"אנחנו חשים שמנחם בן עבר את גבול הטעם הטוב, ולפיכך נאלצים בצער להיפרד ממנו". זו עיקר התגובה של המגזין "רייטינג" לביטול טורו של מנחם בן. אם אני מבין נכון, מנחם בן פוטר בשל תחושה. בכירי רייטינג לא בטוחים שהוא עבר את גבול הטעם הטוב, אבל הם "חשים" בכך, ובעיניהם זו סיבה מספיק טובה.

אני מודה, לא קראתי את הטור של בן, אבל לפי מה שפורסם הוא חזר שם, עם סייגים מסוימים, על קריאתו לחקיקה שתוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. האם זה חשוך? כן. סר טעם? בוודאי. שערורייתי? בהחלט. מנחם בן הוא אדם שערורייתי, ומי שנותן לו טור אישי מצפה שהטור יהיה שערורייתי.

מנחם בן (צילום: מועצה אזורית שומרון)

מנחם בן (צילום: מועצה אזורית שומרון)

טור אישי הוא בהגדרתו אישי, הוא לא מתיימר לייצג את עמדת העיתון, שאמורה להיות פלורליסטית ולהכיל השקפות עולם שונות. נכון, השקפת העולם של מנחם בן היא לא פלורליסטית, היא מפלה ומכוערת. יכלו להעיר לו, יכלו לעשות לו זובור ולנזוף בו פומבית. יכלו גם לא לפרסם את הטור. במקום זה בחרו עורכי "רייטינג" במעשה פחדני וצבוע ובעיקר היסטרי: הם העיפו אותו הביתה.

אנשי "רייטינג" מציינים שמנחם בן "גרם נזק גדול לאוכלוסייה הגאה בישראל". זו אינה הפעם הראשונה שהוא מנצל את הטור שלו באותו עיתון כדי להשתלח בהומוסקסואלים, אבל רק אחרי שנשמעו קריאות למרד צרכנים (בפייסבוק, אלא איפה?) והגיע לחץ מאנשי מפתח בקהילה ההומו-לסבית (אוחובסקי, אלא מי?), נזכרו בכירי "רייטינג", הסטרייטים והגייז כאחד, שיש להם במערכת הומופוב ומיהרו לזרוק אותו לכלבים.

אם הם חשבו שהטור שלו לא ראוי לדפוס, למה הם הדפיסו אותו? מנחם בן גורש מ"רייטינג" כדי לחפות על פשלה שהם עצמם עשו.

גילוי נאות: בעבר עבדתי ב"רייטינג", ואי-אפשר לחשוד בי באהבה גדולה לעיתון במתכונתו הנוכחית. אם הסיפור הזה היה מתחיל ונגמר ב"רייטינג", אפשר היה לבטל את דברי ולטעון שמדובר במרמור של עובד לשעבר. אבל הבעיה גדולה הרבה יותר מהמקרה של מנחם בן והעיתון שפיטר אותו.

בשבוע שעבר נזרק מבקר התרבות יובל בן-עמי מ"עכבר העיר אונליין" בעקבות טור שפירסם באתר "העין השביעית", שלעג למדיניות החזרת ההוצאות של מקום עבודתו. את סיפור אלון עוזיאל, שסולק מ"וואלה" בעקבות מעשה שאינו קשור בשום אופן לאתר שבו כתב במשך שבע שנים, כולנו כבר מכירים (מצטער, לא מצאתי לינק לאייטם ב"וואלה ברנז'ה").

שלושת המקרים שאני מזכיר פה שונים אולי יותר משהם דומים. כל אחד מהם מורכב מאוד, וגם העמדה האישית שלי בעניינם מסועפת ולא חד-משמעית. בעניין יובל בן-עמי, למשל, אני חושב שזה לא לעניין להלבין פני מקום עבודה ברבים ושמוטב לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית.

בנושא עוזיאל, שהוא חבר טוב, יש לי ביקורת על חלק מההתנהלות שלו וגם את האקט הספציפי על המרפסת אני אישית לא הייתי עושה. אבל זו עדיין לא סיבה לשלוח בן-אדם לרחוב. לא סביר שזו תהיה התגובה הראשונה של מקום עבודה להתנהגות לא הולמת של אחד מעובדיו. ואני לא נכנס פה לדרך המכוערת ומעוררת האימה שבה בוצעה ההדחה. היא בעיני יותר שערורייתית מהפיטורים עצמם.

זכותו של מנכ"ל להעיף כל עובד פרילנס כראות עיניו, אפילו סתם, כגחמת בוקר אחרי לילה של נדודי שינה. תפקיד העורך הראשי למנוע את זה ולהגן על הכותבים שלו, לפעמים אפילו מעצמם. יותר מדי כלי תקשורת מאבדים הגינות ומדלגים על אמצעי משמעת כמו נזיפה או הערה ידידותית.

יותר מדי כלי תקשורת ממהרים להיפטר בתוך יום מפרילנסרים פשוט כי הם יכולים. יותר מדי כלי תקשורת בוחרים להחזיק פרילנסרים כדי שלא יהיו להם זכויות סוציאליות. יותר מדי בוסים בעיתונות מפטרים את הכפופים להם כדי לחפות על שגיאות שלהם עצמם.

יותר מדי עורכי תוכן מתנהגים כמו מנכ"לים. מי שמשלם את המחיר הם הכותבים. מהם ילדותיים, מהם חשוכים, לכמה מהם יש ביצים מפלדה. כולם צריכים ללכת הביתה בשקט. מי שירים צעקה, יסתכן בסימונו כטראבל-מייקר. עונת הציד נמשכת. ישרוד מי שיוריד את הראש.

מורן שריר הוא מבקר הטלוויזיה של "הארץ"