במהלך הימים שבין דצמבר 2009 לינואר 2010 יצאו עיתונאי "מעריב", בן-דרור ימיני וקלמן ליבסקינד, נגד ההזדהות הרחבה של התקשורת עם העיתונאית אילנה דיין, שפסק הדין של השופט נעם סולברג הכריע לחובתה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה סרן ר'.
בניגוד לדעה הכללית שרווחה בתקשורת, שלפיה ממצאיו וקביעותיו של השופט סולברג עשו עוול לדיין משום שהם מציבים רף בלתי מציאותי למדידת התנהלותה בכתבה שהכינה לתוכנית "עובדה", גרסו שני כתבי "מעריב" (וכמה עיתונאים אחרים) שהשופט צדק באבחנותיו.
בין השאר הם התקוממו על כך שכמה מהעיתונאים שצידדו בדיין ייחסו את פסיקתו של סולברג, בתיק הזה, להשקפה הפוליטית שהם זיהו אצלו, ושאותה קשרו להיותו חובש כיפה ומתגורר בהתנחלות. ימיני וליבסקינד ראו בכך עמדה פסולה המתייגת את סולברג כמשתייך לאסכולה חברתית-אידיאולוגית שמשפיעה באופן מכריע על פסיקותיו בתיקים מסוימים, כדוגמת התביעה נגד אילנה דיין.
ימיני היה קולני ופעיל במיוחד בהצגת עמדת רוב התקשורת כנגזרת של היותה (בלשונו) שמאלנית ואליטיסטית, שאינה מייצגת את רוב הציבור, וגם קשורה בקשרים פסולים עם בית-המשפט העליון. הוא לא חסך את שבטו גם מהמערכת השיפוטית והחתים אותה בחותמת דומה: אוליגרכיה שמאלנית ואליטיסטית.
בראשית חודש זה פירסם ימיני סדרה של טורי דעה שתקפו את השופטת רות רונן, מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, על שקיבלה את עתירתה של עמותת גישה לחשוף מסמכים הנוגעים להתנהלות צה"ל בתחום אספקת מצרכים לרצועת עזה. ימיני ראה בפסיקה הזו הושטת סיוע לחמאס וייחס אותה להשקפתה הפוליטית של השופטת.
לא זו בלבד, אלא שבהמשך פרסומיו בעניין זה עלה על סקופ מרעיש: בעלה של השופטת חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל, התומכת, כספית, בעמותת גישה, ולכן היה עליה לפסול את עצמה מלדון בתיק. וכאילו לא די בשערורייה השיפוטית שחשף הפרשן שוחר הצדק של "מעריב", מצא ליבסקינד, התחקירן החרוץ של העיתון, את הוכחת המחץ להטייתה של השופטת: בעלה הוא גם תורם לקרן החדשה לישראל.
וכך השניים, שלפני שנה וחצי יצאו נגד עיתונאים שפסלו את פסק דינו של סולברג בגלל הטיה אידיאולוגית (ימנית) שייחסו לו, מכתימים עתה את השופטת רונן בכתם דומה (שמאלני) ופוסלים אותה משיפוט בתיק הנדון. על הסתירה הצבועה הזו בעמדתם של שני אנשי "מעריב" ועל הריסוק שהם מרסקים את אמון הציבור, הן במערכת השיפוטית והן במערכת התקשורתית, הצבעתי בטור שפורסם ב"העין השביעית" לפני שבועיים.
טענתי שם שהתג האידיאולוגי שהם מדביקים לשופטת רונן רק משום שבעלה תורם לקרן החדשה לישראל מסכל את יכולת הציבור לסמוך על מערכת המשפט והוא המחשה נוספת לשיטתם של השניים להאשים את המערכת השיפוטית ואת התקשורת בהטיה שמאלנית – הטיה המכתיבה כביכול את התנהלותן.
ציינתי כי בדרכם זו מרעילים עיתונאים אלה את השיח הציבורי משום שהם משדרים לציבור מסר הכופר מלכתחילה ביושרתם של שופטים ועיתונאים, ביכולתם לדון בדברים לגופם, ובכישוריהם המקצועיים להימנע מלהשתעבד להשפעות חיצוניות ולשיקולים זרים. בעולמם של ימיני וליבסקינד, ההוויה התקשורתית והשיפוטית רוויה עד כדי כך באג'נדות אידיאולוגיות, עד ששתי הרשויות החיוניות הללו – המערכת השיפוטית והמערכת המדווחת – אינן זכאיות ליהנות מאשראי כלשהו על היותן ענייניות והוגנות.
לימיני יש השגות על דברי והוא פירסם אותן אתמול ב"מעריב". זה טקסט מעניין במובן זה שימיני אינו חש עד כמה הוא טובע בדייסה שהוא בישל בטיעוניו הבלתי פוסקים על היותן של התקשורת והמערכת השיפוטית מוטות אג'נדה.
דייסה (צילום: anasararojas, רשיון cc)
כי מה אומר ימיני? הוא משבח את החלטת פרקליטות המדינה לערער על פסק דינה של השופטת רונן. רגע, ימיני, תוהה הקורא: כיצד זה אתה סומך לפתע על ערכאת הערעור – זו שאתה מגדיר כאוליגרכיה שמאלנית? ומה אתה ואנחנו יודעים על הטיותיהם הפוליטיות של השופט/ים שידונו בתיק?
לימיני יש סקופ נוסף מהביוגרפיה של השופטת רונן: היא היתה בעבר עוזרתו של יוסי שריד, ולא זו בלבד, אלא ששריד השתתף בתשדיר שירות שהוקלט לטובת עמותת גישה. אתר בית-המשפט מציג את הנתונים הבאים על השופטת רונן: היא התיישבה לראשונה על כס השיפוט ב-1992 והתמנתה לבית-המשפט המחוזי ב-2005. לפני כן היתה עורכת-דין שכירה בשנים 1988–1995.
מתי, בדיוק, היתה עוזרתו של ח"כ שריד? כנראה לא ב-19 השנים האחרונות. מה אפוא הקשר בין התקופה שבה עבדה במחיצתו של שריד לפסיקותיה כיום? הקשר הזה הדוק בערך כמו הקשר בין תרומותיו של בעלה לקרן החדשה לישראל לפסק הדין שנתנה בעניין חשיפת המידע על שיקולי צה"ל באספקת מזון לרצועה.
אמור מעתה, מי שעבד במחיצתו של שריד הוא שמאלן קיצוני עד יומו האחרון, והוא חשוד מלכתחילה בהטיה אידיאולוגית חסרת פשרות הקובעת את השקפת עולמו ואת החלטותיו בכל תחום של חייו. כך סבור מי שבעברו נשא דגל של מאבק בגזענות אנטי-מזרחית.
ימיני מציין לשבח פסק דין שנתנה השופטת רחל ברקאי מבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, שדחתה בקשה של תושב רצועת עזה להתגורר ביהודה ושומרון. ושוב מתעוררת תהייה: לשיטתו של ימיני, מי לידנו יתקע שהשופטת ברקאי חפה מהטיות? מה אנחנו יודעים על תרומותיהם הכספיות של בני משפחתה הקרובים? ואצל מי הועסקה לפני שנמסר לה כס השיפוט?
יש לימיני עוד טיעון חביב: הוא מתחסד שהפרסום הראשון שלו בעניין השופטת רונן היה לגופה של פסיקתה, ללא קשר להטייתה האידיאולוגית, הנובעת, לשיטתו, מתרומותיו של בעלה לקרן החדשה לישראל. רק לאחר "חשיפת הקשר המשפחתי" מיקד את ביקורתו בהקשר הזה של פסיקתה.
זה מתחסד הן משום שמלכתחילה תלה ימיני את הכרעת השופטת באג'נדה הפוליטית שהוא מייחס לה והן משום שמי שנגוע במקרה זה בהטיה אידיאולוגית הוא ימיני עצמו.
הוא כתב אתמול שהשופטת רונן "הלכה צעד אחד נוסף" אחר פסיקת בג"ץ שהורתה למדינה להבטיח אספקת חשמל לעזה. כלומר, ימיני מחזיק בדעה (שאינה ימנית, חלילה; הוא נעלב כשמגדירים אותו ימני) שזכותה של ישראל להדק את המצור על תושבי הרצועה, ולכן הוא חולק על החלטת בג"ץ בעניין זה. מסיבה זו עצמה הוא מתנגד לפסק הדין של השופטת רונן בעתירת גישה.
עם המטען האידיאולוגי הזה הוא בא לפשפש בפסק הדין ובהיסטוריה האישית של השופטת כדי לספר לקוראי "מעריב" שהיא שמאלנית קיצונית ובאור זה יש לקרוא את פסק דינה.
ועוד הערה: הטור שלי, שעליו יצא קצפו של ימיני, לא דן כלל בפסק הדין עצמו – בסבירותו או במופרכותו, בצדקת השגותיו המשפטיות של ימיני או באפסותן. הטור הצביע על הבור שכורים לעצמם, ולחברה הישראלית כולה, ימיני, ליבסקינד ודומיהם כשהם מציגים את בית-המשפט ואת התקשורת בצבעים כל-כך מכוערים עד שהם מאיימים לשתק את יכולתן של שתי מערכות אלו להוסיף לתפקד.
כמקובל בטקסט משובח, ימיני מגיע לשיאו בפסקת הסיום של טורו: הוא קובע ש"אמון הציבור בתקשורת ובמערכת המשפט נמצא בירידה מתמדת". זה קורה, בלשונו, "גם בגלל פסיקות פוליטיות למהדרין", וגם בגלל קשר השתיקה של התקשורת בעניין זה, ש"עוזי בנזימן הפך למייצג שלה"(?). מילא אחריותי שלי למצב העגום, אבל מה עם חלקו של ימיני?