מהדורות החדשות של שלושת ערוצי הטלוויזיה אמש הקדישו לפחות שעה תמימה לשחרורו הצפוי של גלעד שליט. כלומר, חלק הארי של משדרי האקטואליה המרכזיים של ליל שבת, אם לא כולו (תלוי בערוץ), יוחד לסיקור החדשה המרעישה של השבוע – ההסכם שאליו הגיעו ממשלת ישראל והנהגת חמאס על חילופי שבויים.
שלטוט בין שלושת הערוצים הפגיש את הצופה עם מסגור ותכנים דומים לעייפה: גלגולי הדרמה מאז יום החטיפה, שחזור המסע הציבורי שניהלה המשפחה (בהדרכת יחצנים) להנעת ראש הממשלה לוותר על עמדותיו המקוריות, הצבעה על חלקה של התקשורת בהשגת התוצאה המקווה, מחזור הפרטים על השלב האחרון של המו"מ, הבאת עדויותיהם של שבויים מהעבר, הצגת עצותיהם של מומחים לבריאות הנפש באשר לדרך שבה יש לקבל את פניו של גלעד שליט, וכמובן – מלל אינסופי של פרשני בית ופוליטיקאים אורחים שהתיימר להציג תובנות מחכימות על פשר הבקעת הקיפאון בשיחות ועיתויה.
נועם שליט, אביו של גלעד שליט, מוקף בעיתונאים בעת שהוא עוזב את אוהל המחאה מול בית ראש הממשלה בירושלים. 12.10.11 (צילום: אורן נחשון)
אין לבוא בתלונות. זה טיבה של התקשורת, אלו מגבלות יכולתה וזה אופק יצירתיותה. הדברים שייכתבו להלן נסבים אפוא בעיקר על היקף הסיקור, פחות על איכותו. שהרי השעה ויותר שהקדישו אמש שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים לסאגת החטיפה לא היתה אלא הדהוד של עיתוני ערב החג ויום שישי. אותה מתכונת, אותם תכנים, אותה דרך סיקור, ו...אותו גודש. כאילו אמרו כלי התקשורת זה לזה, הכמות תעשה את האיכות.
בבוקר יום שלישי, ה-11 באוקטובר, עסקו העיתונים (ועימם משדרי האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה) במגוון סוגיות שעמדו על סדר היום הציבורי: התפטרות הרופאים המתמחים, ראשית הטיפול בהמלצות ועדת טרכטנברג, הכרזתו של עופר עיני על סכסוך עבודה שבצדה איום השבתה כללית של המשק, המשבר בבורסות בעולם, יוזמתו של ביבי נתניהו להלבין מאחזים בלתי חוקיים שהוקמו על קרקעות פלסטיניות פרטיות, ואפילו הצעת החוק שבאה להגדיל באופן מבהיל את סכומי הפיצויים על הוצאת לשון הרע. אין ספק: נושאים בעלי עניין וחשיבות ציבוריים ממדרגה ראשונה. עד שלפנות ערב פרצה הידיעה המפתיעה על השגת ההסכם על שחרור שליט. מאז נתקפו כלי התקשורת בשכרון חושים העומד להימשך, כנראה, תשעה ימים וחצי, עד למוצאי שמחת תורה.
מטבע הדברים, התמלא חלל האוויר ביום שלישי בערב ועד עמוק אל תוך הלילה בשידורי רדיו וטלוויזיה נרגשים, קדחתניים, שעניינם השחרור המיוחל הקרב ובא. מטבע הדברים, לא פיגרו אחריהם העיתונים למחרת וגדשו את עמודיהם במידע, תיאורים ופרשנויות על ההתרחשות הדרמטית, סיבותיה והשלכותיה. התהייה היא על העוצמה, ההיקף, ההיסחפות.
אורן פרסיקו עמד על כך כבר למחרת, ביום רביעי, כששאל הכיצד נעלמו מדפי העיתונים כל הנושאים האחרים שהעסיקו את הציבור 24 שעות קודם לכן? כיצד זה נעלם כליל מקונטרס החדשות של "מעריב" כל אזכור של הסוגיות שמילאו את דפיו ביום שלישי? ואיך הרשו לעצמם "ישראל היום" להקצות לסיקור עסקת השחרור 19 מ-28 עמודי החדשות של הגיליון ו"ידיעות אחרונות" 9 מבין 16 העמודים? רק ב"הארץ" נשמר האיזון הראוי (לטעמו של הח"מ): סיקור הסכם השחרור הופיע בהבלטה רבה בקדמת העיתון, אך לא פחות מ-14 מתוך 22 עמודי החדשות שלו הביאו מידע ופרשנויות על עניינים אקטואליים חשובים אחרים.
ניחא, אפשר לגלות הבנה לתגובה הראשונה של כלי התקשורת, מיד עם היוודע דבר השחרור: השמחה הספונטנית ששטפה כמעט כל בית בישראל לא פסחה גם על חדרי המערכת של כלי התקשורת והיא שהכתיבה את היקף הסיקור ואת אופיו (בצד הרצון להיענות למה שנתפס כמאוויי לב הציבור). אבל מדוע ההיסחפות הזו נמשכה גם בגליונות העיתונים ובמשדרי הרדיו והטלוויזיה אתמול?
לא זו בלבד שלמעלה מ-48 שעות אחר פרוץ החדשה הראשונה, שוב הוקדשו עמודי החדשות ברובם לניתוח, מחזור, שחזור ופטפוט ההתפתחות המסעירה הזו, אלא שגם מספר ניכר מעמודי המגזינים האקטואליים של יום שישי הוקצה לכך: 8 מבין 16 עמודי החדשות של "ידיעות" ו-21 מבין 28 עמודי המגזין הפוליטי; 6 מבין 12 עמודי החדשות של "מעריב" ו-17 מבין 28 עמודי המגזין; 16 מבין 32 עמודי החדשות של "ישראל היום" ומוסף מיוחד בן 32 עמודים – מהלך מערכתי שאיפשר לחינמון להציע לקוראיו, בד בבד, את מוספי השבת הרגילים שלו; 9 מבין 16 עמודי החדשות ב"הארץ", 9 מבין 24 עמודי המגזין ושני מאמרים בעמודי הדעות; ועל המקום שהוקצה לנושא במהדורות החדשות בטלוויזיה אמש כבר עמדנו.
הסברים טכניים וטכנולוגיים אינם ממצים את התופעה: לא העיתוי המקרי של ערב חג ויום שישי הבאים בזה אחר זה ומאפשרים פרישה דיווחית רחבה, וגם לא הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן כיום לשלוף מהרשת מידע ולהציף בו את הציבור. יש לאופן הסיקור של ההסכם לשחרור גלעד שליט סיבה עמוקה יותר, והיא נוגעת למזג הישראלי.
כמו הממשלה, כמו הציבור, כך גם התקשורת נגועה בהיסטריה. היא מאבדת פרופורציות ונשטפת בהלך רוח הקובע את מהלכיה. זו הסיבה שהציבור ברובו תבע את שחרור החייל בכל מחיר, זו הסיבה שהתקשורת התגייסה כמעט כאיש אחד לייצג את הציפייה הזו וללחוץ למימושה (עמדנו על כך ב"העין השביעית" לא פעם), וזו הסיבה שהממשלה אכן נענתה לדרישה הזו וראשה הפך, לרגע, לגיבור דעת הקהל.
בים המלל שהציף את התקשורת בחמשת הימים האחרונים לא נשמע הקול הזה, שאותו ביטאה לתומה באוזני אשה ירושלמית מהשורה: איך זה שראשי הממשלה, ששולחים חיילים לקרב כשהם לוקחים בחשבון שכמה מהם לא יחזרו, אינם מסוגלים לעמוד מול תחנוניהם של אמהות ואבות שבניהם נפלו בשבי? אם כל-כך קשה למנהיגי המדינה לשאת את דמעות הוריהם של חיילים חיים, מדוע הם אינם נוקטים, ביתר שאת, מדיניות שתיחלץ את המדינה מהמצב שבו חיילים נדרשים לעתים כל-כך קרובות לחרף את נפשם למות?