בנימין נתניהו הודיע שלשום כי יתבע לדין את העיתונאי רביב דרוקר על שהציג אותו כמי שנהנה ממימון כפול באחת מנסיעותיו לחו"ל. נתניהו, באמצעות לשכתו ופרקליטו, חשף שתי חשבוניות זהות, שעל אחת מהן החותמת "מבוטלת", כדי להזים את החשד שהטיל עליו התחקירן של ערוץ 10 כאילו הן מספקות ראיה לכך ששני גורמים שונים מימנו אותה נסיעה.
"שני המוסדות המממנים הם, למעשה, גוף אחד", הודיעה לשכת ראש הממשלה בתרועת ניצחון, ולכן אחת מהחשבוניות בוטלה. בכך, טוענת הלשכה, הוכח שתוכנית "המקור" נכשלה בפרסום כוזב שמטרתו היתה להכפיש את ראש הממשלה, ועל כך תובע אותה נתניהו על הוצאת שם רע.
במהדורת החדשות של ערוץ 10 הגיב רביב דרוקר על השפן ששלף נתניהו בהסבר הבא: הוא, דרוקר, פנה עם ממצאיו ללשכת נתניהו כבר לפני כמה שבועות וביקש את תגובתה. הלשכה בחרה לענות כפי שמצאה לנכון. בתוך תשובותיה (שהתייחסו למכלול הממצאים שעמד דרוקר לשדר על הרגליהם של בני הזוג נתניהו בעת מסעותיהם לחו"ל) נמנעה הלשכה מלהציג את החשבונית עם החותמת "בוטלה", כשם שלא גילתה את אוזנו של העיתונאי כי שני המוסדות שהוציאו את החשבונית הזהה למימון הנסיעה הנדונה הם שלוחות של ארגון-גג אחד.
מה שמעורר את השאלה מי מכשיל את מי בסיפור הזה: דרוקר את נתניהו, או ראש הממשלה את העיתונאי? מי נוהג נכון, מבחינה מוסרית וציבורית, במקרה הזה: העיתונאי שפונה ללשכה ובודק מידע שהגיע לידיו על התנהלות לא נאותה לכאורה של ראש הממשלה (בתפקידיו הקודמים), או ראש הממשלה שנמנע מלהציג לתחקירן ראיה ניצחת לכאורה שברשותו כדי להוריד אותו מסיפור המבוסס על מידע מוטעה לכאורה?
יש להמתין להכרעת בית-המשפט, אם אכן תוגש תביעת דיבה בעניין זה, אבל במישור ההתנהגות הראויה בזירה הציבורית, נתניהו יורה לעצמו ברגל בקטע זה של בירור פרשת נסיעותיו לחו"ל.
כמו בפרשות מפוקפקות אחרות (מבחינה מוסרית וציבורית), שבהן נתפסו אנשי ציבור בקלקלתם, כך גם נתניהו בפרשת הנסיעות בוחר להעתיק את הדיון למישור המשפטי הפורמלי ומתחמק מהדיון הערכי, שהוא הצופן שעל-פיו יש לשפוט את התנהלותו.
כל מה שיש לו לומר על הטענות הנסבות על מידת התקינות האתית שבהרגליו הנהנתניים הוא שכך עושים כולם. אין לו נימוק אחר. לעומת זאת, יש לו כביכול אליבי: דרוקר, כמו עיתונאים אחרים המפשפשים במעשיו של ראש הממשלה, הם שליחיהם של טייקונים עלומים ששמו להם למטרה להפיל את נתניהו מהשלטון.
ומדוע מבקשים הטייקונים לסלק את נתניהו מלשכת ראש הממשלה? משום שהוא, אביר איכות השלטון, נאבק בתאוות הבצע שלהם, שאינה יודעת שובעה, ועומד על משמר האינטרסים של האזרח הקטן. אה, ויש מניע נוסף להתנכלות עיתונאים כדוגמת דרוקר לראש הממשלה: בדרך זו הם נוקמים בו על הקמת "ישראל היום".
אמור מעתה: כל פרסום שלילי על תפקודו של ראש הממשלה אינו ענייני ואינו מעשה עיתונאי לגיטימי, אלא הוא חלק ממזימה וממסע נקם המונע משיקולים זרים. כך משיג נתניהו אליבי מושלם המשריין אותו מפני כל חץ ביקורתי. ויש לסחורה הזו קונים: לפחות 350 אלף קוראיו של "ישראל היום".
כאשר נתניהו בוחר בזירה המשפטית להגיב על ממצאיו של דרוקר, בין אם אכן ייכנס אליה ובין אם יסתפק בהגשת תביעה וייתן לזמן להשכיח את העילה לה, הוא עושה זאת בדרך אופיינית לפוליטיקאים.
הוא נתפס לעניין נקודתי, שולי יחסית, במכלול הנתונים והטענות שהעלה התחקירן בשידוריו (מסכת הנסיעות של שרה ובנימין נתניהו – תפנוקיה, גחמותיה ודרכי מימונה), ובוחר להתמקד בו בתקווה שבאמצעות קוף המחט הזה יסלק את העננה הרחבה שהונחה מעל כלל התנהלותו בחו"ל. משפטית, זה תקין בהחלט וגם מקובל; ציבורית ומוסרית, זה עקום ומתחכם.
מלכתחילה העניין הנדון ראוי להתברר במגרש הציבורי, לא המשפטי. נוהגו של ראש הממשלה בנסיעותיו לחו"ל הוא חלק מדמותו הציבורית. בהקשר הזה יש לשפוט אותו, כמו גם את העיתונאי המביא מידע על כך. רק אם מתעורר חשד לעבירה פלילית, יש מקום להעתיק את הדיון לשדה המשפטי. נתניהו בוחר להתחמק מהדיון הציבורי המתבקש ומאיים על דרוקר בהליכים משפטיים.
כשהוא בוחר בדרך הזו, הוא בורר היטב-היטב איזה צירוף מלים, או איזה נתון, שפירסם התחקירן מעניק לו, לראש הממשלה, את הסיכוי הטוב ביותר לזכות בתביעה הדיבה, גם אם הוא טפל לעיקר.
כך מבקש נתניהו לסמא את עיני הציבור ולהיחלץ מההתמודדות המתבקשת, פנים אל פנים, מול כלל אזרחי המדינה: האם סגנון מסעותיו לחו"ל מקובל עליהם, מכבד אותם, הולם את ציפיותיהם, או שהוא בבואה של עולם מושגים מעוות, נורמות מוסריות מסולפות וכושר שיפוט לקוי, שבגינם זכאי הציבור לבוא עימו חשבון.