אולי זה עניין של גיל, או שמא הרגלי הצפייה הבררניים שלי בטלוויזיה. אבל אני חייב להודות: עד השבוע לא היה לי מושג מי הן ה"בכפיות". מעולם לא שמעתי על נטלי דדון, וגם לא על ג'ני טוקרב ומעיין קווילי. אבל השבוע נפל דבר וזכיתי להכירן. לא אישית, רק לצפות על צג המחשב בדמותן של שלוש נערות הביקיני שמעסיקות עכשיו את הפורום הנכבד של המועצה לשידורי כבלים ולוויין במשרד התקשורת.
ה"בכפיות", למי שטרם סתם כמוני את החור הזה בהשכלתו, הן חלק מן הפורמט של תוכנית טלוויזיה מעוררת מחלוקת בשם "לילה בכיף", המשודרת בערוץ ביפ בכבלים. "לילה בכיף" משווקת כפרודיה סאטירית על תוכניות אירוח בטלוויזיה. כיוון שהיא משודרת בשעת ערב מאוחרת, וחבויה בביפ, יכולים משתתפיה, ובראשם המגיש דוד ארז והבדרנים השותפים בצוות, לתת דרור ללשונם בכל מה שקשור לענייני מין, למשל.
שלוש ה"בכפיות" משתלבות בתוכנית כמו שמעודדות בשמלות קצרות ובגדים הדוקים משתתפות במשחק כדורסל או פוטבול אמריקאי: הן שם בגלל גופן החטוב, לא בשל שום כישור אחר. "סוכריות לעיניים". הקהל ביציע, בעיקר הגברים, אוהב אותן. אפשר להבין את זעמם של 33 ארגוני נשים שתבעו בחודש שעבר להוריד את התוכנית מן המרקע גם בגלל ה"בכפיות".
"נשים אלו מוצגות באופן לגלגני ומשפיל", קבלו ארגוני הנשים. "התכנים המילוליים של הפינה בוטים וכוללים התייחסויות מבזות לגוף האדם מצד המגישים (כגון 'כוסיות', אחד המגישים התייחס ל'שדיה הגדולים' של מרואיינת והתייחס בהתאמה לגודל איבר מינו וכדומה). תכנים מסוג זה אינם מותירים כל ספק ביחס למסרים הפורנוגרפיים, המיזוגנים, הסקסיסטיים והלסבו-פובים, אשר משרתים ומעודדים השפלה ואלימות מינית כלפי נשים".
בינתיים נדחתה הדרישה לאסור את חידוש שידורה של התוכנית, שיצאה לפגרה בתום עונה ראשונה של 49 תוכניות. אבל במקביל דווח כי המועצה מבקשת מחברת הכבלים הוט להבטיח כי צופים שיבקשו לצפות בפרקי התוכנית בשידורים חוזרים ב-VOD יוכלו לעשות זאת רק לאחר השעה 22.30. משמע: הבעיה איננה איכותה של התוכנית, ההומור שלה או החשש שהביעו ארגוני הנשים מהשפעתה הקלוקלת, אלא זהותם של הצופים, וליתר דיוק מאפיין אחד שלהם – תאריך לידתם. כאילו שאיסור על צפייה בתוכנית לפני עשר וחצי בלילה ב-VOD ימנע מילד או מנער להיחשף כאוות נפשו להומור של "לילה בכיף".
נכון, אפשר להבין את הרצון האבהי או האמהי של חברי המועצה שלא לחשוף את ילדינו הרכים לעיסוק בנושאי מין, למלים גסות ולשאר המאפיינים המקוממים של "לילה בכיף". אבל יש משהו פתטי במהלך כזה, עדות לעוורונם של גורמים רבים לשינוי הדרסטי שחל במציאות התקשורתית: כל הכללים של פעם, שאיפשרו לפסול תוכניות או לווסת את הצפייה בהן, קרסו. באותה דרך שבה עוקפים בלוגרים, טוקבקיסטים ושאר היצורים המרחפים בחלל הווירטואלי את צווי איסור הפרסום, הוראות הצנזורה וכל יתר ההגבלות שאיפיינו את ימי "המשטר הישן" – כך גם בכל הקשור לטלוויזיה. רוצים לראות את ה"בכפיות"? אינכם זקוקים ל-VOD. חפשו באינטרנט. בכל שעה.
במציאות החדשה כבר לא צריך טלוויזיה, איש אינו צריך לחכות לעשר וחצי בלילה כדי לצפות בתוכניות כאלה. כל הצווים והתקנות שנועדו לממש את ההפרדה בין מה שראוי לצפייה של ילדים ובין מה שאמור להיות שמור ל"מבוגרים בלבד" התכרסמו.
האמת היא שאף פעם השערים לא היו נעולים הרמטית. הסיווג הקפדני של סרטים מסוימים ל"בני 16 ומעלה" רק עודד ילדים רבים למצוא דרכים להיכנס לבתי הקולנוע ולהיחשף באפלת האולם לתמונות האסורות. כאשר הצפייה בסרטים ובסדרות עברה מן המסך הגדול למרקע הקטן, חיפשו במרבית מדינות העולם דרך להגן על תומתם של ילדים מפני אלימות, מין, עירום, קללות ושאר מרעין בישין. באמריקה נולדו הכללים שמונעים כמעט לחלוטין הקרנת עירום והשמעת מלים גסות בערוצי הברודקסט, המשודרים לכלל הציבור. הגישה האמריקאית המתחסדת יצרה מצב שבו באינסוף סדרות טלוויזיה אין שמץ של עירום, אבל הטקסטים ושפת הגוף טובעים במין מרומז, בכל שעות היום והלילה.
בבריטניה נולד לפני שנים המונח "קו פרשת המים" (Watershed) – השעה שלפניה אמורים שידורי הטלוויזיה להיות זכים וחלקים כעכוזו של תינוק, ללא טיפת דם או רמז לנוזל גוף אחר, חלילה, ואילו אחריה מתירה הוד מלכותה לנתיניה לצפות במעשי אלימות ובחזות חשופים, ואפילו בסצינות של גירוש שדים (Exorcism).
היכן בדיוק עובר קו פרשת המים בממלכה המאוחדת? על-פי כללי גוף הרגולציה לענייני תקשורת אופקום, "חומר שאינו מתאים לילדים" מותר להקרנה רק לאחר השעה תשע בערב, ולא אחרי 05:30 לפנות בוקר. בערוצי לוויין וכבלים מסוימים עובר קו פרשת המים בשמונה בערב, ואילו ערוצים בתשלום, שנדרש בהם קוד לצפייה, משוחררים מן ההגבלה.
יש גם שטח אפור, מקום ליוצאים מן הכלל. יש דברים שמותר להציגם לפני שהילדים נרדמו, כמו למשל ייצוגים של יחסי מין, במקרים שיש לכך "מטרה חינוכית רצינית". ובאשר לעירום לפני קו פרשת המים – זה מותר רק כשהוא "מוצדק מבחינה תוכנית". אבל מי קובע? בקיץ השנה שידר ערוץ 4 תוכנית יומית ב-12:30 בצהריים, על רישום וציור, שבה מילאו תפקיד מרכזי דוגמנים ודוגמניות בעירום מלא. הכוונה היתה "לקדם חזרה לכישורים הבסיסיים של ציור ורישום ולעורר התעניינות מחודשת באמנות פיגורטיבית מסורתית". אבל גופי מעקב בעלי אוריינטציה שמרנית טענו כי לערוץ יש "אובססיה למין ולעירום" וכי מדובר בהפרה בוטה של הכללים. למרבה האירוניה בחר ה"סאן", הטבלואיד שבו מככבת מדי יום "נערת עמ' 3", לגחך על הטענה שמדובר בתוכנית חינוכית – ולצטט בהבלטה טענות צופים שזעקו "זו פורנוגרפיה".
בעקבות עשרות תלונות פסק אופקום כי אכן מדובר היה בתוכנית בעלת אופי חינוכי ולא מיני, ועל כן לא היתה הפרה של הכללים, מה גם שהתוכנית שודרה בטרם החלה חופשת הקיץ, ובשעה הזו הילדים אמורים היו להיות בבתי-הספר, לא לצפות בטלוויזיה. אבל הדיון בתוכנית האמנותית החזיר למוקד את שאלת יעילותם של הכללים שנקבעו בעידן אחר. בימים שבהם ניתן לצפות בקטעים מתוכניות טלוויזיה באתרים כדוגמת יו-טיוב, והשלט-רחוק מאפשר לנדוד למאות תחנות ברחבי העולם, ברור שיכולת השליטה עומדת להישמט סופית מידיהם של פקידים והורים.