בני ציפר הוא עורך הספרות של "הארץ" ובעל טור בעיתון. להגדיר את ציפר כמבקר חריף של ישראל זה להמעיט מאוד ברגשותיו כלפינו. ציפר בעצם מתעב את ישראל ואת הישראלים. זה לא רק הכיבוש. זו הישראליות עצמה. ובאמת אין אצלנו, הישראלים, שום תכונה טובה, בעיניו של ציפר. אנחנו גסי רוח וחסרי תרבות, מכוערים ומגוחכים.
ציפר מרבה להשוות אותנו עם אומות אחרות שהוא דוקא מכבד ומעריץ. הטורקים למשל, או המצרים. הוא גם מרבה לבקר בטורקיה ובמצרים ומביא איתו בשובו הוכחות חדשות לעליונותם של העמים האלה על הישראלים.
(צילום מסך: ערוץ 2, עיבוד: "העין השביעית")
ציפר מצא למשל שהערבים, ובעיקר המצרים, סובלנים מאוד להומוסקסואלים, לעומתנו, הנחשלים והחשוכים, הרודפים אותם. ציפר אפילו בדק ומצא שהזקנות הגרמניות, בעלות השיער הכחול האצילי, נאות ומטופחות יותר מהזקנות הישראליות חסרות הצורה. גם כאן אנחנו בעמדת נחיתות.
לכן לא היה זה מפתיע לקרוא את הטור של ציפר בשבת האחרונה ב"הארץ", שבו הוא לועג לששת המאבטחים הישראלים שנלכדו בשגרירות ישראל בקהיר והסתגרו שם בחדר מפחד המפגינים. ציפר דווקא מצא את הסיטואציה משעשעת וכזו שנשאה בחובה מוסר השכל, שכמו תמיד, רק הוא השכיל לראות.
לציפר, קוסמופוליטן שכמותו, איש שתרבות העולם היא תרבותו, הזכירה ההתקפה על השגרירות הישראלית סרט מצחיק שראה במצרים, על מהנדס מצרי החוזר להתגורר במולדתו ומגלה לחרדתו ששכנו לבניין הוא השגריר הישראלי. חייו של המהנדס הופכים לגיהנום בשל המאבטחים של השגריר, אחוזי חרדת-תמיד. השיא המצחיק מאוד קורה כשטרוריסטים מפוצצים בטעות את דלת ביתו של המהנדס האומלל במקום את משפחת שכנו, השגריר הישראלי.
"הצטרפתי לרעמי הצחוק באולם של קולנוע מטרו, האולם שבו הוקרן הסרט", נזכר ציפר בגעגועים. ובאמת אין משהו יותר מצחיק משגריר ישראלי אחוז חרדה וממאבטחיו החרדים מפני טרוריסטים. הומור כזה שרק באי קולנוע מטרו וציפר שלנו יודעים להעריך.
לאחר פרק הזכרונות מגיע ציפר לאירוע המצחיק באמת: ההתקפה על השגרירות הישראלית. "מהרבה בחינות", מהגג ציפר, "היה משהו משעשע כמעט בכיבוש של מתחם השגרירות על-ידי ההמון המצרי [...] המאבטחים הישראלים הבריונים [...] נתגלו לפתע כחסרי אונים ונזקקו לעזרתם של כוחות הביטחון המצריים שיחלצו אותם". ציפר אינו מספר לנו היכן צפה בפרק הזה, "הפשיטה על השגרירות", אבל נקל לשער את פרצי הצחוק שטילטלו אותו למראה המאבטחים המבוהלים.
ויש לו גם תובנה מחכימת לב ועצה בצדה. "רואי השחורות יכולים להירגע, כיבוש השגרירות לא היה אלא הפקה של סרט, כל זה בתנאי שמסתכלים על הסיטואציה המביכה של כיבוש השגרירות באופן מצרי, כלומר עם קמצוץ של הומור".
הבעיה שלנו, כלומר, כל הישראלים שאינם ציפר, שאנחנו קודרים ורואי שחורות. במחזה הזה שבו ממלאים שישה מאבטחים את תפקיד הבריונים המושפלים אנחנו מתבוננים בעיניים ישראליות. הבה נתבונן במחזה בעיניים מצריות, מצטחק ציפר כנגדנו, עם קצת הומור מחזה האימה הופך לו באחת לקומדיה מצרית משובחת, מן הסוג שציפר נהג לצרוך בימי שישי בראשית ימיה של הטלוויזיה.
אפשר רק להצטער על שהמחזה המשעשע נקטע באיבו, לפני שההמון הצליח לפרוץ את הדלת הכבדה. אפשר לתאר כמה מצחיק ומלא הומור היה יכול להיות המחזה אז.
כבר כמה שנים שאני עוקב אחרי הבלוגים והטורים של בני ציפר ב"הארץ". לא משימה פשוטה למי שאינו חולק את סוג ההומור של מבקר הספרות האנין ואת הערצתו לכל מה שאינו ישראלי. פעם, בראיון טלוויזיה ב"תיק תקשורת", הצעתי לו שנגדיר אותו לצורך השיחה "אנטי-ישראלי". ציפר הצטחק בביישנות והסכים. נדמה לי שהוא היה מעדיף משהו נוקב יותר, אולי אוטו-אנטישמי.
חיים זיסוביץ הוא ראש היחידה לתקשורת בבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ויועץ תקשורת