חברת טיים-אאוט (מגזין) ישראל בע"מ, המוציאה לאור את השבועון "טיים אאוט", בעליה יובל סיגלר, העורך איתי ולדמן ומפיק המסיבות דורון אריאב יפצו שלושה בליינים שהופיעו בתצלום שהתפרסם במדור בעיתון והוקדש לקהילה ההומוסקסואלית בעיר, כך פסקה השבוע שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב–יפו, אביגיל כהן.

התצלום נשוא התביעה הופיע בגליון "טיים אאוט" מתחילת מרץ 2009, שהוקדש ל"טרנדים החמים בתל-אביב". התצלום התפרסם בעמוד שכותרתו קראה "הדבר הבא גייז", לצד טקסט שקיבל את הכותרת "FAG HAG באפרטמנט". הטקסט, שנכתב על-ידי איתי מנדל, עסק בסדרת מסיבות גייז שהושקה באותה עת בשם "FAG HAG". בתצלום נראה אדם מניף ידו לשלום לעבר המצלמה. כיתוב התצלום קרא: "בחורצ'יק, לא לך עשינו שלום. FAG HAG".

בפסק דינה מציינת השופטת כהן כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובעים לא צולמו במועדון במסיבה שהשיקה את הליין "FAG HAG" ואף לא במסיבה אחרת בסדרה. "התובעים צולמו במסיבה רגילה שנערכה במועדון האפרטמנט [...] שלא היה לה כל קשר ישיר או עקיף למסיבת גייז", נכתב. עובדה זו אושרה על-ידי אריאב, שהעיד בפני בית-המשפט כי העביר את התצלום למערכת "טיים אאוט" משום שלו ולמארגני המסיבה האחרים לא היה תצלום שצולם במסיבות הגייז שאירגנו.

בעקבות פרסום התצלום פנו התובעים למגזין, ובגיליון משלהי מרץ 2009 פורסמה ההבהרה הבאה: "בגיליון 5 במרץ 2009 פורסמה בעמ' 48, במסגרת פרויקט הטרנדים של השנה, כתבה העוסקת בליין מסיבות חדש בתל-אביב, ולצדה תצלום שהועבר אלינו של מועדון האפרטמנט. אנו מבקשים להבהיר כי הצילום לא התבצע בשעה שנחגג במקום ליין המסיבות האמור, וכי למצולמים בתצלום זה אין כל קשר לכתבה, ובוודאי שלא לליין המסיבות המוזכר בה. אנו מתנצלים בפני המצולמים אם מי מהם רואה עצמו נפגע מהשימוש בתצלום שצולם בזמן אחר, ומעצם פרסומו בהקשר שבו פורסם".

המצולמים לא הסתפקו בכך ובתחילת חודש מאי הגישו תביעה בטענה לפרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות. אלעד רוט, שדמותו נמצאה במרכז התצלום, דרש פיצוי בסך 50 אלף שקל. מגידו אלעד ובעז רובין, שדמותם הופיעה בשולי התצלום, דרשו 25 אלף שקל כל אחד.

הנתבעים טענו להגנתם כי אין לאפשר מצב שבו ייחוסו של אדם לקהילה ההומו-לסבית ייחשב לשון הרע ולכן אין מקום לקבל את התביעה. השופטת כהן התייחסה בפסיקתה בפירוט לטענה זו. "לאורך כל הדרך ניסו הנתבעים להציג את גרסת התובעים מול גרסתם הם כגרסת 'בני החושך' (התובעים) מול גרסת 'בני האור' (הנתבעים), וביקשו להסיט את תשומת הלב ממחדל ברור, אשר אינו שנוי במחלוקת, של פרסום תמונה אשר אינה קשורה כלל לנושא הכתבה, לשאלה לכאורה עקרונית, האם שיוך אדם לקהילה ההומו-לסבית הוא בגדר 'פרסום לשון הרע'", כתבה.

בהמשך הוסיפה: "אלא שהתובעים לא ניסו לטעון ולא טענו כי יש דבר מה פסול בהשתייכות לקהילה ההומו-לסבית ולא טענו כי השתייכות לקהילה מהווה 'אות קלון'. כל רצונם הוא שלא להשתייך, בניגוד לרצונם, לאירוע שאין לו כל קשר אליהם ושלא מתאים לאורח חייהם ולסגנון הבילוי שלהם".

ועוד כתבה השופטת כהן: "על מנת להבהיר מדוע בכתבה מתואר הווי/אורח חיים שהתובעים לא רוצים להיות משויכים אליו, אפנה לגוף הכתבות שפורסמו במדור. כך למשל פורסם באותו עמוד במגזין, אשר רואה עצמו כמייצג את הקדמה והליברליות, במאמר שכותרתו: 'הלסביון העליון', כדלקמן: 'אם פעם הומואים נחשבו לספקי הפאן והבלגן בעוד אחיותיהן הלסביות סובלות משיממון... המהפך התדמיתי שעברו הלסביות התל-אביביות העיף מהחלון סטריאוטיפים של בילוי ערב בתה עם מרווה וסריגה והכניס במקומו צ'ייסרים, שורות ואורגיות פרועות'". לפיכך, קבעה השופטת, הכתב הוא שיצר קשר סטריאוטיפי בין חברי הקהילה לבין אלכוהול, סמים ואורגיות.

"מדובר במדור אשר יוצר שיוך סטריאוטיפי מובהק בין חברי הקהילה ובין מתירנות מינית, אלכוהול וסמים", הוסיפה השופטת כהן. "אולי הנתבעים ובא-כוחם סבורים כי בשם הקדמה והליברליות צריכים התובעים להסכים להיות משויכים למסיבה ובילוי שאינו תואם את אורח חייהם, אולם כשם שהנתבעים מבקשים לאפשר ולשמר את זכויות הפרט ואת זכותו של כל אדם לחיות בגלוי ובגאון, תהא נטייתו המינית אשר תהא, כך הנתבעים צריכים לאפשר גם לכל אחד (הטרוסקסואל והומוסקסואל כאחד), אשר אין לו קשר לאורח חיים בלייני ולהווי של 'סמים וסקס' [...], שלא להיות מזוהה עם אירוע/הווי שאין לו כל שייכות אליו.

"מדובר בכתבה אשר מתייחסת לאורח חיים בלייני ומתירני, שאף חלק נכבד מחברי הקהילה אינם מזדהים עימו. דומני אף שחלק לא מבוטל מחברי הקהילה לא ישללו סיטואציה שבה הם יבלו בבתיהם 'ערב בתה עם מרווה וסריגה' (כמצוטט במדור) ויעדיפו זאת על פני 'צ'ייסרים, שורות ואורגיות פרועות' (כמצוטט במדור)".

השופטת מציינת בפסק הדין כי לאחר הגשת התביעה, הוגשה על-ידי אגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל בקשה להצטרף כידידת בית-המשפט לתביעה, ומתייחסת לטיעונים שהעלתה האגודה בפניה (אף שבקשתה נדחתה).

בהמשך לפסיקת אמסלם נ' קליין, כתבה השופטת: "לא מצאתי כי יש מקום דווקא במקרה שבפני לסטות מההלכה הפסוקה והעקבית ולפיה כאשר מאן דהוא מפרסם על אדם כי הוא בעל נטייה מינית, שונה מנטייתו הטבעית, אזי מדובר ב'פרסום לשון הרע' [...] המבחן האובייקטיבי על-פיו נבחן ה'פרסום' על-פי הפסיקה הוא מבחן של כלל החברה. המבחן אינו מה היתה צריכה החברה לחשוב באופן אידילי, אלא מה החברה, ככלל, חושבת בפועל על עניין מסוים [...] אם מאן דהוא לא מעוניין להיות משויך להווי אשר מצוין במדור ובכתבה, זכותו להתנגד לשיוך כזה, ואין לרדוף אותו בטענת 'הומופוביה'. טענה שאין לה כל תימוכין".

מעבר לטענה נגד ראיית השתייכות לקהילה ההומוסקסואלית כלשון הרע, הנתבעים טענו להגנתם כי לא פגעו בפרטיות התובעים, ציינו כי ימים אחדים לאחר קבלת מכתב מבאי-כוחם של התובעים פורסמה בעיתון הבהרה, ומעבר לכך טענו כי מארגן המסיבה, אריאב, העביר להם את התצלום תוך שהוא מציגו כתצלום שצולם באחת ממסיבות הגייז שאירגן.

זו היתה נקודת המחלוקת העיקרית בתיק, שכן אריאב טען שבעת שהתראיין בטלפון לכתב מנדל, אמר לו כי אין בידיו תצלומים מליין המסיבות שהפיק. לטענתו, הציע למפיקה במגזין, יעל בן-ישי, ליצור קשר עם בעל המועדון וסייע לה בכך שיצר בעצמו קשר עם בעל המועדון וקיבל מצלם שעבד עם המועדון בעבר כמה עשרות תצלומים ממסיבות אחרות שנערכו במקום. מנגד, מטעם המגזין נטען כי אריאב הטעה אותם, כי התבקש במפורש להעביר תצלומים מהליין שהפיק וכי הבטיח לעשות זאת.

לאחר ששקלה את עדויות הצדדים פסקה השופטת כי "הן ההתנהלות של הגב' יעל והתנהלותו של דורון אריאב בנושא התמונות היתה פזיזה וחסרת יסודיות. שניהם התנהלו בשיוך התמונות לאותו 'אייטם' נשוא הכתבה בעמימות גדולה ותוך 'הנחת הנחות', מבלי לשאול במפורש את השאלות המתאימות. עובדה אשר הובילה לקצר בתקשורת וכפועל יוצא מכך – לטעות נשוא התובענה.

"התנהלותה של נציגת הנתבעים היתה רשלנית יותר והיה מצופה ממנה לוודא את נושא שיוך התמונות לנושא הכתבה; כאשת מקצוע במגזין. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הגעתי למסקנה ולפיה יש לחלק בין הנתבעים ובין צד ג' את האחריות באופן שבו הנתבעים אחראים ב-60% ואילו צד ג' אחראי ב-40%".

בהתחשב בהתנצלות שפורסמה במגזין פסקה השופטת כהן פיצוי בסך 25 אלף שקל לתובע הראשון ו-10,000 שקל לכל אחד מהאחרים. בשל האחריות המשותפת לטעות, נפסק כי צד ג' ישיב לנתבעים 40% מסכום הפיצוי.

ת"א 165592-09