בחודש שעבר העניק מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו דרגת ניצב-משנה לצלם העיתונות שבתאי טל, המתנדב במשטרת ישראל בשנים האחרונות בתפקיד מפקד יחידת התיעוד הלאומית. לא רבים בישראל מודעים לפעילות היחידה, אולם צלמיה מספקים באופן קבוע למשרד החוץ ולמערך ההסברה הלאומי חומרי גלם מאירועים חדשותיים המתרחשים ברחבי הארץ.
טל: "ראיתי שאין מי שעוסק בברייקינג-ניוז, ברגעים הראשונים. אלה הרי הרגעים הכי חשובים, משום שהם נקלטים בזיכרון הקולקטיבי, ושם אנחנו רוצים להכניס את הרגל בדלת"
קרוב ל-40 צלמים של היחידה, כולם מתנדבים, נמצאים בכוננות לקבלת קריאה לתיעוד אירועים בטחוניים או בעלי חשיבות לאומית. עם יציאתם לשטח נהנים צלמי יחידת התיעוד הלאומית, הפועלת במסגרת חטיבת הדוברות של המשטרה, מיתרון בולט על פני כל יתר העיתונאים המתעדים את המתרחש בישראל. בהיותם מתנדבי משטרת ישראל מצוידים צלמי היחידה לא רק באפוד מגן וקסדה, אלא גם בפנס כחול מהבהב לרכב, המאפשר להם להגיע בזריזות למקום האירוע, ובתעודה רשמית המקנה להם מעבר חופשי אל הזירה עצמה. בעוד יתר צלמי העיתונות נאלצים לעמוד ולצלם מעבר למחסומים המשטרתיים, יכולים צלמי יחידת התיעוד הלאומית להסתובב בזירות הסגורות עצמן ולתעד מקרוב את הנפגעים ופעולות השוטרים.
"הכוונה שלי היא לא להתחרות באף אחד ולא לקחת פרנסה מהצלמים והפרילנסרים שעובדים בזירות", מבהיר טל בשיחה עם "העין השביעית". "אני עוד עיתונאי, ואני יודע שהיום הרבה יותר קשה להתפרנס מהמקצוע". לדבריו, ביחידה מקפידים להעביר חומרי גלם שצילמו לרשתות השידור, בלי אפליה ובלי בלעדיות, על-פי הדרישה.
אולם הנמען העיקרי של עבודת היחידה הוא הקהל הבינלאומי. טל מסביר כי הוא עוקב אחר פעילות חבריו ליחידה באמצעות מערכת ממוחשבת המתעדת בכל רגע ורגע איפה נמצא כל מתנדב, מתי החל לצלם עבור היחידה ומתי שלח את החומרים. חומרי הגלם, הוא מספר, מגיעים במהירות האפשרית אל מרכז בקרה של יחידת דוברות משטרת ישראל, ומשם, לאחר בדיקה זריזה – "כשאין בעיות בטחוניות או דברים שמביכים מאוד את המשטרה", כדברי טל – מועברים למשרד החוץ ולמערך ההסברה הלאומי, שם עורכים אותם ומפיצים מוצר מוגמר לכלי תקשורת ברחבי העולם.
צלמי יחידת התיעוד הלאומית (הצילום באדיבות מפקד היחידה, שבתאי טל)
החומרים שמצלמים חברי היחידה, יש לציין, מופצים בלא קרדיט למשטרת ישראל, ויתור שאינו נפוץ בקרב כלי תקשורת. טל מסביר כי במקום לתת קרדיט למשטרת ישראל, דחף כדי שיינתן קרדיט עמום ליחידה, באמצעות הבלטת ראשי התיבות NMRU, המייצגים את שמה באנגלית (National Media Response Unit). "כל עורך חדשות בחו"ל שהיה רואה Israeli Police היה מעיף את זה קיבינימט, כי זה תעמולה", מסביר טל את ההיגיון במהלך.
איזה יחס מקבלים הצלמים שלך מהצלמים של כלי התקשורת המרכזיים בישראל?
"לפעמים עיתונאים אחרים באמת נורא מתרגזים שהחבר'ה שלי נכנסים לזירה והם לא יכולים להיכנס", מודה טל, אך ממהר להוסיף: "אמרתי לצלמים שלי: 'אל תתגרו, אלה קולגות, הם מתפרנסים מזה, אם אתם יכולים לעזור – תעזרו'. המטרה היא באמת לייצר שתיים וחצי דקות של חומר מהר ככל האפשר, ולהעיף את זה לעולם, כי זה מה שחשוב. שהאיכות תהיה רק שמונים אחוז, העיקר שלא מתפשרים על זמן".
אם צלם של היחידה, שנמצא לבדו בזירת אירוע, מתעד מקרה שלא רק מביך את המשטרה, אלא כזה שיש לו השלכות פליליות. רשלנות של שוטר, נניח. מה תעשה?
"אני אעביר את זה לקברניטים שיחליטו, לדובר. אם יש לו ביצים, אז... אני לא אכסה שום דבר".
טל, בן 76, החל את דרכו העיתונאית כצלם בעיתון הסטודנטים "פי האתון", תחת העורך יגאל עילם. אחרי שתיעד את מלחמת ששת-הימים ותצלומיו זכו לפרסום עולמי, נעשה לאחד מצלמי המערכת של השבועון הגרמני "שטרן" ובהמשך לראש משרד המגזין בישראל.
אל משטרת ישראל הגיע בשנת 2000, אז ביקש ממנו ידידו אליק רון, שכיהן כמפקד המחוז הצפוני במשטרה, לסייע בארגון צלמי העיתונות הזרים במהלך המיסה שקיים האפיפיור ג'ון פול השני בנצרת. טל מספר שחשב כי הוא מתנדב למשטרה לחודש ימים בלבד, אולם נותר שם 15 שנה. בעקבות תפקודו המוצלח במהלך המיסה התבקש על-ידי רון להמשיך לסייע. אחרי שתרם את חלקו למסע פרסום למען התנדבות למשמר-האזרחי, החל לנקר בראשו הרעיון לסייע גם בזירת ההסברה הבינלאומית.
"היתה לי תרנגולת בראש", הוא מסביר. "ראיתי מה הכיסוי הטלוויזיוני שקיים, וראיתי שאין מי שעוסק בברייקינג-ניוז, ברגעים הראשונים. אלה הרי הרגעים הכי חשובים, משום שהם נקלטים בזיכרון הקולקטיבי, ושם אנחנו רוצים להכניס את הרגל בדלת".
כמענה לבעיה צץ אצל טל הרעיון להקים יחידה של צלמים שתגיע מהר ככל האפשר לזירות אירועים ותספק חומרי גלם למערך ההסברה של מדינת ישראל.
שבתאי טל (הצילום באדיבות טל)
למה במשטרה? למה לא פנית למטה ההסברה?
"אני לא נולדתי אתמול וראיתי שקשה מאוד ליזום דברים כאלה כשאתה אאוטסיידר. אנשים לא אוהבים שאתה לוקח להם את הפרנסה, למרות שהם לא עושים את העבודה".
יחידת התיעוד הלאומית קמה רשמית בשנת 2010, בעידודו של ניצב שחר איילון. "עד אז לא ידעו איך לאכול אותנו והייתי צריך להיאבק בכל מיני שמי רגל למיניהם", אומר טל. אחרי שמונה למפקד היחידה החל לאסוף, מבתי-ספר לקולנוע ומקרב מכריו, צלמים מתנדבים. "יש לי 40 צלמים שמוכנים לעזוב את הכל בכל רגע נתון", הוא אומר, "מצעירים ועד סבים לנכדים. מלח הארץ, ציונות במיטבה".
תקציבה השנתי של היחידה, מספר טל, עומד על כ-180 אלף שקל בשנה ורובו מושקע בציוד. המימון מגיע, בחלקים שווים, ממשרד ראש הממשלה (שתחתיו פועל מערך ההסברה הלאומי), המשרד לבטחון פנים ומשרד החוץ.
מתסכל לעשות את כל העבודה ובסוף לא לקבל קרדיט?
"אני רואה בזה משהו באמת נורא חשוב", אומר טל ומוסיף בגאווה: "אני חושב שעשינו דבר גדול, אין אח ורע לזה בשום משטרה בעולם". לדבריו, היחידה מקפידה שלא לתעד אירועים משטרתיים רשמיים כגון טקסים ותהלוכות. "יש לנו צ'רטר של היחידה: אירועים בעלי משמעות לאומית, פח"ע ואירועים בטחוניים", הוא אומר, אך מוסיף כי מדי פעם מתבצע שיתוף פעולה לבקשת המשטרה כשכוחותיה יוצאים למבצע מיוחד.
לאחרונה, מוסיף טל, קיבל פנייה ממשרד החוץ שעתידה לשנות מעט את תוצריה של היחידה. נציגי משרד החוץ ביקשו לא להסתפק בחומרי גלם של האירועים ופנו אל טל כדי שיגייס כתבת דוברת אנגלית שתוכל לדובב את האזרחים בזירות האירוע.
כשהוא מתבקש לתאר הצלחה של היחידה נזכר טל באירוע הריסת מסגד ברהט. "אמרתי לצלמים שלי, 'בוא נתעד את זה ותצלמו איך מוציאים את תשמישי הקדושה בצורה הכי מסודרת. אם יהיה בלגן בעולם, אז יהיה לנו חומרים להראות'. אמנם הרסו את המסגד, אבל הוציאו את כל התשמישים, וארזו יפה ושמו בצד. יש לי ראש של עיתונאי, לא של דובר, וזה הוכיח את עצמו".