אם נמשיך להביט מנגד על כוחות ההיצע והביקוש המעצבים את מקצוע העיתונאות, בקרוב מאוד לא יישאר ממנו כלום: כמעט כולנו נהפוך לאנשי תוכן – תפקיד שמבחוץ נראה מאוד דומה לעיתונאי, אבל נטול הערך המוסף שלרוב נסתר מהעין: שליחות חברתית, אתיקה ושאיפה לחשוף את האמת.

או במלים אחרות: איש התוכן הוא זבן של טקסטים. אחד שיודע מה הלקוח רוצה, וגם ידאג לספק לו את זה. בהתחלה עוד יקראו לנו עיתונאים, אבל אחרי זמן מה יבינו שזה כמו לקחת נער שהופך המבורגרים במקדונלדס ולכנות אותו שף, ולכן יאפשרו למונח עיתונאי להישאר נחלת האנציקלופדיות וספרי ההיסטוריה.

הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה: אין אף אחד שיעצור את התהליך הזה. מבחינת המו"לים, לייצר עיתונות זה הרבה יותר יקר מסתם להפיק תוכן בידורי, את רוב הפוליטיקאים זה בכלל לא מעניין, לבעלי ההון נוח לקבל עיתונות בלי שיניים שיכולה לעטוף את הפרסומות שלהם בניחוח של אסקפיזם, ולאזרחים עצמם כבר נמאס מהאנשים שקובעים בשבילם מה חשוב. כך או כך, המשבר הזה לא ייפתר מעצמו. צריך להכניס למשוואה כוח נוסף שיפעיל לחץ לכיוון הנכון. מלבדנו, העיתונאים, איש לא יעשה את זה.

ובעצם, האם בכל הקשור לעיתונאים בישראל אפשר להשתמש במלה "אנחנו"? העיתונאי והסופר וולטר ליפמן היה מספק לשאלה זו תשובה שלילית נחרצת. אין באמת כזה מושג ציבור, הוא טען בפולמוס ידוע שניהל בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת עם הפילוסוף ג'ון דיואי. לדבריו, מה שמכונה בטעות "ציבור" הוא אוסף של יחידים שכל אחד מהם פועל בנפרד למען עצמו. לעומתו, דיואי גרס שקבוצה גדולה של אנשים יכולה להפוך לציבור, אם חבריה יבינו שהם מדוכאים בשיטתיות, יפתחו תודעה משותפת ואף ינסו לשנות את המצב.

אנחנו העיתונאים אמנם נמצאים בתחרות חיובית מתמדת שגורמת לנו להביא את הסיפור הכי טוב והכי בלעדי, את העיצוב הכי יצירתי ואת הדעות הכי חתרניות. אבל התחרות יכולה גם להזיק – להפוך את העיתונאים משותפים-לדרך לאויבים, למצב שבו עיתונאי לעיתונאי – זאב.

ההתנהלות הזו באה לידי ביטוי בכתבים שמסכלים זה לזה סיפורים, במתחים בתוך מערכות ובצלמים שמגלים לאם על מות בנה כחלק מהמרדף מי יביא ראשון את התמונה. לתחרות פרועה שכזאת יש חלק מרכזי בשחיקת המקצוע. השינוי יבוא רק אם לצד התחרות נצליח לייצר גם תחושת שותפות. תחושת שותפות מייצרים על-ידי מפגשים, חוויות ומוסדות, אבל קודם כל על-ידי החלטה שהמצב הנוכחי מאוס. שאנחנו קודם כל שותפים לדרך.

מהפך תודעתי הוא תנאי הכרחי, אך לא מספק. עלינו לתרגם את החשיבה כציבור לפעולה משותפת, להפוך לכוח שיכול להוביל שינוי ולייצג את האינטרסים של המקצוע ושל העוסקים בו בתוך המשא-ומתן המתמיד שמעצב את תחום עיסוקנו. כוח כזה נוצר רק מתוך התאגדות, שהופכת אותנו מיחידים לקבוצה, שמוסמכת להיאבק למען האינטרס של חבריה – במקרה זה העיתונאים.

אילו אגודות העיתונאים לא היו נוסדות עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, היה צריך להמציא אותן. הרעיון שעומד מאחוריהן – שילוב בין ארגון עובדים לגילדה מקצועית – טומן בחובו את יכולתם של העיתונאים לקחת אחריות על גורלם. אולם עצם קיומן אינו מספיק כל עוד הן נכשלות פעם אחר פעם במילוי תפקידן, וכל עוד הן אינן כוח אמיתי שיפעל למען האינטרסים העיתונאיים בישראל. בתוך כך, האיגוד הארצי – שאמור לאגד את האגודות לחוד חנית שיוביל את המאבק – רוקן מתוכנו במודע ובמוצהר על-ידי הנהגתו הנוכחית.

אסור לנו להמשיך לעמוד מנגד ולצקצק על חוסר הרלבנטיות של האגודות, או לספר לעצמנו ולאחרים שיש דברים שאי-אפשר לשנות. הציניות הזאת, שמאפיינת עיתונאים והיא תוצר לוואי כמעט הכרחי אצל מי שאמון לבקר את כולם, היא בעוכרינו. בנוגע לעתיד עולם העיתונות, להבדיל משדות אחרים שאנחנו מסקרים, אין לנו המותרות להשתלח ולחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה. הגיע הזמן להיפטר מהציניות, להפשיל שרוולים ולהתחיל לשנות את אגודות העיתונאים מבפנים.

אחת הנגזרות של שיטת ההעסקה בעיתונות, שמתגמלת רבים מעט ומעטים הרבה, היא שהזוטרים מפחדים לסכן את הסיכוי להגיע לצמרת ואילו הבכירים מפחדים לסכן את מה שכבר השיגו. כך לא יבוא שינוי. התקוממות של המאסה העיקרית של העיתונאים – הזוטרים, הצעירים, הפועלים השחורים של הענף – היא תנאי הכרחי, אך לא מספק, לחולל את השינוי הדרוש. התקוממות כזאת התרחשה ביולי 2008, כשכ-350 עיתונאים הגיעו לבית סוקולוב לכנס הקמת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. במקביל צריכה להיווצר הנהגה שתתווה כיוון ודרך ותסחוף אחריה את האחרים.

עיתונאים מסוגלים, בכוח מלותיהם, להשפיע על מהלך מלחמה, לגרום לבורסה להתרסק או לאחד את הציבור הישראלי מול מסך הטלוויזיה. כשזה מגיע לנעשה בחצר האחורית שלהם, קולם לא נשמע. הגיע הזמן שהם ייקחו את המושכות לידיהם, ויעסקו לא רק בביקורת, אלא ביצירת אלטרנטיבה ועיצוב מחדש של העיתונאות בישראל. 2011 יכולה להיות שנת המפנה דווקא בגלל כל הדברים שאנחנו נוטים לראות בהם אויבי המקצוע, ובראשם התחזקות האינטרנט על חשבון הפרינט.

המשבר הכלכלי בענף העיתונות, הירידה בדימוי המקצוע, ריקון כללי האתיקה מתוכנם והמבוכה אל מול המדיה החדשה שכבר החלה לשנות ובקרוב תשנה לגמרי את הפרקטיקה המוכרת – כל אלה יכולים להביא את קבורת החמור של העיתונאות, אך מאידך גם להיות מבשריו של עידן חדש שמתאפיין בנגישות המידע, בתלות פוחתת בבעלי הון וביכולת להגיש טקסטים עיתונאיים באופנים שלא היו בנמצא בעבר. לא חסרים כוחות שינסו לחזק את התקשורת כאמצעי לספק לחם ושעשועים להמונים. אנחנו צריכים להיות הכוח שימשוך לכיוון השני.

יאיר טרצ'יצקי הוא עיתונאי וכותב יחד עם יואב ריבק את הבלוג "עיתונאים"