טורניר העוני

ככל שהדבר נוגע לתקשורת, הסדרה "שיאני השכר במגזר הציבורי", או בשמה הרשמי "דו"ח הממונה על השכר במגזר הציבורי", היא בת הזוג וסדרת המשך ל"דו"ח העוני". זה שנים שבעיתונים מציגים את שכרם של כמה רופאים בכירים בסורוקה ושכרם של 16 הנתבים בנמל חיפה כדוגמה לאי-שוויון בישראל. אם דו"ח העוני השנתי נועד לטלטל ולייסר את המצפון הציבורי, דו"ח שיאני השכר בא לפרנס את צרות העין ולטפח את הזעם. בשני המקרים לא מתקבלת תמונת אמת של המציאות, אלא הצגת קצוות שמטרתה הגברת התהודה ויצירת ריגוש רגעי.

ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר, התייחס אתמול בביקורתיות לאופן הצגת דו"ח העוני. "הכותרות השליליות שיצאו מדו"ח העוני היו פחות בולטות מהשנים הקודמות, כי הנתונים היו כל-כך חיוביים שהתקשורת לא יכלה להתעלם מהם. אבל אני הייתי מצפה לראות כותרת [כמו] 'הירידה החדה ביותר בעוני ב-20 השנים האחרונות', או 'קו העוני הוא הנמוך ביותר ב-10 השנים האחרונות'".

את דברי שראל מביא חזי שטרנליכט ב"ישראל היום": "בשנים הקודמות הדו"ח השנתי היה מראה על עלייה חדה בעוני של הילדים או הקשישים או האמהות החד-הוריות. זה היה נכון, אבל באותו זמן בשאר הקבוצות היתה ירידה בשיעור העוני. הכותרת לא היתה שקרית, אבל התמקדה במה שנוח לתקשורת. העובדות הן שמאז 2007 יש ירידה בשיעורי העוני בישראל".

"התקשורת אוהבת להבליט את הדברים השליליים. הייתי אומר שחלק מהבעיה קשור בזה שהמוסד לביטוח לאומי הוא זה שמפרסם את דו"ח העוני. יש כאן ניגוד אינטרסים. המוסד מנסה להראות כמה צריך לדאוג לשכבות החלשות, ולכן הוא רוצה להגיד כמה המצב גרוע. יש לו אינטרס מובנה להבליט את העוני ואי-השוויון", אומר שראל.

אולימפיאדת השכר

ומה באשר לדו"ח העושר? קורא עיתונים שמעוניין לדעת משהו שמעבר לשיחת קפה על עלות שכרו של המדליסט שבראש הפודיום – המנהל מרפאת מומחים של שירותי בריאות כללית בדרום הארץ – יצטרך לפשפש בממוצעים, בקווי המגמה, בהשוואות בין המגזרים השונים ובהבדלים בין שנת הדו"ח הנוכחית (2013) לקודמתה.

שכרו החודשי של אותו מנהל מרפאה בדרום (152,576 שקל) נובע בין השאר, לטענת הכללית, מן המענק השנתי שנתן לו משרד הבריאות עבור מעבר לפריפריה ומענק נוסף עבור התמחות במקצוע מצוקה [שיש בו מחסור ברופאים], למשל הרדמה. מענקים אלה מגיעים ל-200 עד 300 אלף שקל בשנה. כך מדווח תומר גנון ב"כלכליסט".

בעוד שהעוני הוא נגזרת של מדיניות ממשלתית, שכרם המהבהב של נתבי הנמלים (רבי-חובלים בעלי ותק וניסיון רב בניהוג ספינות), הגבוה כמעט כשכר הרמטכ"ל, הוא תוצאה של אי-יכולתה של המדינה להתמודד עם ועד עובדים חזק. חזי שטרנליכט, זאב קליין ושלומי דיאז מדווחים ב"ישראל היום" על נתוני הקצה: "כרגיל, גם עובדים בוועדים החזקים ביותר במשק מקבלים תלושים שמנים. בנמל חיפה השיאנים הם שלושה נתבים שמשתכרים 79.7, 78.7 ו-75.6 אלף שקל בחודש. גם בנמל אשדוד השיאן הוא נתב, שמשתכר 69 אלף שקל".

כתבי "ישראל היום" מציינים כי "הדו"ח חשף פערי שכר עצומים בין עובדי קבלן במגזר הציבורי לבין עובדים קבועים שעובדים כתף אל כתף ועושים בדיוק את אותה עבודה. לפי האוצר, שכרם של עובדי קבלן זמניים במגזר הציבורי נמוך ב-30% [מזה של העובדים הקבועים] ועמד על 6,247 שקלים בחודש – 2,743 שקלים פחות מהממוצע בסך 8,990 שקלים בכלל המגזר הציבורי". לפי חיים ביאור ב"דה-מרקר", שכרם של עובדי הקבלן במגזר הציבורי נמוך מזה של כלל העובדים ב-20% עד 30%. שכרם של עובדי הקבלן במשרדי הממשלה נמוך ב-19.2% מזה של כלל העובדים באותם המשרדים.

על בעיית עובדי הקבלן אפשר לקבל נתונים נוספים בכלכלונים, המעידים כי יש תחומים שטיפול יסודי בהם מניב הישגים: חיים ביאור מדווח ב"דה-מרקר" כי מספר עובדי הקבלן בכלל הגופים הציבוריים ומשרדי הממשלה ירד ב-2013 ל-9,422, לעומת 10,634 ב-2012 – ירידה של 11%. "הירידה בהיקף ההעסקה הקבלנית נובעת ככל הנראה מהמאבק שניהלה ההסתדרות נגד תופעה זו ותיקוני החקיקה שנכנסו לתוקף בנובמבר 2013 וחייבו את הממשלה לקלוט כעובדים מן המניין את עובדי הקבלן המבצעים עבודה זהה לזו שמבצעים העובדים הקבועים". ואם עוסקים בשיאים – "שיאנית ההעסקה של עובדי הקבלן במגזר הציבורי והממשלתי היא חברת דואר ישראל, שב-2013 העסיקה 969 עובדי קבלן. עם זאת מדובר בירידה של 29% לעומת 2012, אז העסיקה דואר ישראל 1,362 עובדי קבלן". עיריית בני-ברק, לעומת זאת, הגדילה את מספר עובדי הקבלן המועסקים בה מ-638 ב-2012 ל-866 ב-2013.

החשוב והמעניין בדו"ח הם החתכים השכבתיים שהוא מציע: נשים מרוויחות באופן עקבי פחות מגברים – במיוחד במועצות הדתיות ובחברות הממשלתיות. עם זאת, בחברות הממשלתיות משולם השכר הממוצע הגבוה במגזר הציבורי, 20,185 שקל לחודש ברוטו, מול המועצות הדתיות, שבהן השכר 7,556 שקל ברוטו בלבד.

קריקטורה

הלווייתן הלבן מגיח מן המים. נושא הצלצל ניצב בחרטום הסירה ומתכוון להטיל את נשקו. המטילן, העומד על שתי רגליו, אינו קפטן אחאב ולא קוויקווג הצלצלן, שזו מלאכתו. זהו דייוויד גילה הממונה, שנחלץ להיאבק במאגר הגז הסורר, שבצירוף מקרים שמו כשם היונק הימי הענק, לווייתן. כך מצייר יונתן וקסמן ב"כלכליסט".

פרשת תשובה

אמש התברר כי קפטן אחאב יצא סוף-סוף מתאו והחל לנהל את הציד. כמו הקריקטורה, גם כותרת הגג בעמודו הראשון של "כלכליסט" מתכתבת עם "מובי דיק": "הממונה על ההגבלים צד את הלווייתן, אבל המהומה רק מתחילה".

אתמול עסקו העיתונים ב"קרב על הגז", ב"סערת הגז", ב"זיג זג הגז" – כל אלה בעקבות הודעת הממונה על ההגבלים העסקיים לראשי נובל-אנרג'י ולבעל השליטה בדלק יצחק תשובה שבכוונתו לכפות עליהם את פיצול הבעלות על לווייתן ותמר, שני מאגרי הגז הגדולים ביותר. היום יוצא "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מעמדת המשקיף ומכריז: "שמו לגז ברקס".

"המהומה" סביב מונופול הגז של תשובה ונובל-אנרג'י, שעליה מצביע "כלכליסט", מתרחשת סביב סדרה של מחלוקות מהותיות: המשפטית, המדינית (נובל-אנרג'י כאינטרס בינלאומי), הפוליטית והצרכנית. הציבור רוצה אנרגיה זולה ומיידית, שתוזיל עכשיו את יוקר המחיה. מנגד נטען שנקיטת הצעדים הרגולטוריים, שיכפו תחרות וימנעו מבעלי המונופול להכתיב את מחירי האנרגיה בישראל, תאריך משמעותית את משך ההמתנה לאספקת הגז למשק.

ועל כל אלה נוספת מערכת הבחירות, שכל העיתונים מסתדרים לכבודה בעמדות קרב, והרבה לפני שתקום קואליציה פרלמנטרית, פועלות בשטח הקואליציות התקשורתיות. המתקפה על נתניהו בעניין דו"ח העוני ותגובת הנגד החריפה שלו, כמו גם העובדה שהתעורר רק ברגע האחרון לטפל במשבר קידוחי הגז, יוצרות רושם שגם הוא יפעל עכשיו כמועמד במערכת הבחירות ומעשיו והחלטותיו ייקבעו בהקשר זה.

"דה-מרקר" חוגג בעמודו הראשון בכותרת: "תשובה נדחק לפינה. הציע לפצל את לווייתן בין דלק לשותפותיה". תשובה, שהגדיר עצמו בראיון לגל"צ במשפט "האם אני צריך להיות קורבן אחרי שסיכנתי כל-כך הרבה כסף?", מציע עכשיו לאמץ מודל "מֶכֶר בנפרד", שלפיו דלק תתחרה בנובל-אנרג'י ורציו, שותפותיה בלווייתן.

אבי בר-אלי, המוביל את סיקור הפרשה, מציין כי ד"ר גיא רוטקופף, מי שהיה עד לפני עשרה חודשים מנכ"ל משרד המשפטים, משמש יועץ חיצוני לרגולציה לקבוצת דלק. רוטקופף ניסה לשכנע את גילה לסגת מהמהלך הרגולטורי ורמז כי "גילה הושפע בהחלטתו המפתיעה מהשיח הציבורי הביקורתי כלפי ההסדר שהציע". המעניין הוא כי רוטקופף מתעמת בעקיפין עם איש משרדו לשעבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני כלכלה אבי ליכט. כזכור, ליכט הזהיר בשבוע שעבר מפני שליטת גורם יחיד במשק הגז: "אין עוד תחום של תשתית חיונית בישראל, בעל השפעה כזו, הנשלט בידי גורם פרטי יחיד", אמר והוסיף: "החשש חורג משאלות של מחיר ותחרות לעבר תחומים של יכולת השפעה על תהליך קבלת ההחלטות במשק".

תרשים הצמוד לכתבתם של ליאור גוטמן ורוני זינגר ב"כלכליסט" בוחן שלוש חלופות לטיפול בנושא במקרה שהאחזקות של דלק ונובל-אנרג'י יוכרזו כהסדר כובל: הסיכוי הנמוך ניתן לחלופה שבה דלק ונובל-אנרג'י יחזיקו במניות מיעוט יחד עם גורם שלישי שיהיה בעל השליטה. לכאורה יהיה להן אינטרס להמשיך בפיתוח המאגר, אבל הדבר יכביד על בעל השליטה החדש, כי יש בידיהן אחזקות במאגר מתחרה. החלופה בעלת הסיכוי הגבוה היא שדלק ונובל-אנרג'י יידרשו לבחור בין אחזקה בקידוח תמר לבין אחזקה בלווייתן. במקרה כזה תחרות עשויה להביא להורדת מחירים, אך החברה שתחזיק בלווייתן שבפיתוח תצטרך לוותר על מאגר תמר הפעיל.

"כלכליסט" קובע בכותרתו הראשית כי הסיבות להתערבות נתניהו במשבר הן בהלתו מלחץ בינלאומי, ההשלכות על יצוא הנפט לרשות הפלסטינית, לירדן ולמצרים, והחשש כי איחור בפיתוח המאגרים יפגע בדירוג האשראי של ישראל. להתערבות נתניהו יהיה משקל, אף כי סמכויותיו מוגבלות, במיוחד במציאת הסדר פשרה בין בעלי השליטה בקידוחי הנפט לבין המדינה.

סבר פלוצקר מציין ב"ממון" כי "עקרונית זכותה של מדינה לדרוש פירוק של מונופול אם הוא פוגע קשות ברווחת האזרחים. מעשית, תמוה מועד ההודעה: בעיצומה של מערכת בחירות, באין שר אוצר ובאין שר משפטים, כשהממשלה כולה היא ממשלת מעבר עם סמכויות מוגבלות". פלוצקר מציין כי ההודעה סותרת דברים שאמרו במהלך השנה פרופ' גילה עצמו ואנשי משרד הממונה על ההגבלים, תוהה אם קודם להכרזה נעשה מחקר מקיף וממצה של עלות-תועלת, ומסכם: "ההחלטה של הממונה מחזירה את מחוגי השעון במגזר האנרגיה בישראל לפחות שלוש שנים לאחור".

"ישראל היום" נראה עדיין כמשקיף המחכה להתבהרות עמדת ראש הממשלה. בינתיים כותב העיתון: "רה"מ הנחה את יועצו ללמוד את ההחלטה". יש לשער כי גם במערכת העיתון ילמדו אותה בקרוב.

הסדר הכופר הגדול

בנק לאומי הודה כי בתקופת המנכ"לית הקודמת, גליה מאור, סייע אקטיבית ללקוחות בארה"ב להתחמק מתשלומי מס. הבנק יעביר רשימה של 1,500 לקוחות לרשויות המס האמריקאיות – ובתמורה לא יוגשו כתבי אישום נגד הבנק ומנהליו לא יישאו באחריות אישית. הבנק ייקנס ב-1.44 מיליארד שקל. זהו הסדר הכופר הגדול בתולדות המשק. זוהי תמצית דיווחו של סיוון איזסקו ב"דה-מרקר".

כך סייע לאומי ללקוחותיו להערים על הרשויות בארה"ב: בנקאים מלאומי שווייץ, לוקסמבורג וישראל נכנסו לארה"ב במסווה של חופשה – כשלמעשה באו לפגישה עם לקוחות; הפגישות התקיימו בחשאיות בחדרי מלון, על ספסלי פארקים ובבתי-קפה; הבנקאים הציגו ללקוחות את דפי החשבון בלי שצוין בהם שם בעל החשבון; לאומי הפנה את הלקוחות ליועצי מס שהדריכו אותם כיצד להקים חברות במקלטי מס; לאומי איפשר ללקוחות האמריקאים לפתוח חשבונות בשמות פיקטיביים; לאחר שבעל חשבון אישר את המספרים, הבנקאי השמיד את דפי החשבון; כשבנקים אחרים הסתבכו בפרשות סיוע ללקוחות בהעלמות מס, לאומי הסתער על לקוחותיהם בניסיון לגייסם; לאומי איפשר ללקוחות אמריקאים לקבל הלוואה פיקטיבית מבנק לאומי בארה"ב כנגד חשבונות סודיים שהוחזקו בבנק לאומי בישראל.

מי כושל? מי בפאניקה?

תחת הכותרת "לפיד – שר האוצר הכושל בתולדות המדינה", מדווחים מתי טוכפלד ודניאל רוט ב"ישראל היום": "בעקבות הביקורת של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, שטען כי 'העוני הוא תוצר הזנחה של נתניהו', נמסר מהליכוד: 'אף שממדי העוני והאבטלה ירדו בתקופת כהונת שתי ממשלות נתניהו האחרונות – לפיד מצטרף למתקפת ציפי, בוז'י והשמאל בניסיון להעלות ממשלת שמאל. ברור כי בממשלת נתניהו הבאה, שר האוצר הכושל בתולדות המדינה, לפיד, לא יכהן בשום תפקיד".

בדיווח מובאת תגובת יש-עתיד: "נתניהו בפאניקה, ויש לו סיבה טובה. הוא היה ראש ממשלה כושל, ואנחנו עושים הכל כדי שהוא לא יהיה ראש הממשלה הבא. את הקטסטרופה התקציבית הגדולה בדמות גירעון של 40 מיליארד שקלים שנתניהו השאיר, מי שתיקן היה לפיד, שבזכות מדיניותו ניתן היה לממן את 'צוק איתן' ללא העלאת מסים על אזרחי ישראל, שנתניהו דחף לה ולפיד התעקש להימנע ממנה. רק אתמול התהדר נתניהו בנתוני האבטלה הנמוכים של חודש נובמבר, נתונים שהם תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית של לפיד".

קצנו (המשך)

המגזין היומי של "מעריב" מקדיש כפולת עמודים לפרופ' אורי מרינוב, מי שכיהן כמנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה, ולזכרונותיו מן ההיתקלויות הראשונות שלו עם קצא"א. מרינוב תקיף בעמדתו ביחס לפעילות החברה, ואף קובע מהו הרגע המתאים להפסקתה: "החיסיון והסודיות שהחברה מנסה לכאורה לשמר כבר אינם קיימים למעשה. החברה מחזיקה שטחי חוף יקרים שקיבלה ללא מכרז וללא תמורה. הפעילות שלה אינה חיונית למדינת ישראל. החברה לא מוכיחה כי היא ערה לצורכי הסביבה. באירוע הקשה האחרון החברה לא התנהגה כחברה אחראית ולא הפנימה את גודל האירוע. ייתכן שהגיע הזמן להתחיל לחשוב על סיום פעילותה של החברה. הזיכיון שלה מסתיים ב-2017, וזה בדיוק הזמן לתכנן את המשך הדרך".

"קצנו בקצא"א" היא הכותרת לרשימתו.

חוף קצנו

סגן השר לאיכות הסביבה אופיר אקוניס עולה על גל דליפת הנפט מצינור קצא"א ומכריז: הגיע הזמן להחזיר לציבור הרחב את קטע החוף הצמוד לריף הדולפינים, הסגור מאז הקמת קצא"א. כך מדווחים דן לביא ורונית זילברשטיין ב"ישראל היום".

"תושבי אילת והציבור כולו לא יוכלו לשוב ולטייל בקרוב בשמורת עברונה, שנפגעה בדליפת הנפט הגדולה, וזה רק טבעי שהם יוכלו ליהנות מחוף שמור היטב שכבר שנים לא נעשית בו שום פעילות נדרשת של החברה", אומר אקוניס. כיום יש ברשות קצא"א חוף עם שני מסופי דלק. בעוד שהאחד פעיל, השני נטוש זה שנים רבות. הלכה למעשה, החוף מגודר ומשמש בפועל רק את עובדי קצא"א המגיעים להתרחץ בו.

"לא מדובר בניסיון ראשון לשחרר רצועת חוף שבחזקת קצא"א לטובת הציבור. ב-2008 ערכה הנהלת החברה טקס לחנוכת החוף האקולוגי בהשתתפות בכירי החברה ובכירי עיריית אילת. אלא שבפועל, חוף הרחצה מעולם לא נפתח לציבור. לדברי גורמים המכירים את הנושא, קיים תסקיר המצביע על כך שחוף הים קרוב מדי למסוף הדלק, ובמקרה של תאונה כמו התפוצצות מכלית, תישקף סכנה למתרחצים", כותבים לביא וזילברשטיין.

מוספי סוף שנה

"מרקר ויק" מביא במוספו השנתי רשימה של רעיונות שכדאי לאמץ מ-17 מדינות וערים בעולם. בין היתר: תודעת שירות, שכר מינימום מקסימלי, מיזמים צעירים שהותיר אחריו ענק שקרס, תוכנית מהפכנית לנשים, מע"מ 0 ליזמים צעירים, איך מלמדים אזרחים לחסוך, אלמנות נרצחים שיוצאות לעבודה. והנקודה הישראלית: יזמות ותעוזה – הדוגמה של קיבוץ סאסא.

"כלכליסט", במוסף סוף השנה המקביל, מדרג את 50 המנהלים הטובים של 2014 ומכתיר את אייזק דבח, הבעלים והמנכ"ל של דלתא, כמנכ"ל השנה. הכתבה המרכזית והשער הם מחווה לאלי הררי, אבי זכרון הפלאש ומייסד סאנדיסק, המסכם 40 שנות ניהול.

ענייני תקשורת

ערוץ 10. אף שביום רביעי הבא, ה-31.12.14, מסתיים הזיכיון של ערוץ 10, שום גורם אינו לוקח אחריות על מניעת סגירתו. אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי משרדי האוצר, המשפטים והתקשורת (כולם ללא שרים ייעודיים) מגלגלים את האחריות לרשות השנייה, שמצדה טוענת כי רק הם יכולים ליזום שינוי חקיקה שיאפשר להנשים את הערוץ. בינתיים הודיעה מועצת הרשות השנייה כי בכוונתה לחלט את הערבויות שהעמיד בנק לאומי לערוץ בגלל חוב זיכיון של 36 מיליון שקל – דבר שעלול להביא לקריסתו הפיננסית.

מופע האימים של ynet. איציק סבן כותב ב"ישראל היום": "במדינת 'ידיעות אחרונות' ו-ynet של נוני מוזס, למי שלא שם לב, הכל רע ומר. מאז ההחלטה להקדים את הבחירות, יום-יום, שעה אחרי שעה, לעתים דקה אחרי דקה, עורכיו של האתר, ולצערי חלק מעמיתי העיתונאים (שאינם מסכימים עם חלק גדול מהנכתב, אך נאלצים לשתף פעולה), עסוקים בלמרוח כותרות מגוחכות בענק, שתכליתן אחת: עד כמה מייאש לחיות פה, במדינת ישראל האמיתית".

מה שהעיתונות לא מספרת. כותב נדב העצני בעמוד הדעות ב"מעריב": "העיתונות הכתובה עברה שינוי לא קטן בעשור האחרון. לצד 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ', שזנחו מזמן כל סטנדרט עיתונאי אלמנטרי, ישנם עיתונים עם מגמות אחרות ואפילו הפוכות. אבל העיתונות האלקטרונית, מי שאמורה להיות מקצועית, שלא לומר ממלכתית, היא ממש לא כזו. כל מובילי הפאנלים בתקשורת האלקטרונית, כמו גם מרבית המגישים והפרשנים, הם מאזור החיוג הרעיוני של לבני, הרצוג וגלאון. התופעה תמוהה במיוחד ברשות השידור וגלי-צה"ל, שם היינו מצפים לפלורליזם רעיוני שישקף את מגוון הדעות שבחברה".

סוני מאיימת לתבוע את טוויטר. סוני מאיימת לפתוח בהליכים משפטיים נגד טוויטר, אם הרשת החברתית לא תחסום את חשבונו של משתמש שפירסם בשבוע האחרון כ-50 מסמכים שנגנבו ממנה (עומר כביר ב"כלכליסט").

טרוריסט שזכה בנובל. בפרק סיום העונה הרביעית של "הומלנד" הוזכר הפיגוע במלון המלך דוד ונערכה השוואה בין מנחם בגין לבין דמות הטרוריסט הבדיוני שבסדרה. בגין הוזכר כמי שביצע פעולות טרור ובכל זאת היה לראש ממשלה ולחתן פרס נובל לשלום (חן חדד ב"גלריה").

עוד קריקטורה. מראיין, על גבו מצלמת וידיאו כבדה ובידו מיקרופון, אומר למרואיינת בראיון חוצות: "למען האמת, אני עובד בעיתון. אבל אנשים לא מוכנים להתראיין אם לא מצלמים אותם" (פט ביירנס ל"ניו-יורקר", מוגש ב"גלריה").