את כל זה הביתה.
ה"אח הגדול" הוא רק דוגמה. הוא דוגמה הבאה להמחיש תסכולו וכאבו של אב העומד חסר אונים מול כוחות השוק, מול התוצאה העגומה של הגמוניית הרייטינג, שניצחה את הכל, את כולנו, והשתלטה על התודעה ועל המרחב. אך מה לי יותר מאשר להיות מתוסכל? אני חי בדמוקרטיה. קשת, זכיינית הערוץ השני, זכתה במכרז כדין, זה מה שהיא בחרה להציב בפני צופיה, בשעת השידור היוקרתית ביותר שלה, וכנראה שמי שבחר מכיר את נפש צופיו.
חוסר האונים שלי אל מול ה"אח" הוא כאין וכאפס לעומת חוסר האונים שחש אב חרדי המנסה לגדל את בנו על-פי מסורת אבותיו כפי שהוא תופס אותה, ושעל-פיה גדל והתחנך. "הקלקול" שעשוי להיגרם לנער חרדי, לאברך, לנערה בוגרת בית-יעקב מגלישה ברשת הוא בלתי הפיך בכל הנוגע לתפיסת העולם החרדית.
אפשר לזלזל בזה, לבוז לחרדים כנהוג במקרים רבים, לרכוב על עגלת "שנאת החרדים", לשוב לטענות אי-הגיוס, להזכיר את המלחמה באינטל, את האם המרעיבה, את אליאור חן ואת "אמא טליבאן". אפשר לאחוז בעמדת האדנות ה"נאורה" ולדעת מה טוב יותר עבורם, ולשמוח בעובדה שכלום לא יעזור להם, ושהאינטרנט ניצח את הפרימיטיבים.
זה קל מדי ופשוט מדי, וזה מה שחשתי כשקראתי את דבריו של חנוך מרמרי, במאמרו "ד"ר כשר ומיסטר פָּרוּץ", שהתפרסם באכסניה זו ב-29.09.09. מרמרי משווה את החרדים לבני האמיש, ובזה סותם עליהם את הגולל. במאמרו הוא מכליל, מתייחס אל "החרדים" כאל עדה גדולה אחת, מקשה אחת, כאילו אין בה זרמים ורבדים שונים, כאילו אין בכל החברה החרדית כולה מי ששואלים שאלות, ומי שמנסים לפתור את המורכבות שמציבה בפניהם המודרנה.
איני חרדי, לא הייתי, וכפי הנראה כבר לא אהיה. לפחות לא בגלגול הזה. אבל כמי שנמנה עם קהל הקוראים של מרמרי, ורואה בו כותב חשוב, ובדברים היוצאים תחת ידו אמירות חשובות, המעצבות תפיסות עולם ודעת קהל, נדמה היה לי כי הוא חטא הפעם בחטא החד-ממדיות. כתחקירן, העוסק לרוב בתחקיר דוקומנטרי, פגשתי ואני פוגש קהילות שונות ומגוונות בחברה הישראלית. דבר אחד למדתי בכל השנים הללו בתחום עיסוקי, והוא שאסור להכליל. אין שום אפשרות לכלול את כל תושבי אום אל-פאחם תחת כנפיו של השיח' ראאד סאלח, ולא כל יוצאי חבר העמים שותפים לרצח בני משפחת אושרנקו, לא כל אוהדי בית"ר שונאים ערבים, ועד כמה שהדבר יישמע תמוה, לא כל חסידי גור מעריצים את ה"פני מנחם" (האדמו"ר מגור).
לאחרונה עסקתי רבות בנושא האינטרנט במגזר החרדי, וגיליתי עולם מלא ומרתק, ייצרי ומעמיק, תוסס ופעיל, כזה שאינו מאפשר להתבונן במציאות הגלישה החרדית באופן כה חד-ממדי.
האתרים החרדיים, דוגמת "בחדרי חרדים", הגדול שבהם, אבל גם אתר "חרדים", וגם "דעת" ואחרים, מתמודדים בעצמם ובאומץ רב עם הסוגיה. ביודעם מי קהל הגולשים שלהם, הם שבים ומבליטים את אזהרות הרבנים, את העצרות, את הפשקווילים המזהירים מפני האיום שברשת, ובכך, לכאורה, כורתים את הענף שעליו הם יושבים. לכאורה, ברגע שבו הופיעה ידיעה בדבר הכנס בבית"ר-עילית (שאותו הזכיר מרמרי במאמרו), כנס רבנים שקרא להחרמת האינטרנט ולהתחייבות של כל תושבי בית"ר לעשות כן, אמורים היו רבים בבית"ר להתנתק, ולא היא.
לכאורה, ברגע שיצא האדמו"ר מוויזניץ בחג הסוכות האחרון והזהיר כי מי שיתגלה אינטרנט בביתו, לא יוכל לשלוח את ילדיו למוסדות החסידות, היו צריכים מיד כל ה"ויזניצ'ים" הגולשים להתנתק. זה הרי הופיע כמעט און-ליין בכל האתרים, ולא היא. לא בבית"ר, ולא חסידי ויזניץ', וגם לא חסידי גור הודיעו על ניתוק מהרשת. הם לא הודיעו, כשם שלא הודיעו שהתחברו, משום שזהו כוחו של האינטרנט, וזו הבעיה הגדולה שעימה מתמודדים הרבנים.
באתרים ניתן למצוא גם עדכוני חדשות מגזריים וארציים, תמונות רבות מתוך החסידיות ומתוך החצרות, פורומים שוקקים ותוססים, וכל אלה מאיימים על הסגירות החרדית ובעצם כבר פרצו את הגדר, והעמידו הורים ורבנים רבים בפני מציאות שלא הכירו קודם. לא בכדי קמה "ועדת הרבנים לתקשורת" לפני כחמש שנים על-ידי גדולי הדור, ועדה המורכבת מכמעט כל הזרמים הקיימים בחברה החרדית. הוועדה הוקמה כדי לנסות להתמודד עם החידושים וההתפתחויות בעולם התקשורת, לנסות למצוא דרך ללכת עם ולהרגיש עם, ולהישאר עדיין נאמנים לדרך החיים החרדית. זה לא פשוט, זה אפילו די מסובך ומתסכל ליושבים בוועדה ולפעילים בה, אבל הם מנסים.
איני סניגורם של חרדים, לא זו כוונת תגובתי. נכון, הם "לא-ציונים", ואין כוונת הנאמר כאן לבטל את המורכבות של החיים המשותפים של כולנו כאן יחד, את הבחירה החרדית לא לקחת חלק שווה בחובות המשותפות לרובנו כאן. כל זאת ידוע, נאמר וכבר דובר עד אין קץ. במסגרת שיטוטי במחוזות החברה החרדית נתקלתי לא אחת בדברים קשים שלעתים אין הדעת תופסת ומקבלת, אבל כאמור, אלה לא הסממנים המייצגים. לצד דברים פחות נעימים לעין מצאתי גם נקודות אור רבות באורח החיים החרדי. כן, מותר וצריך לומר זאת.
"האינטרנט, על כל פגמיו, האלימות שבו, הפורנוגרפיה, איננו איום על העולם", קובע מרמרי בדבריו, ולטעמי הוא טועה בגדול. מבחינת האדמו"ר מגור, זה סוף העולם. מבחינת הרב אלישיב ושלוחיו, הנזק שנגרם משיטוט אקראי ב-ynet, האתר המוביל בישראל, הוא בלתי הפיך. הרי אין שם אפילו רגע דל ללא תמונה שיש בה שמץ של גסות, או רמז לדבר תועבה, וזה באתר המתיימר להיות מוביל ומהוגן. ברור אפוא מאליו שהתוכן המוצג בו אינו מתאים לרוח החינוך החרדי.
קל מאד ללעוג, לבטל, להתנשא ולהתיימר לדעת טוב מהחרדים, מה טוב עבורם. קשה הרבה יותר לנסות לרדת לעומק מרקם החיים העדין שלהם. הם חיים בתוכנו, בתוך חברה חילונית, פתוחה ומאתגרת מאוד מבחינתם, ולכן הם קובעים לעצמם סייגים כה רבים.
יאיר אונא הוא תחקירן