כשפרשתי הבוקר, כמדי יום, ארבעה עיתונים על שולחן ארוחת הבוקר, היתה לי לרגע תחושה של חג. לא בגלל נתוני ה-TGI שפורסמו אתמול. גם לא בשל החלטתו הראויה של נתניהו לקבל את המלצות ועדת ששינסקי. הסיבה למסיבה היתה צירוף של שתי ידיעות שבלטו לעין. האחת, בכל העיתונים, עסקה בהתקדמות משמעותית בהליכי הבדיקה של ענייני הנדל"ן החקלאי של אלוף יואב גלנט. השנייה, ב"ישראל היום", הוקדשה להשלכות הקטלניות של הצפיפות בבתי-החולים.
הידיעות עצמן אינן מעוררות שמחה: הן מצביעות על מציאות עגומה. אבל מה שעומד מאחורי פרסומן הוא בהחלט חדשה טובה לעולם התקשורת. הראשונה, הנוגעת לגלנט, היא תולדה של תחקיר שבוצע ונכתב על-ידי קלמן ליבסקינד ופורסם ב"מעריב". הידיעה השנייה נכתבה על-ידי רן רזניק, בהופעת בכורה של תחקירן הבריאות של "הארץ" לשעבר ב"ישראל היום". שתי הידיעות הן עדות לכך שחרף כל ההספדים, העיתונות החוקרת בישראל עדיין חיה ובועטת.
מימין: העיתונאים קלמן ליבסקינד ורן רזניק (צילום: "העין השביעית")
אל תקראו את השורות הבאות כניסיון למרוח ליפסטיק ושכבת איפור נדיבה על גופה מצהיבה, כמעשיהם של קברנים במסורת האיטלקית. מצבה של העיתונות קשה: הטבלואידיזציה, החנופה לקוראים, הירידה בהכנסות ובתפוצה, החילופים המתמידים של כתבים ועורכים מחמת שכר נמוך וכל יתר החוליים שאנו עוסקים בהם מדי יום בשנים האחרונות, כולם נכונים ומדאיגים. אבל דווקא על רקע זה אסור לשכוח שיש עדיין גם נקודות אור בעיתונות הישראלית. במיוחד כאשר הן מתמקדות בצדדים החשוכים של המציאות הישראלית.
נתחיל בתחקיר על גלנט. הוא פורסם לראשונה ב"מעריב" ועורר מעט רעש. עם ההחלטה על מינויו של אלוף פיקוד הדרום לרמטכ"ל הבא של צה"ל נשלף התחקיר, כראוי במקרים כאלה, מן הארכיון. בתוך כמה ימים החל התחקיר למלא את תפקידו הציבורי: העלאת נושא בעל חשיבות לסדר היום הלאומי.
הכדור הועבר, בדיוק כפי שצריך להיות, לידי גורמים אחרים; פוליטיקאים כדוגמת השר מיכאל איתן וארגונים כדוגמת התנועה-הירוקה. משם היתה הדרך קצרה לבג"ץ ולמבקר המדינה. התחקיר הפך לכדור שלג, במובן החיובי של המלה. לכך הצטרף גם הטיפול החפוז והבעייתי של ועדת טירקל לבחינת מינויים בכירים בשירות הציבורי, שגם עליו התריע "מעריב" בצורה בולטת.
ליבסקינד, בן 40, בלט כתחקירן עוד ב"מקור ראשון", שם חשף את פרשת עמותות ברק בבחירות 1999. ב"מעריב" ביסס את מעמדו כתחקירן קפדן, מקצועי ואיכותי, שפעל "בלי מורא, בלי משוא פנים", כלשון המוטו המיתולוגי של "העולם הזה".
למרות היותו איש הציונות הדתית לא היסס לפרסם תחקיר על טענות בדבר הטרדות מיניות שביצע הרב שלמה אבינר, אחת הדמויות הבולטות בציבור זה. כתוצאה מכך היו הוא ובני משפחתו נתונים ללחצים ולהתקפות מילוליות קשות. גם בפרשת גלנט שילם מחיר: על-פי עדותו, הורחק מיחידת המילואים שבה שירת בפיקוד הדרום לאחר פרסום התחקיר.
בשלבים הראשונים נראה שהתחקיר על גלנט נדחק לשוליים, בין היתר בשל פרשת "מסמך הרפז", ושלא תהיה לו השפעה על המינוי המתוכנן. הרמטכ"ל המיועד ושר הביטחון אהוד ברק ניערו את הממצאים כאילו היו יתוש טורדני, לא יותר. אבל הידיעות אמש בחדשות ערוץ 2 ועוד יותר מכך הבוקר ב"ידיעות אחרונות" מעידות שמדובר בעניין רציני ומשמעותי.
מלה על "ידיעות אחרונות": ברחוב מוזס הבינו באיחור מסוים שהעסק נעשה רציני, ובחרו בטקטיקה המוכרת. אם אינך יכול להיאבק בהם – הצטרף אליהם. הם מקווים שסיקור נרחב של הנושא, בכותרת ראשית ובעמודים 2–3, ישכיח בתוך יום-יומיים את אבהותו המלאה של "מעריב" על התחקיר, החשיפה והפרשה כולה. אבל מה היה נגרע מכבודם אילו אי-שם בידיעה היה טמון המשפט "הפרשה, שנחשפה ב'מעריב'"? קורט צניעות והגינות לא היה פוגע במאום ביוקרתם המקצועית של האדונים מוזס ודה-בר (או ירון, מחליפו), אלא להפך.
שלט פרסומת ל"ישראל היום" (צילום: רפי מן)
הידיעה השנייה, על המצב בבתי-החולים, שפורסמה ב"ישראל היום", לא היתה אמנם תוצאה של תחקיר מעמיק, אבל היא באה לבשר על הצטרפותו של רזניק, בן 45, לעיתון. אחרי תקופה של עבודה במגזין "מנטה" חוזר רזניק לעיתונות היומית, וככל הידוע גם לתחום התמחותו המרכזי: תחקירנות רפואית.
יש לא מעט רופאים שהידיעה הזו גורמת להם להזעת יתר. עוד בהיותו כתב "העיר" פירסם רזניק לראשונה דו"ח של מערכת הבריאות שהשווה בין המחלקות לניתוחי לב בבתי-החולים בארץ, כולל שיעורי התמותה בהן. הם זוכרים כיצד חשף ב"הארץ" כמה וכמה פרשיות שהסתיימו בהרשעות של מנתחים ידועים. בכתיבתו שינה את מערכת היחסים בין מערכת הבריאות לתקשורת ולציבור: סוגיות של רשלנות רפואית ופרשיות שחיתות, שהמערכת העדיפה לסגור בדרך כלל מאחורי מעטה של "סודיות רפואית", נחשפו לאור היום, למגינת לבם של רופאים ומנהלי בתי-חולים מסוימים.
עבודת התחקיר היא הקשה והמסובכת שבמשימות העיתונאיות. משום כך היא גם המקצועית והיוקרתית שבהן. לא רק בישראל עוסקים בתחום זה רק קומץ של אנשים, בשעה שכל יתר העיתונאים עסוקים בסיקור שוטף. בוב גרין, תחקירן העיתון האמריקאי "ניוזדיי", תיאר את עבודתו כ"טיפוס על הר משובץ במלכודות. כאשר אתה מגיע לפסגה, התשואות הן קצרות. אתה עומד מול תביעות משפטיות, מו"לים נבוכים, חרם של מפרסמים, אובדן חברים, איום במאסר. ולפעמים גם רוצחים אותך".
גרין התייחס בכך לרצח התחקירן דון בולס, כתב העיתון "אריזונה ריפבליק" בארצות-הברית ביוני 1976, כאשר עסק בהכנת תחקיר מקיף על קשרים בין הפשע המאורגן ובין פקידים בממשלת מדינת אריזונה. הרצח, שבוצע באמצעות הטמנת פצצה במכוניתו של הכתב, לא מנע את המשך התחקיר: עשרות עיתונאים, חברי ארגון כתבים ועורכים חוקרים, התגייסו להמשיך במלאכה. כתבות התחקיר הביאו להעמדתם לדין של כמה אנשים שהיו מעורבים בפשע מאורגן, ובהם שלושה שהיו מעורבים באחריות לרצח בולס.
וחזרה אלינו. בשבוע שעבר, כשפורסמה באתר וואלה הידיעה על הצטרפות רזניק ל"ישראל היום", שאל/ה טוקבקיסט/ית: "האם הכסף הוא המניע היחיד שגורם לעיתונאים בעלי השקפה שמאלנית ללכת ולעבוד בעיתון שבעליו שם לו למטרה להשתמש בפלטפורמה של עיתון חינמי כדי לממש רעיונות של הימין הרדיקלי? מדוע עיתונאים שמשנתם הפוליטית-חברתית הפוכה ב-180 מעלות לזו של אדלסון מוכנים לשרת את מפעלו התקשורתי, שכאמור משרת את מפעלו הפוליטי?".
שאלה מעניינת. הסוגיות הכרוכות בקשר בין איש העסקים היהודי-אמריקאי ובין ראש הממשלה והשיח הציבורי בישראל ראויות לדיון; אולי גם לבירור משפטי, על בסיס החקיקה בעניין תרומות לפוליטיקאים. הנה אתגר נוסף לפתחו של מבקר המדינה, אם כי סביר להניח שלינדנשטראוס, חיית תקשורת מנוסה, ישמור נפשו ממלכודת כזו.
יחד עם זאת, בחינה של "ישראל היום" רק מבעד לפריזמה של הקשר הפוליטי-אישי מחטיאה את המבט הכללי על התקשורת הישראלית. הצטרפות רזניק לסגל החינמון מזכירה שוב כי זרם המצלצלים השופע מכיסיו העמוקים של איל ההימורים שלדון אדלסון אינו משמש רק לתפירת שכפ"ץ תקשורתי עממי לבנימין נתניהו. מתוך שלא לשמה לא רק נשמעים עוד קולות במרחב הציבורי, אלא גם ניתנת במה נרחבת, עתירת תהודה, לתחקירנים כדוגמת מרדכי גילת ורן רזניק. וזו בהחלט בשורה טובה. לעיתונאים, לתקשורת – ובעיקר לציבור.