מרגרט סאליבן הצליחה בחודש שעבר להשלים את טור הסיכום השנתי שלה בלי לגעת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. סאליבן, האומבודסמנית (נציבת תלונות הציבור) של ה"ניו-יורק טיימס", עוסקת אמנם לא מעט בסיקור של אזורנו בטוריה השבועיים, אבל בסיכום השנתי היא בחרה להתמקד בעניינים אחרים. היא כתבה, בין היתר, על ריבוי השימוש במקורות אנונימיים, על סיקור איכות הסביבה, על מכשלת התוכן השיווקי וגם על שאלת המגוון האנושי במערכת. בעניין זה הזכירה סאליבן את מספרם הנמוך יחסית, עדיין, של כתבים ועורכים שחורים בעיתון, גם בשנה שבה עומד לראשונה עיתונאי שחור, דין באקט, בראש המערכת.

דייוויד ברוקס (צילום: ljlphotography, רישיון CC BY-ND 2.0)

אבל המזרח התיכון לא הרפה ממנה. אחת התגובות הראשונות לטור נכתבה על-ידי qlm, שם כיסוי אנונימי לגולש/ת שביקש/ה להכיל את כללי המגוון אנושי לא רק בהקשר הגזעי, אלא גם בהקשר של סיקור סכסוכים, בעיקר במזרח התיכון, ובמיוחד על רקע מה שהוגדר "ההטיה האנטי-פלסטינית" בעיתון. הכותב/ת הזכיר/ה, בין היתר, את העובדה שבעל הטור דייוויד ברוקס חשף לאחרונה שבנו לוחם בצה"ל. "יהיה זה רק הוגן שה'טיימס' יעסיק עיתונאי המציג את הצד השני, לא רק כותבים שחשים יחס מיוחד לתל-אביב", תבע/ה הטוקבקיסט/ית.

העובדה שבנו של אחד מכותבי המאמרים הבולטים בעיתון משרת בצה"ל נחשפה באקראי, בפסקה האחרונה של ראיון טלפוני שערכה הילה ויסברג עם האב העיתונאי ופורסם ב"הארץ". השיחה עם ברוקס נערכה לרגל הופעת ספרו "החיה החברתית" בעברית בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, ותוכנה פורסם באמצע ספטמבר.

הקשר של ברוקס לישראל תמיד היה חזק, כתבה ויסברג בסיום הראיון. הוא מגיע לארץ כמעט מדי שנה מאז 1991, אולם בחודשים האחרונים הקשר התחזק אפילו יותר לאחר שבנו הבכור, בן 23, החליט להתגייס לצה"ל כחייל בודד. "זה מדאיג", הוא אומר, "אך כל הורה ישראלי מבין שזה מה שהנסיבות מחייבות. וחוץ מזה, אני חושב שילדים צריכים לקחת סיכונים כשהם יוצאים מהאוניברסיטה, ושהם צריכים לעשות משהו קשה, שכרוך גם בלפרוץ את גבולות 'העצמי'. שירות בצה"ל מגלם את כל המרכיבים האלו. אני לא יכול לייעץ לאחרים לעשות זאת בלי שהדבר יהיה נכון גם למשפחה שלי".

אין לדעת כמה מקוראי המאמר בישראל התייחסו להערת השוליים הזו, אבל עיניים דקדקניות יותר היו לקוראים מחוץ לזירה התל-אביבית. אפשר לנחש שבמערכת ה"טיימס" בניו-יורק היו כמה ממלאי תפקידים שנאנחו למקרא תרגום הדברים לאנגלית. מבחינתם היה ברור שייפתח גל חדש של תלונות בשאלת זיקתם של כותבים בכירים בעיתון לאחד הצדדים בעימות הפלסטיני-ישראלי. העימות הזה מתחולל כבר שנים לא רק בירושלים, ברמאללה ובעזה, אלא גם בזירת התקשורת הבינלאומית בכלל, וב"ניו-יורק טיימס" בפרט, בשל מעמדו של העיתון ומרכזיותו.

קלארק הויט (צילום: מייקל פרגוסון, רישיון CC BY-NC-SA 2.0)

ב"טיימס" ידעו מה צפוי להם, שכן רק לפני ארבע שנים התחוללה סערה דומה סביב שירותו בצה"ל של בנו של איתן ברונר, ראש סניף העיתון בארץ. בניגוד לברוקס, ברונר לא חשף אז את עובדת התגייסותו של בנו מיוזמתו, אך המידע נשמר בסוד, כך סיפר בראיון מאוחר לכתב-העת "מומנט", במשך חמישה שבועות בלבד, עד שאתר האינטרנט הפרו-פלסטיני "אינתיפאדה אלקטרונית" חשף זאת ועורר גל ביקורת על ה"טיימס".

גם הפרשה ההיא, בשנת 2010, העסיקה את נציב קבילות הציבור (הקודם) של העיתון, קלארק הויט. אחרי 400 מכתבי תלונה שקיבל מקוראים ובחינת הנושא, סבר הויט כי מטעמים של מראית עין מוטב להעביר את ברונר האב לסניף אחר. העורך הראשי דאז, ביל קלר, דחה את ההמלצה, תוך הבעת אמון מלא ביכולתו של ברונר להמשיך למלא את תפקידו במקצועיות וללא הטיה.

תלונות רבות הגיעו ל"טיימס" גם הפעם, לאחר פרסום הראיון עם ברוקס ב"הארץ". אחד מהמתלוננים, רוברט אלדריג' מטורונטו, כתב: "אני זועם לגלות שבנו של דייוויד ברוקס משרת כשכיר חרב זר בצבא ההגנה לישראל. לאור ההגנה שמעניק ברוקס לפעולותיה של ישראל בסכסוך בעזה וההצגה הפוגענית של אנשי הג'יהאד המוסלמים, אין ספק שמידע זה היה חייב להיחשף באופן בולט".

איתן ברונר, 2008 (צילום: Don LaVange, רישיון CC BY-SA 2.0)

ריבוי התלונות הביא את סאליבן לבחון את הנושא ולהקדיש לכך טור שפורסם בחודש שעבר. יש הבדל, כתבה האומבודסמנית, בין כתב חדשות לבעל טור. בעלי טורים, מעצם תפקידם, מביעים את דעותיהם. בהתאם לכך הם נהנים גם מחירות רבה יותר בבחירת נושאי הכתיבה והתנסחותם. אבל למרות זאת, הוסיפה סאליבן, היא מבינה את תלונותיהם של אותם קוראים המוטרדים מכך שהתברר להם שבנו של ברוקס התגייס לצה"ל.

סאליבן סיפרה שניהלה שיח בטוויטר בשאלה אם עיתונאים אמורים לחשוף את מעשיהם של בני או בנות זוגם, או ילדיהם. ככלל התשובה שלילית, השיב לה עיתונאי שהשתתף בדיון, אבל יש מקרים חריגים, כמו למשל אם קרוב המשפחה "מנהל מלחמה במסגרת צבא זר".

כמקובל ב"טיימס", נציבת התלונות ביקשה את התייחסותו של העורך הממונה על עמוד המאמרים שבו כותב ברוקס. העורך, אנדרו רוזנטל, דחה את הטענה כאילו היה על ברוקס לעדכן את קוראיו במידע על התגייסות בנו. "איני סבור שהיתה לו מחויבות לומר שבנו בחר לנהוג כך יותר מאשר אילו היה בנו מתגייס לחיל האוויר האמריקאי (למרות שאני מכיר בכך שישראל יותר שנויה במחלוקת בדעתם של כמה מהאנשים)", כתב רוזנטל.

"בכל מקרה, דייוויד דיבר על כך בחופשיות בראיון, אשר צויץ ונדון בבלוגים, ועל כן אין זה סוד. הוא בעל טור אשר לא רק יש לו דעות, אלא הוא מקבל שכר להביע אותן ב'טיימס'. דעות אלה מעוצבות על בסיס מגוון של דברים, כולל נסיון החיים, ואני משוכנע שדעותיו על ישראל נוצרו על בסיס נסיונותיו ואמונתו האישית". הדעות הללו, כתב רוזנטל, אינן עומדות להשתנות בשל עובדת שירותו של הבן בצה"ל, מעבר לדאגות הטבעיות של אב לשלומו של בנו ולבטחונו. "אם דייוויד רוצה להזכיר זאת בטורו, זה יהיה בהחלט בסדר", סיכם, "אך איני סבור שחובתו לעשות זאת".

לדעת סאליבן, בעלי טורים אינם נדרשים לחשוף את עיסוקיהם של קרובי משפחתם, כולל התגייסותם לצבא האמריקאי. אולם בעיניה, המקרה של ברוקס שונה: "בנו של ברוקס משרת בכוח צבאי זר המעורב בסכסוך בינלאומי משמעותי, שבעל הטור כותב על אודותיו לעתים והוא נמצא בחדשות באופן בולט.

"אני שוללת לחלוטין את עמדתם של הטוענים כי על ברוקס לחדול מלכתוב על ישראל", סיכמה, "אולם אני סבורה שאזכור חד-פעמי של המצב [התגייסות הבן] במהדורה המודפסת, ולא בראיון המתפרסם בכלי תקשורת אחר, הוא סביר לחלוטין. המידע הזה הוא רלבנטי, והקוראים זכאים ללמוד על כך באותו מקום שבו מתפרסמים הטורים".

משכנו הנוכחי של ה"ניו-יורק טיימס" (צילום: פוטוגראופיס, רשיון cc-by-nc-nd)

התגובות, כצפוי, לא איחרו לבוא. 250 הטוקבקים שורשרו בתחתית הטקסט של סאליבן עד שהמערכת חסמה את האפשרות להגיב והפנתה את המגיבים לשגר דוא"ל למדור המכתבים למערכת. הטקסטים שיקפו את חילוקי הדעות המוכרים בין מבקרי ישראל לתומכיה בציבור האמריקאי. מה הייתם אומרים, שאל אחד הקוראים, אם בנו של בעל טור היה משרת בחמאס או בצבא הסורי? אחר תבע לדעת אם לא רק לבן יש אזרחות כפולה, אמריקאית-ישראלית, אלא גם לאב העיתונאי.

קורא אחר תבע לא להסתפק בציון חד-פעמי של עובדת ההתגייסות לצה"ל, ולציין אותו בתחתית כל מאמר שיכתוב ברוקס על המזרח התיכון. ואילו אב יהודי שגם בנו שירת בצה"ל כ"חייל בודד" תבע להבחין בין מי שמשרת בצבא של מדינה ידידותית לבין צבא אויב. אחרים הביעו שאט נפש מהגדרת הבן החייל כ"שכיר חרב".

הסערה התקשורתית סביב התגייסותו של ברוקס ג'וניור לצה"ל היא עדות נוספת לרגישות הרבה השוררת בארצות-הברית בכל הקשור לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אלפי צרכני תקשורת ועשרות ארגוני ניטור תקשורת בוחנים בשבע עיניים כל טקסט ומחפשים בו עדויות להטיה. בעיני המתבונן, כמובן.

אבל עוד יותר מכך מצביע גם הפעם הטור של סאליבן, כמו הטור שבו בחן קודמה בתפקיד את משפחת ברונר, על היכולת מעוררת הקנאה של ארגוני תקשורת כ"טיימס" לנהל דיון פתוח וחושפני על כל טענה המועלית נגדם.

דרושים מבקרי פנים ישראלים

כאז כן היום ראוי לשאול: מתי נזכה לקרוא אצלנו מאמר נוקב ב"ידיעות אחרונות" שיעלה את כל סימני שאלה בקשר ליחסו של העיתון למשפחת נתניהו, וישיב עליהם: מי מקבל את ההחלטות בנושא הזה ומה הם השיקולים? או אילו גורמים ממשלתיים, ציבורים וכלכליים משלמים לעיתון עבור "שיתוף פעולה מערכתי" וכיצד מקבלים העיתונאים את חציית הגבולות בין פרסום לחומר מערכתי?

במקום לזעוק חמס על סיקור לא מאוזן של הסכסוך בתקשורת האמריקאית, מוטב ללמוד מעיתונים כמו ה"ניו-יורק טיימס" איך מתמודדים בצורה מקצועית ופומבית עם טענות ותלונות

מתי יפרסמו עורכי "ישראל היום" טורים של מבקר בלתי תלוי – כמו האומבודסמנים של ה"טיימס", המגויסים לזמן קצוב ונהנים מחופש ביקורת מוחלט – שיבחן בעין נקייה את הקמפיין שמנהל העיתון נגד החוק להפסקת הפצתו בחינם, או יביע את דעתו על ההעלמה או ההצנעה העקבית של כל דבר ביקורת על ראש הממשלה ומדיניותו?

העדר מנגנונים פנימיים כאלה בעיתוניה המרכזיים של ישראל, לצד חולשתם של מנגנוני אכיפת כללי האתיקה (ע"ע מועצת העיתונות), מותירים את העיתונות הישראלית נכה ומוחלשת. במקום לזעוק חמס על סיקור לא מאוזן של הסכסוך בתקשורת האמריקאית, מוטב ללמוד מעיתונים כמו ה"ניו-יורק טיימס" איך מתמודדים בצורה מקצועית ופומבית עם טענות ותלונות. ואולי כתוספת להתגייסותם של בני הדור השני של עיתונאי ה"טיימס" לצה"ל, כדאי להתחיל בגיוסם של אומבודסמנים אמריקאים כמרגרט סאליבן למערכות העיתונים בישראל.

עדכון (26.11): לאחר כתיבת טור זה פרסמה סאליבן מאמר נוסף, שהוקדש לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב"טיימס". עיקריו פורסמו בעברית ב"גלובס".