משרדי ממשלה אינם ששים למסור לציבור מידע ציבורי המצוי ברשותם, הליכים ביורוקרטיים סבוכים עדיין מקשים על הפונים לקבלת נתונים מהמדינה וכשהמידע מגיע, לא תמיד ברור מה אפשר לעשות איתו – ובכל זאת, מי שהגיע השבוע לכנס השנתי של התנועה לחופש המידע היה יכול לקבל רושם שישראל נכנסה למסלול חיובי בכל הנוגע לשקיפות שלטונית.
"זאת היתה שנה מצוינת לחופש המידע", קבע רביב דרוקר, יו"ר התנועה לחופש המידע, בדברים שנשא בפתח הכנס, שהתקיים בשבוע שעבר בתל-אביב. עשור וחצי לאחר חקיקת חוק חופש המידע, המחייב גופים ממשלתיים למסור מידע ציבורי לכל דורש, דרוקר אינו שאנן – אבל נראה שהוא מרשה לעצמו לחוש מעט אופטימיות. תקנות חדשות שהוזילו את הליכי השגת המידע, לצד היענות תקשורתית הולכת וגוברת לעיסוק בנורמות השקיפות של אישי ציבור וגופים ממשלתיים, מאפשרות כעת להשקיף על מה שקורה בממשלים אחרים, פתוחים ונגישים יותר, ולנסות לכוון אל מה שנראה באופק.
רביב דרוקר: "אנחנו, בתנועה לחופש המידע, צברנו מומחיות בהשגת המידע, בלהתעמת מול הרשויות, לנג'ס, לנדנד, לעתור לבית-משפט, לנסח את העתירה, אבל אז, כשאתה מקבל את המידע – השאלה היא איך אתה מספר את הסיפור, איך אתה מעבד אותו וממצה אותו"
אחד המוטיבים החוזרים בכנסים השנתיים של התנועה לחופש המידע, אמר דרוקר, הוא הסיפור המתחלף על המשרד הממשלתי שמסרב למסור מידע בטענה שייקח לאנשיו 15 שנה לעבד את הפרטים ולמסור אותם. "זה לא שנגמר הסיפור הזה, אבל אני חושב שכולנו מבינים, כל מי שקצת מתעסק בתחום, שהתרחשה קפיצת מדרגה מאוד גדולה – בראש ובראשונה ביחס של התקשורת, וההיזון החוזר מול הציבור", הסביר.
פעם, אמר דרוקר, העיתונות לא נהגה לעסוק בעצם הגשת בקשות לקבלת מידע מגופים ממשלתיים, או לסירובו של גוף או אדם כלשהו למסור מידע ציבורי. "המצב היום שונה לגמרי", גרס, והדגים באמצעות חוויה אישית מהזמן האחרון: "אני יכול למשל לכתוב טור דעה כנגד נפתלי בנט על זה שהוא סירב למסור מידע, ובתוך 48 שעות הוא מוסר את כל המידע – כמעט הייתי אומר 'בבהלה' – כי ברור לו שהוא יפסיד בבית-משפט, ובדרך גם יאכל את הדגים הבאושים כי יש איזו תנועה ברשתות החברתיות נגדו".
המחווה של פירון
מתוך ההבנה שמדינת ישראל עומדת בפתחו של פרק חדש בנוגע ליחס הממסדי, העיתונאי והציבורי למידע ממשלתי, אמר דרוקר, ניתן להפנות את הזרקור למשימה הבאה בתור: מה ניתן וראוי לעשות עם המידע שנמסר מידי רשויות השלטון. בתחילת חודש זה פירסמה התנועה לחופש המידע אסופה של מסמכים שקיבלה מידי שורה של משרדי ממשלה, ובהם נתונים גולמיים על התקשרויות של אותם גופים עם ספקים חיצוניים. "אחרי שזה התפרסם", מספר דרוקר, "קיבלתי טלפונים משרים ומיועצי שרים – 'איזו קטנוניות זאת', 'אתם פוגעים בכל הרעיון שלשמו אתם עובדים'".
גודש הנתונים שכללו מסמכי המשרדים, והידיעה שהמידע חופשי ועתיד להתפרסם בשורה של כלי תקשורת מתחרים, דחק כתבים לחפש כותרות קלות ומהירות. סגן שר האוצר, מיקי לוי, פירנס לאחרונה כמה כותרות מהסוג הזה בעקבות החלטתו לרכוש מתקציב משרדו מקרר למכונית השרד שלו; הנתון, שנחשף באחד המסמכים שקיבלה התנועה לחופש המידע, זיכה אותו במנה של לעג וביקורת ציבורית.
"אם לתמצת את התלונות שקיבלתי בכותרת אחת, זה היה 'למה אתם נטפלים למקרר שלי'", אמר דרוקר. "אני לגמרי מבין את הכתב שפתאום נחת אצלו קובץ מטורף של מאות, אלפי, ואולי עשרות אלפי התקשרויות, והוא יודע שהכתב המתחרה מחזיק באותו קובץ בדיוק ושצריך להגיע מהר-מהר לפרסום – אז הוא עובר על זה, ומחפש את הדברים הכי סקסיים והכי מהירים שהוא יכול להנגיש ולשים מהר בכותרת", הרחיב. "השאלה היא מה קורה אחר-כך. איך אנחנו מתמודדים עם כל המידע הזה.
"אנחנו, בתנועה לחופש המידע, צברנו מומחיות בהשגת המידע, בלהתעמת מול הרשויות, לנג'ס, לנדנד, לעתור לבית-משפט, לנסח את העתירה, אבל אז, כשאתה מקבל את המידע – השאלה היא איך אתה מספר את הסיפור, איך אתה מעבד אותו וממצה אותו".
כדי להמחיש את האתגרים שבקבלת המידע ועיבודו ביקש דרוקר להציג שתי דוגמאות שאליהן נחשף במסגרת פעילותו בתנועה לחופש המידע. לפני כמה שנים, סיפר, ניהלה התנועה מאבק מול ההסתדרות הרפואית בדרישה לקבל מידע על הליכים משמעתיים שנוהלו נגד רופאים. "זה נשמע לכם אולי טריוויאלי, אבל ההסתדרות הרפואית עמדה על הרגליים האחוריות וסירבה לתת את המידע הזה. הגענו עד בית-המשפט העליון – ובסופו של דבר פסקו שצריך להעביר לנו את כל המידע", סיפר.
"כך או כך – השגנו את המידע. רשמנו ניצחון, וקיבלנו גם את התקדים שרצינו וגם את הכותרת בעיתון. לכאורה, זה ה-V הכי גדול בעולם, אבל השאלה היא גם איך הציבור יצא נשכר מזה. האם הוא קיבל את המידע", הוסיף דרוקר. "אז הביאו אלינו ארגז או שניים, כל מה שקרה בבית-הדין המשמעתי שלהם, ועכשיו לך תעבור על הדבר המטורף הזה. התנועה החליטה לא להעביר את זה לחטיבה המיוחדת שלה לעיבוד מידע, שעדיין לא קיימת, והתקשרה לכתב לענייני בריאות מוביל ואמרה: 'שמע, יש לי אוצר בשבילך, ואני אתן לך את זה בלעדית, קח את כל המידע הזה, תעבד אותו ותנתח אותו, ותעשה איתו מטעמים'.
"הועברו אליו הקרטונים, ואחרי שנה או שנתיים – תיק-תק – התברר שהוא לא עושה כלום. בסופו של דבר פשוט התייאשנו ממנו, וכתב אחר, שבמקרה עבד איתי, חפר באותו עניין, הועברו אליו הקרטונים – לא בלי תרעומת של הכתב המקורי – והוא עבר על הכל וגילה מקרים מדהימים שהפכו להיות כתבה מאוד-מאוד גדולה.
"אני זוכר למשל שהיה שם מקרה של רופא שהורשע בבית-משפט, בדין פלילי, וגם ישב בכלא, על מעשה שעשה משום שכעס על זוגתו שנכנסה להריון. הרופא הזה שכר חבורה של בריונים, ונסע עם זוגתו במכונית כשאם אני לא טועה האוטו של הבריונים אחריהם. ואז הם עצרו באיזה יער או איפשהו, והבריונים יצאו והיכו אותה, בזמן שהוא צועק להם 'בבטן, בבטן'.
"היא הפילה, הוא נכנס לכלא – ואחרי שהוא נכנס לכלא הוא עבר גם דין משמעתי. ובכל זאת, התברר שנכון לזמן עשיית הכתבה הוא חזר להיות רופא. עכשיו, וזאת שאלה גדולה, מעבר לזוועה, האם חלק מהעונש, חוץ מזה שהוא ישב בכלא, צריך להיות שלוקחים לו את תעודת הרופא. אני לא רוצה לשפוט את הדבר הזה – אבל קודם כל שמישהו ידון בדבר הזה, שמישהו יידע, שהמטופלים שלו יידעו".
המקרה השני מלמד משהו על הטיפול בנתונים גולמיים, ופירותיו שודרו מוקדם יותר החודש במסגרת תוכנית התחקירים של דרוקר, "המקור" בערוץ 10. "גילינו שבמשרד החינוך נעשתה עבודה מאוד משמעותית, שנקראת 'דו"ח בקרת תקן'. חברה מטעם משרד החינוך הולכת ל-400 בתי-ספר ברחבי הארץ ומנתחת את מערכת השעות שלהם ואת התקציב שלהם שקל-שקל", סיפר.
"הדו"ח הזה הוא ממש אוצר. אנחנו ניהלנו עם משרד החינוך בערך שנה של תכתובות בניסיון לקבל אותו, והם סירבו. בסופו של דבר דיברתי עם השר, שי פירון, והשר, כמחווה של רצון טוב, אמר: 'אתה יודע מה? עזוב, תפרסם את זה – אני אעביר לך את הדו"ח'. הוא לא העביר את הדו"ח באופן אישי, אלא שלח אותו עם פקיד בכיר במשרד החינוך, בן שישים, שחיכה לי על איזו מדרכה, ואני עברתי כמו באיזה ווטרגייט עם האוטו. הוא נתן לי את הדו"ח, החלפנו שלום מנומס, ואני המשכתי לדרכי עם הדו"ח שכה עמלנו להשיג".
כשניגשו אנשי "המקור" לעיין בנתונים, הם נתקלו בבעיה: במשרד החינוך, אמר דרוקר, סירבו למסור את המידע בקובצי אקסל, ובמקום זאת מסרו חבילות של דפים שעליהם הודפסו הנתונים, בחירה שהקשתה על מלאכת העיבוד. "העבודה הכי פשוטה, נאמר לייצר דירוג – איזה בית-ספר מקבל הכי הרבה – דורשת ככה 15 שעות של הקלדה כדי שבכלל ניתן יהיה להתחיל לעשות אותה, בזמן שבקובץ אקסל זה לוקח שנייה. כשהמידע מגיע בהארד-קופי, העיבוד שלו הופך להיות דבר מטורף", הסביר.
לדברי דרוקר, אחת המסקנות ממקרים כגון זה ומההתנהלות הכללית של כמה מהגופים הממשלתיים שמולם עבד היא שכשמגישים בקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, ראוי להתעקש לא רק על עצם קבלת המידע – אלא גם על אופן מסירתו. "צריך לעתור על הדבר הזה, להגיד שאנחנו לא מוכנים לקבל את זה בהארד-קופי, ושאנחנו רוצים לקבל את זה בפורמט דיגיטלי שאפשר לעבוד איתו", אמר. "היום, אף אחד באף משרד ממשלתי לא יכול לטעון שהוא מחזיק את המידע בניירות. זו טענה שאני חושב שאף שופט לא יקבל אותה, וידחה אותה על הסף", הוסיף. "זו אולי עתירה פחות סקסית, אבל אני חושב שברור לכולנו שאם אנחנו רוצים לעשות עם זה משהו, זאת הדרך הנכונה".
בנק התירוצים
האתגרים שבדרישה וקבלה של מידע מגופים ממשלתיים צפו גם בפאנל שנערך לאחר ההרצאה הקצרה של דרוקר. ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה), שניהלה את הפאנל, הצביעה על תהליך שחל בקרב הגופים הממשלתיים בכל הנוגע למסירת מידע ציבורי. "חוק חופש המידע איתנו כבר 16 שנה, והשנים האלה פחות או יותר מקבילות למהפכה הדרמטית שבה אנחנו נמצאים, מהפכת המידע – ואין עולם שנוהג כמנהגו הישן. יש כאן שינוי תרבותי וחברתי מאוד-מאוד עמוק", פתחה ד"ר שוורץ-אלטשולר. "צריך להיות לנו ברור שהזכות של הפרט לקבל מידע שעוסק בפעילותן של רשויות השלטון – הזכות הזאת היא מאבני היסוד של חברה חופשית".
הממונה על חופש המידע בנציבות שירות המדינה: "עם כל הקיצוצים התקציביים, לא תמיד יש במשרדים אפשרות טכנית להושיב עובד או שניים, להשבית את העבודה השוטפת של המשרד, ולאפשר להם לשבת שבועיים ולא לעשות שום דבר מלבד לעבד את המידע עבור המבקש"
חרף שינוי חיובי שחל לדברי ד"ר שוורץ-אלטשולר ביחס השלטוני לפניות למסירת מידע, לעתים קרובות מי שפונה לגוף ממשלתי נתקל בטענות על עומס חריג המוטל על עובדי המדינה שתפקידם להנגיש את המידע. אריה גרינבלט, הממונה על יישום הוראות חוק חופש המידע בנציבות שירות המדינה, אמר כי עומס כזה אכן קיים. "רוב הממונים על יישום הוראות חוק חופש המידע, אם לא רובם ככולם, עושים זאת כמטלה נוספת, וזו לא העבודה העיקרית שלהם", אמר גרינבלט, שבעצמו מכהן במקביל גם כדובר הנציבות.
לדבריו, ברבים מהגופים הממשלתיים אין תקן לממונה על יישום הוראות החוק. בנציבות שירות המדינה, אמר גרינבלט, לא מרבים לסרב למסירת מידע – אך כשכן עושים זאת, הנימוק הוא בדרך כלל מחסור במשאבים. "עם כל הקיצוצים התקציביים, לא תמיד יש במשרדים אפשרות טכנית להושיב עובד או שניים, להשבית את העבודה השוטפת של המשרד, ולאפשר להם לשבת שבועיים ולא לעשות שום דבר מלבד לעבד את המידע עבור המבקש", הסביר. "זה לא מתוך רוע ולא כי לא רוצים", הדגיש גרינבלט.
ד"ר שוורץ-אלטשולר ערכה סקירה מהירה של הטעמים העיקריים לאי-מסירת מידע בעשור וחצי שחלף מאז נחקק חוק חופש המידע הישראלי. "אפשר להסתכל על איזשהו סוג של טרנד סטטיסטי של הטעמים לסרב למסור מידע לאורך השנים", אמרה. "בשנים הראשונות לקיומו של החוק, בעיקר בעשר השנים הראשונות, הסיבה המרכזית לסירוב למסור מידע היתה שמדובר ב'דיונים פנימיים', שזה פרדוקס קלאסי של שקיפות – 'אתם מחייבים אותנו למסור פרוטוקולים של ישיבות? אין בעיה, נדבר בעמידה'.
"לאט-לאט, ככל שבתי-המשפט מייצרים גוף ידע יותר נחוש לגבי החובה למסור פרוטוקולים, אנחנו רואים מעבר לשימוש בסיבות אחרות: אחרי ה'דיונים הפנימיים' הגיעה 'הקצאת המשאבים הבלתי סבירה', ואחריה, וזה אחד הדברים המעניינים ממש בשנתיים האחרונות – 'שיבוש פעולתה של הרשות'".
סרבנות במשרדי הממשלה
מתן חודורוב, כתב ופרשן חדשות ערוץ 10 לענייני כלכלה, חלק עם הנוכחים שרשרת תלאות שעבר כשביקש לקבל מידע כלכלי בסיסי מגוף ממסדי שנודע בשקיפותו הלקויה. "החוויה הפרטית שלי מהעבודה המשותפת עם התנועה לחופש המידע במהלך השנה האחרונה נוגעת לחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, שמפורסמת מאוד בסירוב הקונסיסטנטי שלה למסור פרטים על פעילותה", פתח.
"עד היום ידענו רק מה המסגרת הכללית של פעילות החטיבה – ידענו שהיא מתוקצבת כל שנה בחודש ינואר ב-60 מיליון שקל, אבל בפועל מוציאה 600 מיליון שקל, לאחר שורה של העברות תקציביות שמבוצעות בוועדת הכספים במהלך השנה על-פי דילים פוליטיים", סיפר חודורוב.
מתן חודורוב: "הועברו תמיד נתונים, אבל הם היו כלליים ורחוקים מלשקף מציאות חדשה, אף שבקשת חופש המידע עסקה במפורש בתמהיל הפנימי של הפעילות"
"לא ידענו לאן בדיוק הולך הכסף, למעט הטענה הכללית של החטיבה, שלפיה הכספים מתפלגים פחות או יותר באופן שווה בין הגליל, הנגב ויהודה ושומרון", הוסיף. "בתקציב המקורי, של ה-60 מיליון שקל, יש כנראה התפלגות שוויונית – אלא שכל הפרויקטים שמתווספים לרשימת המטלות של החטיבה במרוצת שנת הכספים הם פרויקטים שמיועדים כמעט אך ורק ליהודה ושומרון – ואת הרשימה הזאת החטיבה סירבה לתת".
בלית ברירה, סיפר חודורוב, פנתה בשמו מנכ"לית התנועה לחופש המידע, אלונה וינוגרד, לכל אחד מהמשרדים הממשלתיים הנוהגים להעביר תקציבים לחטיבה להתיישבות. "החטיבה היא בעצם מכבסת כספים של חמישה או שישה משרדי ממשלה שונים", הסביר. "מגיעים אליה משאבים ממשרד התחבורה, ממשרד התשתיות, ממשרד הבינוי, ממשרד ראש הממשלה, ממשרד האוצר ומגופים ממשלתיים נוספים – ורובם ככולם סירבו למסור מידע על הכספים שהם מעבירים לתוך המכבסה, כדי שלא ניתן יהיה לדעת כיצד המכבסה מכבסת".
"מה היו טעמי הסירוב?", צעק לחודורוב אחד מהנוכחים באולם. "זה לא היה סירוב פורמלי, זה היה סירוב אפור", השיב העיתונאי. "הועברו תמיד נתונים, אבל הם היו כלליים ורחוקים מלשקף מציאות חדשה, אף שבקשת חופש המידע עסקה במפורש בתמהיל הפנימי של הפעילות". במקרה אחד, סיפר, קיבל מהחטיבה נתונים כלליים על ההיקף הכולל של פעילותה, שנמסרו בעבר לחברת-כנסת שביקשה מידע בנושא. במקרים אחרים קיבל תשובות לקוניות שאורכן שורה או שתיים: "'המשרד מעביר לצרכים חיוניים הקשורים לרווחת חייהם ובטחונם של התושבים, על-פי אמות מידה כמתחייב מהמינהל התקין ומהתקשי"ר' – כל מיני מלים כאלה שאי-אפשר להבין מהן דבר וחצי דבר".
חרף הסירוב הגורף, לאחר שורה של נסיונות כושלים להשגת המידע, נמצא משרד ממשלתי שנעתר לבקשה. "הגורם היחיד שנעתר, ועל בסיסו למעשה נבנתה הכתבה, היה משרד האוצר, שלא סתם העביר את הניצול בפועל של תקציבי החטיבה בכל אחד מהסעיפים, אלא העביר אותם גם לפי חודשי השנה, כך שאתה יכול לראות איך בתחילת השנה הם מנצלים לאט-לאט את הכסף באופן צנוע, כדי לא להעיר אף אחד, ולקראת סוף השנה, כשנשארות כמויות אדירות, מוגבר מאוד ניצול הכספים – והוא מרוכז במה שנקרא 'מחוז מרכז' של פעילות החטיבה, כלומר יהודה ושומרון. אתה בעצם רואה פעילות מאוד שיטתית, שמעמיקה והולכת הרבה-הרבה מעבר למה שידענו עד היום על האופן שבו החטיבה מנצלת את תקציבה", סיפר חודורוב.
"זה אמנם סיפור פסימי על האופן שבו רשויות מנסות לשבש את העברת המידע לציבור – אבל גם סיפור אופטימי על כך שבסופו של דבר, בפעילות נחושה, אפשר להגיע למידע בעל ערך רב ששינה לדעתי את מצבת המידע שעומדת לרשות הציבור על החטיבה להתיישבות", סיכם. "הקמת תשתיות ביהודה ושומרון היא אחת מהפעילויות שהממשלה עוסקת בהן – וזה לגיטימי שהממשלה תעסוק בזה אם יש לזה רוב, רבים בציבור חושבים שלשם צריך ללכת הכסף הציבורי, וזה בסדר גמור, לא את הוויכוח הזה באנו לנהל כאן – אבל הניסיון הקונסיסטנטי, במשך שנים, להסתיר את טיב הכסף ואת הייעוד שלו פגע מאוד בדיון הציבורי".
פטור וקוץ בו
אחת ההתפתחויות החיוביות ששבו והוזכרו בכנס היא תקנות חדשות לחוק חופש המידע שנכנסו לתוקף בחודש מרץ האחרון והוזילו במידה רבה את הליך בקשת המידע. התקנות החדשות קיצצו את גובהה של אגרת חופש המידע בכ-80%, וקבעו שורה של פטורים מתשלום אגרה; בין היתר קובעות התקנות החדשות כי ארגונים חברתיים ומוסדות אקדמיים לא יידרשו לשלם עבור בקשות המידע, קביעה המאפשרת גם לעיתונאים להימנע מתשלום אם הם מגישים את בקשותיהם בסיוע צד שלישי הזכאי לפטור.
העברת הפנייה דרך מסלול חוק חופש המידע מאפשרת למחזיקים במידע הציבורי לעכב במשך זמן רב את מסירתו
לדברי חודורוב, דווקא ההתפתחות החיובית הזאת, שעל פניו מפשטת את הליכי בקשת המידע, נתנה בידי הגופים הממשלתיים כלי להערמת קשיים על עיתונאים. "ביטול האגרה על הגשת בקשות לפי חוק חופש המידע הפך במידה מסוימת את החיים שלנו כעיתונאים כלכליים ליותר קשים", סיפר. "עד היום, כשהגשת שאילתה עיתונאית רגילה למשרד האוצר, לצורך כתבה סטנדרטית, היית מקבל את המידע בדרך כלל אחרי כמה ימים. היום הם אומרים, 'טוב, בקשה לא עולה כסף – תגיש בקשה'".
העברת הפנייה דרך מסלול חוק חופש המידע מאפשרת למחזיקים במידע הציבורי לעכב במשך זמן רב את מסירתו – החוק מאפשר להאריך כמה פעמים, בטענות שונות, את פרק הזמן שבו מחויב הגוף הממשלתי להגיש את הנתונים. במקרה שעליו דווח לאחרונה ב"העין השביעית" עיכב משרד המדע מסירת מידע במשך קרוב לחצי שנה, וגם בתום פרק זמן זה הוסיף לעכב את העברת רוב המסמכים המבוקשים בטענה כי טרם הסתיימה בדיקתם. מקרה אחר, שסוקר גם הוא באתר זה ואף הוזכר בכנס, הוקדש להתחמקות בת למעלה משנה של אנשי משרד הכלכלה.
"לפחות בעיתונות המשודרת, את רוב ההתייחסויות אתה צריך בדרך כלל מהיום למחר, או למחרתיים, או לשבוע הבא", אמר חודורוב בהקשר זה. "החינמיות של המידע, שהיא מאוד-מאוד חשובה כשלעצמה, מעודדת דוברים במשרדי הממשלה לשלוח אותך לאפיק הזה של חופש המידע גם כאשר הם יכולים לעשות עבודה דוברותית רגילה ולספק לך את הנתונים בטווח אפס. אני לא רוצה להגיד את המלה 'נקמה', אבל זו מעין הסרת אחריות מצדם".
דוגמה להליך זה, סיפר חודורוב, היא פנייה שהגיש למשרד האוצר בדרישה לקבל לידיו פרוטוקול של דיון על מינוי עודד שריג לתפקיד יו"ר חברת הביטוח מגדל. "לא מדובר באלפי מסמכים, אלא בישיבה קצרה יחסית שהובעה בה דעה ברורה יחסית. אפילו ידעתי מה הדעה, פשוט רציתי לצטט את דברי הדוברים, וידעתי גם שנערך פרוטוקול", אמר. "אבל במקום להעביר אותו בהליך רגיל נשלחתי לבקש אותו לפי חוק חופש המידע. אמנם מה שהמחוקק התכוון לעשות זה להנגיש, להקל ולהסיר חסמים על העברת מידע – אבל בפועל העיתונאים נשלחים לאיזה סיבוב ביורוקרטי ארוך, שעלול לעורר בעייתיות".
לעתים קרובות, האחריות על יישום הוראות חוק חופש המידע בגופים ממשלתיים נמסרת לידי הדוברים, שמטבעם מעוניינים לקדם את האינטרסים ההסברתיים של הממונים עליהם – באופן העלול להתנגש עם הדרישה לשקיפות מלאה. לדברי ד"ר שוורץ-אלטשולר, יש מקום לתקן את חוק חופש המידע כך שייאסור על כפל תפקידים מסוג זה מחשש לניגוד עניינים פוטנציאלי; לדבריה, הצעת חוק ברוח זו נדונה בימים אלה במשרד המשפטים.
לקראת סוף הפאנל הצביעה ד"ר שוורץ-אלטשולר על קושי נוסף שעלול לעמוד בדרכם של מבקשי מידע ציבורי. "המזל שלך", אמרה לחודורוב, "הוא שלא הודיעו לך שכבר שלחו את זה לגנזך המדינה, דבר שהיה דורש ממך להפעיל את חוק הארכיונים". גרינבלט מנציבות שירות המדינה ביאר: "יש בחוק חופש המידע סעיף שאומר שמשרד, משהעביר את החומרים שלו לגנזך, הוא כבר לא יכול לטפל בזה במסגרת חופש המידע. בחוק הארכיונים יש סעיף שאומר שמרגע שהגיע חומר לגנזך המדינה – 15 שנה אי-אפשר לתת אותו".
לדברי ד"ר שוורץ-אלטשולר, יוזמת חקיקה שנועדה לטפל במלכוד זה נקלעה לאחרונה להשהיה. "יש ניסיון לקדם ממשק שיגשר בין המשרדים לארכיונים, אבל הצעת החוק בנדון תקועה במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים", אמרה.
האקסל כסיפור
לצד הקושי בהשגת המידע הציבורי צצה גם האפשרות שהנתונים שהושגו ברוב יזע יגרמו לעיתונאים לשרטט תמונה חלקית בלבד – מתוך אוזלת יד מקצועית, או, להבדיל, כתוצאה ממניפולציה מטעם מוסרי המידע.
"אני חושב שכל קובץ אקסל הוא סיפור, ובאקסלים יש סיפורים נהדרים, רק צריך לדעת לקרוא אותם וצריך לדעת למצוא אותם – וזוהי אמנות עיתונאית שמפתחים", אמר בהקשר זה חודורוב. "אני חושב שהבעיה היא במקרים שבהם אנחנו לא מקבלים אקסלים, אלא כל מיני תרשימים מעובדים או לא ממוספרים, כל מיני אמירות לקוניות או סיפורים מילוליים.
מתן חודורוב: "פתאום, בעיצומה של המלחמה, כשהיה ברור שאף אחד במדינה לא התעסק בשום דבר חוץ מלספור את הקסאמים ואת מתקפות חיל האוויר, פתאום נוחתת בתיבת המייל, ללא הודעה מוקדמת, הודעה מדובר צה"ל עם 'הנתונים המבוקשים'"
"כשזה מגיע לפרשנות, כל אחד יכול לשחק עם האינפורמציה איך שנוח לו, אבל כשזה מגיע לאקסלים, אתה לפחות יכול לקוות שהנתונים מדויקים", הוסיף חודורוב, וחלק חוויה נוספת מניסיון לקבל מידע מגוף שלטוני: מוקדם יותר השנה פנה לצה"ל בדרישה לקבל רשימה של קצינים הזכאים לחופשות במלונות יוקרה בעלות סמלית; בפנייה התבקשו מוסרי המידע לציין את דרגותיהם של הקצינים, את התדירות שבה הם נופשים ואת הסכומים שמוציא צה"ל מדי שנה על ההטבה.
"לא רק שלא קיבלנו מידע, לא קיבלנו אקסלים, אלא שהתשובה השתהתה במשך שבועות רבים מאוד – ופתאום, בעיצומה של המלחמה [מבצע 'צוק איתן'], כשהיה ברור שאף אחד במדינה לא התעסק בשום דבר חוץ מלספור את הקסאמים ואת מתקפות חיל האוויר, פתאום נוחתת בתיבת המייל, ללא הודעה מוקדמת, הודעה מדובר צה"ל עם 'הנתונים המבוקשים', במרכאות – שהיא בעצם כיבוס של הנוהל שקובע מי זכאי לחופשה ומי לא זכאי לחופשה", סיפר. גם במקרה של צה"ל, הגוף האחראי על הדברור, דובר צה"ל, הוא זה האחראי על יישום הוראות חוק חופש המידע.
"אם שואלים אותי מה הבעיה – הבעיה היא לא מאות עמודי אקסל, אלא להפך – כשמסתירים את האקסל, ובמקומו מכבסים איזו הגדרה עמומה או מנסים להסתפק בתשובה לקונית שלא מספרת את כל הסיפור", סיכם חודורוב.
הדרך השלישית
מסירה של מידע בפורמט דיגיטלי לא רק מקשה על מוסריו לכרוך בו סחריר תקשורתי – היא גם מאפשרת לעבד אותו ביתר קלות, ובכך להנגישו לציבור באופן שיקל על הבנתו. שתי הרצאות קצרות שנערכו בהמשך הכנס התרכזו באתגר ההנגשה: באחת הציגה המעצבת רוני לוית, המתמחה באינפוגרפיקה, דוגמאות להנגשת נתונים באמצעים גרפיים; באחרת הרחיב עיתונאי "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי על מלאכת חילוצו של הסיפור הגדול מתוך נתונים מספריים גולמיים.
"אני רוצה להתוודות בפניכם על איזושהי בעיה שיש לי: יש לי פטיש לקובצי אקסל", פתח אמסטרדמסקי. "מה שרציתי לדבר עליו היום זה איך אפשר לקחת קובץ אקסל ולהפוך אותו לסיפור בלי להירדם באמצע. זה משהו שאפשר לעשות וזה משהו שאני מאוד נהנה לעשות, בעיקר מאז קיץ 2011, שאחריו יש צמא הולך וגובר לעניינים האלה", אמר. "אני יודע מהעבודה שלי, מהפידבק שאני מקבל מאנשים, שיש עניין הולך וגובר בנושאים הכלכליים החברתיים", סיפר בהמשך.
שאול אמסטרדמסקי: "עד 2007 החשב הכללי במשרד האוצר היה מפרסם אחת לשנה דו"ח שמפרט את התמיכות הממשלתיות ברשויות המקומיות השונות. זה הפסיק, כי זה לא היה נוח פוליטית כל-כך"
על העיתונאים להתייחס אל מידע "כמו לכל מרואיין", אמר אמסטרדמסקי, "אנחנו צריכים לשאול אותו שאלות, להבין איפה המגבלות שלו, מה הוא לא יודע לספר, להצליב נתונים, אנחנו צריכים להתקשר לאנשים שיסבירו לנו מה אנחנו רואים ולמה אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים ומה חסר", הסביר.
"ממש מזמן, עד 2007 אני חושב, החשב הכללי במשרד האוצר היה מפרסם אחת לשנה דו"ח שמפרט את התמיכות הממשלתיות ברשויות המקומיות השונות. זה הפסיק, כי זה לא היה נוח פוליטית כל-כך – ואני אומר את זה מידיעה, כי אמרו לי, זו לא פרשנות", סיפר.
אלא שהמידע לא נחסם באופן מוחלט. "תכירו, זה קובץ הרשויות המקומיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה", אמר, והציג בפני הנוכחים מסמך אקסל. "זה כמובן שבריר מהקובץ, זה קובץ ענק, עצום ממדים, יש שם חמש לשוניות למטה, בכל אחת יש מאות שורות, ובכל אחת יש עשרות אם לא יותר של עמודות, ותוכלו למצוא שם – בדיליי של שנתיים, כמו תמיד אצלנו – נתונים מרחיקי לכת על 260 רשויות, פלוס-מינוס, במדינת ישראל – החל מכמה תושבים יש בכל אחת, כמה חברי מועצה יש בה ומה המרחק שלה מתל-אביב ועד כמות הגזם שמפנים בה.
"נתקלתי בקובץ הזה במקרה לפני שנתיים או שלוש, וכמו שאמרתי לכם, יש לי בעיה. אני עובר על קובצי אקסל, לפעמים בלילות אני מוצא את עצמי עובר על אתר הפטורים של מינהל הרכש הממשלתי – אני אומר לעצמי, 'מה לא בסדר איתך, למה אתה עושה את זה' – בקיצור, בקובץ הזה יש הרבה נתונים וחשבתי: מה אני יכול לספר באמצעותם?
"באיזשהו שלב הבנתי שאם אני אעשה פעולה מאוד פשוטה, אולי ייצא לי סיפור. החלטתי לקחת את העמודה שמציגה את סך התקציבים הממשלתיים שהמדינה מעבירה מכל משרדי הממשלה לכל רשות מקומית – אני מדבר על תקציבים רגילים, כי בישראל כמו בישראל יש לנו גם תקציבים בלתי רגילים – ואני פשוט אחלק את זה במספר התושבים שגרים בכל רשות".
החישוב שערך אמסטרדמסקי איפשר לו להגיע לסכום הממוצע שמשקיעה הממשלה בכל תושב, בחלוקה לפי רשויות מקומיות. די בקלות, הדגים, קופץ לעין נתון יוצא דופן: הסכום שהשקיעה הממשלה באותה שנה בכל אחד מתושבי המועצה האזורית דרום הר-חברון, שמעבר לקו הירוק, 10,760 שקל, היה למעלה מפי חמישה מהממוצע הארצי, שעמד לפי חישובו על 1,931.
מהמקרה הנקודתי ניתן גם לחלץ מגמה כללית: מתוך מדגם של רשויות שבחר אמסטרדמסקי לשם ההרצאה, ארבע מחמש הרשויות ששובצו בראש דירוג התמיכה הממשלתית הן התנחלויות. "זה סיפור אחד שיכולים לספר – אבל זה לא הסיפור שמוכרחים לספר", אמר, והצביע על מגמה נוספת, שנחשפה במקביל: כל הרשויות המקומיות מהמגזר הערבי שנכללו במדגם זכו לתקצוב ממשלתי מעל הממוצע הארצי.
כעת, אחרי סידור הנתונים, אמר, אפשר להתקדם לשלב האחרון של עיבוד המידע: יציקת הקונטקסט הפוליטי והערכי. גישה אחת, כאמור, יכולה להדגיש את הפניית התקציבים החריגה להתנחלויות, וגישה אחרת את התקציבים הגבוהים המועברים לרשויות הערביות. אלא שאפשר לעשות זאת גם אחרת.
"האפשרות השלישית היא לתת לקוראים לספר את הסיפור שהם רוצים לספר", אמר אמסטרדמסקי. לטבלאות הפשוטות, המסודרות לפי העדפות עריכתיות, הצטרפו בשנים האחרונות כלים אינטראקטיביים, שאמנם עדיין אינם מחזה נפוץ בעיתונות הישראלית – אך אחדים מכלי התקשורת המקוונים כבר זכו להתנסות בשכמותם. אחת הדוגמאות היא הטבלה האינטראקטיבית שבנו ב"כלכליסט" בהתבסס על נתוני ההשקעה הממשלתית בתושבי הרשויות. במקרה הזה, הממשק האינטראקטיבי לא בא במקום העיסוק המסורתי במידע: לטבלה נלוו ניתוחים שעסקו בהפניית התקציבים החריגה להתנחלויות.
"אנחנו מוצפים במידע", סיכם, "ובשביל שנוכל לייצר סיפורים שיש להם משמעות ואיזשהו אימפקט על העולם, ואני אומר את זה כעיתונאי, מאיפה שאני עומד ולפי תפיסת העולם שלי – אנחנו צריכים להישען על דאטה. כמה שיותר דאטה. כי מידע מהימן ומוצק וחסר טעויות – קשה להגיע למידע כזה, אבל יש כזה – כשמשתמשים בו נכון ועובדים איתו נכון, ולא בפורנוגרפיית מידע, הוא יודע לספר סיפור מאוד חזק על העולם. כי אי-אפשר להכחיש נתונים; אפשר לעוות אותם, אפשר לסלף אותם, אפשר לשחק איתם הרבה משחקים. אבל אם אתה מציג אותם כמו שצריך – אי-אפשר להתכחש אליהם".
* * *
לצפייה בקטעים מתוך כנס התנועה לחופש המידע. בית ציוני אמריקה, תל-אביב, 25.11.14 (צילום: נתן שקרצ'י, "צדק חברתי – חדר המצב")