השבוע, אחרי תשע עונות, נפרד סטיבן קולבר מתוכניתו היומית בערוץ קומדי-סנטרל ומהדמות סטיבן קולבר. לאורך השנים הקפיד השחקן קולבר, כמעט בכל הופעה פומבית שלו, להישאר בדמות מגיש החדשות הפטריוט, שחושב מהבטן במקום מהראש, מתריע ללא הרף מפני הסכנות הקיומיות והמדומיינות המאיימות על העם האמריקאי ותמיד מקבל את דינו של השוק החופשי. כשנשא את הנאום המכונן שלו בפני תא הכתבים של הבית-הלבן, נשאר בדמות. כשהעיד בפני ועדת הקונגרס לענייני הגירה, אזרחות ובטחון הגבולות, נשאר בדמות. אבל החל מהשנה הבאה, כשינחה את תוכנית הערב של CBS במקום דייוויד לטרמן, הוא כבר יהיה רק סטיבן קולבר האדם. זו העת להיפרד מאחת הדמויות הסאטיריות הגדולות שידע הדור הנוכחי.
קולבר השחקן הוא וירטואוז קומי, מוכשר בהרבה מג'ון סטיוארט, מגיש ה"דיילי שואו". אולם מקור הגדולה של תוכניתו היומית "דו"ח קולבר" היה טמון קודם לכל בכתיבה, בדמות שיצר ושעליה התעקש. בעוד שסטיוארט לעג למציאות האמריקאית ולתעשיית החדשות שמסקרת אותה מזווית הראייה של הליברל השפוי, קולבר לעג לה מתוך עצמה, מנקודת המבט של השמרן המטורף. סטיוארט הגחיך וקילל, התפלמס עם וחשף את ערוות העיתונות הפטריוטית-בכל-מחיר. קולבר גילם אותה ועירער עליה מתוך התחביר הפנימי שלה.
ג'ון סטיוארט (מימין) וביל אוריילי ב"דיילי שואו" (צילום מסך: קומדי-סנטרל)
דמותו הפיקטיבית של קולבר חבה את קיומה לרשת פוקס-ניוז ובעיקר לביל ("Papa Bear") אוריילי, שהיה המגיש הבולט של הרשת בעת ש"דו"ח קולבר" עלתה לאוויר. אוריילי הביא לשעות צפיית השיא בארה"ב מגזין אקטואליה מסוג שטרם נראה כמותו בערוץ כבלים מרכזי. תוכנית שהכריזה על סירוב מוחלט להכניס לתחומה את הנחות היסוד של ה"תשקורת", אם להשתמש במונח המקומי המקובל. תוכנית שהתהדרה בפטריוטיות גם כשזו היתה עילה נוחה לשנאת זרים. תוכנית שדיברה בשם האדם הפשוט, גם אם בפועל שירתה את האינטרסים של האלפיון העליון. אוריילי נזף וצעק, השתיק את מתנגדיו ופיאר את עצמו. הדמות של קולבר נולדה כריאקציה.
גם היום נחשב אוריילי למגיש בכיר בפוקס-ניוז, ותוכניתו היא עודנה תוכנית החדשות הנצפית ביותר בערוץ החדשות של פוקס ובערוצי הכבלים האמריקאיים בכלל, אבל אוריילי עצמו כבר מזמן אינו הקיצוני מבין אישי התחנה. שנות שלטונו של אובמה הלהיטו את הרטוריקה בזירת הדעות האמריקאית והביאו לפריחה של עיתונות שמרנית אגרסיבית. לאורך השנים האחרונות מצא עצמו קולבר בתחרות מתמדת עם העיתונאים הדעתנים מהצד הימני של המפה הפוליטית. לעתים דמותו הסאטירית הקדימה את הקיצוניות של גלן בק, שון האניטי וראש לימבו, לעתים פיגרה אחריהם. תמיד השתדל קולבר להשתמש בדמות שיצר כדי לנסות להתערב במציאות ותוך כדי כך ללמד את הצופים על העולם שבו הם חיים.
אחד המהלכים המשמעותיים ביותר שעשה מבחינה זו היה הקמת "אמריקאים למען מחר טוב יותר, מחר", ארגון במתכונת הסופר-פאק, שאסף כמיליון דולר לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2012. ערב אחר ערב למד קולבר הדמות, יחד עם הצופים, על השלכות התפיסה שלפיה כסף אינו אלא צורה נוספת של חופש הביטוי, ועל החוקים והתקנות האמריקאיים שמאפשרים לארגון שכזה לאסוף כספי תורמים עבור קמפיין בחירות בלי דין-וחשבון כמעט, לא למדינה ואף לא לתורמים. לא ניתן להעלות על הדעת סדרת כתבות רצינית שהיתה עומדת במשימה דומה בהצלחה כה גדולה. לאורך השנים קיבל קולבר על תוכניתו פרסי גראמי, אמי ופיבודי. ראוי היה להעניק לו גם פרס פוליצר, על תרומת "דו"ח קולבר" לציבור.
השבוע קרא קולבר לג'ימי הבמאי שלו בפעם האחרונה ונטש, עד להודעה חדשה, את הדמות שיצר. דמותו של קולבר עוזבת את המסך בארה"ב במקביל ללידתה של עיתונות בסגנון פוקס-ניוז על מסך הטלוויזיה הישראלי. שרון גל ועמיתיו הפטריוטים מערוץ 20 הישראלי מכוונים במוצהר לחולל בעולם התקשורת הישראלי מהפכה דומה לזו שחוללה פוקס-ניוז בארה"ב. אם כך אכן יקרה, זו תהיה התרחשות מרתקת, עם השלכות מרחיקות לכת.
בין השאר כדאי להתכונן לתוכניות אקטואליה טלוויזיוניות שבהן ההבדל בין מידע לדעה מטושטש, לשוק טלוויזיוני מפולג שבו לכל קהל יעד יש התחנה שמשדרת לו את דעותיו, ולסנסציונליזציה מרהיבה שתאכל כל חלקה טובה שעוד נותרה ברצועות האקטואליה היומיות. עם קצת מזל, יום אחד גם תצא לנו מזה סאטירה טובה.