אחת לכמה ימים אני בוחן את עצמי. נכנס ל"הכצעקתה", קורא את הפוסט האחרון, ואז ממשיך אחורה, מותח את גבולות כוח הסבל שלי, בודק כמה אוכל לקרוא לפני שאתחיל לבכות וארצה למות. ככה זה עם רוב הגברים שאני מכיר. אולי לא בדיוק ככה, אבל דומה מאוד. כולם ממליצים על "הכצעקתה", ובצדק מוחלט.
"הכצעקתה" הוא בלוג צעיר יחסית (הפוסט הראשון בו נכתב ב-22 באוקטובר השנה), השלוחה הישראלית של תנועת Hollaback העולמית. הבלוג, כמו תנועת האם שלו, מתמקד בתיעוד של הטרדות רחוב על רקע מגדרי, ומורכב, ברובו, מעדויות אישיות של נשים (כמעט תמיד אלו נשים) שהיו קורבן להטרדות כאלה.
למרות גילו הצעיר נדמה ש"הכצעקתה" – במקביל לפרשת בר-לב – הצליח ליצור ברשת הישראלית, או לפחות בחלק ממנה, שיח חדש בנוגע להטרדות מיניות. דווקא התיעוד הפשוט והישיר של הטרדות רחוב, כאלה שמרחפות לא אחת על סף האיום באלימות ישירה אבל לא מגיעות אליה, הצליח ליצור דיון אמיתי ומרתק על מציאות שכמעט אינה נוכחת בסיקור התקשורתי השוטף.
המלצות על "הכצעקתה" אפשר למצוא בלא מעט בלוגים מובילים, וסביר להניח שכאלה תופענה בעוד ועוד בלוגים בעתיד. זה חשוב, אפילו חשוב מאוד, ויחד עם זאת יש משהו צורם באופן שבו מעגל הקוראים והתהודה הציבורית של פרויקט חשוב כמו זה ידועים מראש.
כבר כעת אפשר לקבוע ש"הכצעקתה" ממלא שני תפקידים חשובים מאוד. ראשית, הוא מהווה קהילה תומכת לנשים שנתקלו בהטרדות רחוב, מספק להן את היכולת לחלוק את החוויה המסויטת עם שותפות שיכולות להזדהות ולהבין. שנית, עבור גברים נאורים "הכצעקתה" מספק הזדמנות נדירה להציץ אל מה שהוא מציאות חייה של כל אשה בישראל ולהכות על חטא, של הטרדה או של חוסר אמפתיה כלפי מי שהוטרדה.
גם אם אלה יהיו התפקידים היחידים שימלא הבלוג, עדיין מדובר באחד הפרויקטים המבורכים שנולדו ברשת הישראלית. אף על פי כן, ולמרות ההצלחה התקשורתית הצנועה של "הכצעקתה" (שני ראיונות טלוויזיוניים עד כה, כשבשניהם עולה שוב, ברמה זו או אחרת, אותו קונפליקט מדומיין ומלאכותי בין חופש ורומנטיקה ובין מלחמה בהטרדות מיניות), נדמה לי ש"הכצעקתה" ראוי לשמש גם הזדמנות לתקשורת לבחון את עצמה ואת יחסה לנושא ההטרדות המיניות.
אם לנסח את הנקודה המרכזית באופן פרובוקטיבי, בעודי קורא ב"הכצעקתה" ניקרה במוחי השאלה "איפה גדעון לוי של הטרדות הרחוב?".
העיסוק התקשורתי בהטרדות מיניות כיום, כך נראה, מוגבל למקרים הנדירים שבהם מעורבים בהטרדה לכאורה גברים בעמדות מפתח (בר-לב, רמון), מקרים שבהם אפשר לנתח במקביל גם את ההשלכות הפוליטיות של ההטרדה, להפריח לחלל האוויר תיאוריות קונספירציה או לדון בכשלונם העצוב והמביך של יפי-הבלורית (יופמיזם תקשורתי לגברים מקריחים בעלי שררה) שלא גילו מבעוד מועד ש"הממזרות שינו את הכללים".
אלא שהטרדות מיניות, כמו שיודעת כל אשה, כמו שיכול ללמוד כל גבר מקריאה חטופה ב"הכצעקתה", אינן החומר שממנו קורצו דרמות פוליטיות אפופות הורמונים, הן החומר שממנו קורצה השגרה המדכאת והיומיומית של נשות ישראל.
אז במקום להוסיף עוד המלצה, מיותרת כמעט, בבלוג האישי שלי, לחלוק קישור עם חברי בפייסבוק, קהל שרובו כבר מכיר את "הכצעקתה", בחרתי לכתוב כאן. הטור הזה הוא לא (רק) המלצה חמה על "הכצעקתה". הטור הזה הוא גם, בעיקר, פנייה לעיתונאים שקוראים כאן לשנות את ההתייחסות התקשורתית לנושא ההטרדות המיניות.
אולי, אני חושב, מישהו ירים את הכפפה, אולי בשיתוף פעולה ישיר עם צוות "הכצעקתה". פעם בשבוע, במקום בולט במוסף האקטואליה השבועי, טור אחד נבחר, פוסט אחד (באישור הכותבת כמובן), כמעט אקראי, מהבלוג. לתת לכולם הזדמנות להיחשף למציאות שהתקשורת בוחרת לטשטש ולהדחיק, לתת לנשים לדעת שהן לא לבד, לתת לגברים הזדמנות נדירה להבין.
שחר אבן-דר מאנדל הוא אב לשתי בנות המתקרבות בקצב מדאיג אך בלתי נמנע אל הטרדת הרחוב הראשונה שלהן, וכותב את הבלוג תודעה כוזבת