ביטחון
"חיזבאללה משנה מדיניות ומחדש פעילות צבאית ליד הגבול", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מעל לידיעה של עמוס הראל.
האחר
"דיווח: רופא ישראלי הצטרף לדאע"ש ונהרג בסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב" – לפחות הפעם השנייה שהעיתון מקדיש את כותרתו הראשית להצטרפות ערבים ישראלים לארגון הטרור המוסלמי. בפעם הקודמת ציין טור הפרשנות הנלווה כי אין מדובר בתופעה, אלא במקרים אחדים ולא מייצגים. גם בטור הפרשנות המצורף היום לידיעה, של אלון בן-דוד, המתאר כיצד הארגון פונה "לא אל המדוכאים והשכבות החלשות בקרב מוסלמי העולם [...] אלא לצעירים משכילים", נכתב בסופו: "למרבה המזל, מעטים המוסלמים [הישראלים] שהתפתו עד כה למסר של הארגון".
אם אכן מדובר במקרים אקראיים, מדוע העיתון מבליט אותם ומעודד בכך שנאה ומחלוקת פנימית? ואם אכן מדובר בתופעה מדאיגה שיש להבליט, מדוע העיתון חוזר וטוען כי לא כך?
"זעם בימין", נכתב בכותרת נוספת, קטנה, במעלה שער "מעריב", "ח"כ חנין זועבי השוותה בין עורפי הראשים של המדינה-האסלאמית לבין טייסי חיל האוויר הישראלי. השר כץ: אמצא דרך משפטית לגרש אותה מהמדינה'". כרגיל בדיווחים כאלה, על התבטאויות ימניות המתייחסות להתבטאויות קיצוניות מהשמאל המאשימות את ישראל בפשיזם לסוגיו, התגובות משתדלות להוכיח את מה שנטען מלכתחילה.
ב"ישראל היום", ההתבטאות הזניחה של שר התחבורה ביחס להתבטאות הזניחה של חברת-הכנסת הערבייה מגיעה לכותרת הראשית. הניסוח כמעט זהה לזה שב"מעריב", אם כי ב"ישראל היום" הוא מזוקק יותר: "זעם בימין: 'לסלק את ח"כ זועבי מהכנסת'". "ביום שאחרי סערת סכנין, הח"כית עוררה סערה תורנית", נפתחת כותרת המשנה. לתיבת הכותרת הראשית מצורפות שלוש הפניות: "להעניש בחומרה את בני-סכנין", קוראת השרה לימור לבנת; "ערביי ישראל, הלנו או לצרינו?", שואל רטורית הפובליציסט הפורה חיים שיין; "התמחה בברזילי, נהרג בדאע"ש", מסכמת כותרת שלישית. כותרת הגג לכל המלים הללו היא "הנשיא ריבלין מזהיר: מתח שיא בין יהודים לערבים". אם עמוס רגב היה עורך מגזין המוקדש לחובבי דיג, האם גם אז היה מדווח על מתח שיא בין הדייגים לדגים?
השאלה היומית במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" היא "האם צריך להעניש את בני-סכנין בעקבות טקס ההוקרה לעזמי בשארה".
במדור הדעות של העיתון מתפרסם מאמר של בן-דרור ימיני, שלפני שהתמקצע בכתיבה על נטיות אנטי-ציוניות בשמאל הישראלי, היה אמון על כתיבה בנושאי הפער העדתי. נושא המאמר הוא "כנס יפה ומרשים שאירגנה האקדמיה הישראלית למדעים", וימיני מלין שכמעט אין בו ישראלים שמקורם ממדינות ערב.
במוסף הנזכר לעיל, "24 שעות", מתפרסמת כתבה על משלחת מתנדבים של אגודת הסטודנטים של המכללה-למינהל. "באת לעשות כתבה מפרגנת, או שתכתוב על הסטודנטים שנוסעים לעזור לילדים עניים בפיליפינים במקום לילדים בישראל?", מצטט הכתב, יואב קרן (שזכה לנסיעה ואירוח על חשבון מושאי הכתבה), דברים שהפנתה אליו אחת מחברות המשלחת. "המחשבה הזו חלפה בראשי", הוא כותב. "מה יש להם לחפש בפיליפינים כשבארץ יש כל-כך הרבה ילדים רעבים? 'אחד מתנאי הקבלה למשלחת הוא רקע בהתנדבות', היא מיהרה להסביר. 'כל אחד מאיתנו מתנדב גם בישראל'". מיד אחר-כך מוסיף קרן ציטוט ממנהל המשלחת: "לפני השואה היתה מדינה אחת שהעניקה ליהודים מקלט: הפיליפינים".
דפנה ארד מדווחת במדור החדשות של "גלריה", מוסף "הארץ", על כך ששף וידוען בריטי מעסיק באחת המסעדות שבבעלותו צעיר שהורשע באונס ילדה בת 12 כשהיה בן 19. האנס "ריצה שנתיים מאסר במתקן כליאה לצעירים ועוד שנתיים של תקופת מבחן, במהלכן הוא נכנס להליך שיקומי לפיתוח קריירה. שמו נכנס למאגר עברייני המין, ונאסר עליו לשהות במחיצת בנות צעירות ללא אישור". הצעיר, דייוויד מייסון, התקבל לעבודה באחד משלושה סניפים של מסעדת הגורמה של השף, ג'יימי אוליבר, שלפי הידיעה, "כל רווחיהם נתרמים".
מטעם המסעדה נמסר לתקשורת כי היא "לוקחת צעירים לתוכנית ההתמחויות שלה, רבים מהם זקוקים להזדמנות שנייה כדי לשנות את חייהם. דייוויד היה כן לחלוטין לגבי עברו כשהוא ניגש לקורס, ואנחנו החלטנו שמכיוון שהוא ריצה את עונשו, יש לאפשר לו להשתתף בתוכנית, והוא סטודנט לדוגמה עד כה". "זה פשוט דוחה שהבחור שאנס ילדה בת 12 מקבל הזדמנות פז שאינספור צעירים חרוצים וחפים מפשע ברחבי המדינה היו מתים לנצל", מצטטת ארד "אחת מחברות הפייסבוק של מייסון" ומדווחת על קריאות לחרם על המסעדה ו"טלפונים זועמים". ארד מצטטת גם כותרות "צהובונים בריטיים" מסוף-השבוע: "הטבח של ג'יימי אוליבר אנס תלמידה בת 12".
"גבתון-הגנים, ציפור שיר קטנטנה שהאיחוד-האירופי אסר לצוד והכריז עליה כמין מוגן, היא מעדן נדיר שגרגרנים ידועים מעריכים במיוחד. עתה מבקשים השפים של צרפת להחזיר את הגבתון לתפריט למשך סוף-שבוע אחד בשנה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ב"גלריה". "אנחנו רוצים שיתאפשר לנו לעשות זאת כדי לא לאבד את המרכיבים הנפלאים וה-DNA של הבישול הצרפתי", נכתב בציטוט המודגש מפיו של שף צרפתי.
סחטנים
אם "ישראל היום" מתמחה (ככל שאפשר להשתמש במלים מהשורש הזה ביחס לעבודה המרושלת במופגן הנהוגה בחינמון) בסחיטת לימון השנאה, הרי שב"ידיעות אחרונות" מתמחים בתפוח העצב. אסון קורע לב שאירע בהרים רחוקים ופגע בכמה ישראלים עובר גם היום את מכבש הניצול הרגשי של "ידיעות אחרונות". גם היום מככב בכותרת הראשית ציטוט שנועד להרטיט מיתרי לב ביחס לאחד ההרוגים באסון בנפאל, גם היום ממשיכים למצב את דמותה של אחת הניצולות כגיבורת האירוע ומועמדת בטוחה לראיון השער באחד ממוספי סוף-השבוע. עמודים 1–4 מוקדשים לדיווחים שונים ומשונים בנוגע לאסון.
אבולה על שער "ישראל היום", 20.10.14
נכון שב"ידיעות" כבר הפגינו בעבר טיפול דוחה יותר באסונות פרטיים, אולם גם הפעם מתעקשים בעיתון להחזיק בעמדה שלפיה עצם הדיווח היבש על מקרה מצער אינו מספיק כדי להפעיל את בלוטות הרגש. מעניין אם מדובר רק בטקטיקת מכירות או שהעורכים בעיתון אכן סובלים מקהות רגשית.
ומעניין לעניין: ב"ישראל היום" ממשיכים לטפח היסטריה סביב מגפת האבולה – זאת על אף שבישראל לא התגלו מקרים של המחלה, חרף העובדה שמחוץ לאפריקה התגלו מקרים אחדים שלה בלבד, ועל אף שארגוני בריאות כמו גם ארגוני תקשורת מאוחדים סביב המוסכמה כי הבהלה שעלול ליצור סיקור לא אחראי של המחלה עלולה להיות מסוכנת לא פחות מהמגפה עצמה.
בשולי החדשות
אריק בנדר מדווח ב"מעריב" כי תנועת אם-תרצו "מקימה את 'המשמר הציוני-הדמוקרטי', שבמסגרתו יעקבו חבריה אחר הפעילות בוועדות הכנסת השונות, במטרה לחשוף 'תופעות אנטי-ציוניות של ארגוני השמאל בכנסת'".
פלילים
"עסקת טיעון: כחמש שנות מאסר לעד המדינה שהערים על המשטרה", מדווח יורם ירקוני ב"ידיעות אחרונות" על "פרשת הרצח בבר-נוער". "עדת התביעה המרכזית בתיק נגד ניצב ניסו שחם מסרבת להעיד", נכתב בכותרת במרכז שער "הארץ".
עושק המחירים
"הקושי להעלות מחירים על מוצרים קיימים דוחף את היצרניות לפתח ולשווק מוצרים חדשים. אלא שהרבה פעמים מדובר בלא יותר מטעם חדש או אריזה ששינתה צורה, שמאפשרים לגבות על המוצר החדש מחיר גבוה בהרבה", נכתב בהפניה משער "כלכליסט" לכתבה של נורית קדוש.
הפניה בולטת יותר מוקדשת לפרויקט חדש-ישן של שאול אמסטרדמסקי, תחת הכותרת "נשואים + מינוס". "הצרות הפיננסיות של משפחת שביט החלו אחרי לידת בתם השנייה. הילה עזבה את עבודתה, שלא איפשרה לה לגדל את בנותיה, ואמיר היה מובטל במשך כמה חודשים. למרות תמיכה מההורים, החובות הלכו ותפחו. כתבה שנייה בסדרה", נכתב בכותרת המשנה בכפולה הפותחת. הפרויקט בעיתון המודפס זכה להבלטה כנראה כדי לקדם את חלקו הקולנועי, שיהיה זמין ממחר באתר העיתון.
"קוטנו של השוק הישראלי, דרישות כשרות מימי הביניים, תקנות מחמירות במיוחד של משרד הבריאות ומכסים גבוהים הופכים את ישראל לכלכלת אי מבודדת", טוענת כותרת המשנה למאמר של מירב ארלוזורוב בעמ' 10 של "דה-מרקר". "אלא שכל זה לא מסביר מדוע גם יצרני המזון הקיימים לא מתאמצים במיוחד להתחרות בזה בזה". "הבעלים של סלטי-מיקי מאשים את הכשרות וההיטלים של המדינה ביוקר הסלטים", נכתב בהפניה לידיעה של נווית זומר על שער המוסף "ממון", תחת הכותרת "משגיח הכשרות מקלף כרוב ומשאיר ממנו כדור טניס".
"הנפט בשפל, אבל מחיר הבנזין לא יורד", נכתב בכותרת ידיעה של ליאור גוטמן בעמ' 12 של העיתון. "ירידה תלולה במחירי הנפט בעולם בחודשים האחרונים הביאה אותו לשפל של ארבע שנים. למרות זאת, מחיר הדלק בישראל ירד באופן זניח בלבד. הסיבות המרכזיות לכך הן מיסוי גבוה ונוסחה לקביעת מחירי הבנזין שעודכנה לאחרונה לפני עשור". "מחירי הבגדים ירדו ב-16%? אל תדאגו, הם בדרך למעלה", נכתב בכותרת ידיעה נוספת של זומר ב"ממון". בעמוד העוקב מדווח עופר פטרסבורג על ירידת מחירים נוספת: מחירי הדירות ירדו בספטמבר באחוז אחד.
חלקו של הציבור
עידן עופר, 2007 (צילום: משה שי)
"הוועדה לבחינת חלקו של הציבור במשאבי הטבע תגיש היום מסקנות סופיות", נכתב בכותרת הגג לראשית ("ששינסקי 3 כבר בדרך") של "כלכליסט". "בדו"ח הסופי תמליץ ועדת ששינסקי השנייה לגבות מס רווחי-יתר של עד 42% על משאבי טבע, ותמלוגים של 5%", נכתב בכותרת המשנה. "עיקר ההשפעה היא על כיל, ולאחר שמיעת טיעוני החברה הוחלט על גביית מס דיפרנציאלי כך שחלקה של המדינה יקטן בשנים של רווחיות נמוכה. הקלה נוספת היא השארת מוצרי ההמשך שמפותחים ממשאבי הטבע תחת החוק לעידוד השקעות הון. כמו כן הוחלט שתוקם ועדת המשך בראשות החשבת הכללית, שתקבע את הפיצוי לכיל כשיפוג זכיון הכרייה בים-המלח ב-2030".
"לאחר שמיעת טענותיה ניתנו לכיל הקלות בשווי של כ-100 מיליון שקל בשנה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה, של ליאור גוטמן, תומר גנון וגולן חזני. "על-פי הערכות באוצר, לפיד צפוי לאמץ את מסקנות הוועדה ולהוביל לאישורן באמצעות חקיקה ראשית", הם כותבים. "מהלך זה יגרור לחצי לוביסטים ומקורבים אחרים שינסו למתן את רוע הגזירה באמצעות 'גרירת' אישור החוק בוועדות הכנסת. לפי האוצר, אישור המסקנות צפוי להגדיל את הכנסותיה של המדינה בכחצי מיליארד שקל בשנה, וזאת רק לאחר אישור החוק וקביעת תקופת הסתגלות". גם כותרת על שער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", שהראה לא פעם קרבה למשפחת עופר, מנוסחת בחדות: "כיל תקבל מששינסקי הנחה של 100 מיליון שקל".
"אתם בעלי אדמה או צמיתים?", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "מדיניות הקרקעות בישראל עוזרת לבעלי נדל"ן להתעשר – ודואגת שהשכבות החלשות יישארו מחוץ לחגיגה", נכתב בהפניה לכתבה של נמרוד בוסו תחת הכותרת "ברוכים הבאים לעידן הפיאודלי החדש". "אופן ניהול המשאב היקר במדינה, הקרקע, הוא התגשמות החלומות הוורודים ביותר של המבוססים בחברה, והסיוט שממנו השכבות החלשות אינן מצליחות להתעורר. כך מחלק שוק הנדל"ן את המדינה לבעלי נכסים וצמיתים", נכתב בכותרת המשנה.
"ברוכים הבאים לעידן הפיאודלי החדש", "דה-מרקר"
"מאחר שהתפתחותם של אזורים טובים יותר וטובים פחות היא בלתי נמנעת, אי-השוויון בתחום הדיור גם הוא בלתי נמנע, וכך גם העובדה שאיש אינו בוחר את סביבת המגורים שאליה ייוולד. הבנת עובדות בסיסיות אלו הובילה את מרבית מדינות המערב, כולל הליברליות ביותר שבהן, לנקוט צעדים שמטרתם לצמצם את הפערים שיוצר אי-השוויון בתחום הדיור: החל בניהול מלאי של דיור ציבורי, שאינו מרוכז בשולי הערים אלא מפוזר באופן שווה במרחב העירוני כולו, וכלה באפשרויות לשכירות מוזלת או סבסוד משכנתאות לזוגות צעירים", כותב בוסו. "[...] אי-שוויון בתחום הנדל"ן, אם כן, אינו תוצר של פעולה אקטיבית מצד המדינה, אלא על-פי רוב תוצאה של הימנעות מפעולה. ללא התערבות של המדינה [...] בני השכבות האמידות ימשיכו לגור בשכונות כשהם מוקפים רק בדומים להם, בעוד באזורים אחרים מתרכזות אוכלוסיות נחשלות, תוך שהפערים בחברה רק הולכים ומחריפים.
"בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היה השלטון אחראי במידה רבה לאפשרויות הדיור של אזרחיו. באותה תקופה, שבה התאמצה המדינה ליישב במהירות אוכלוסיית מהגרים גדולה באמצעות בנייה ציבורית נרחבת, לא ייחסו הרשויות משקל רב למשמעויות החברתיות השליליות הנגזרות מהפרדה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. כך, הופנו בני העליות מצפון אפריקה ואסיה בעיקר אל ערי פיתוח מרוחקות, או לשכונות פועלים בפרברי הערים. הדירות שניתנו למשפחות העולים הוגדרו כנכסי דיור ציבורי, ולדיירים שהשתכנו בהן לא ניתנה על-פי רוב אפשרות לרכוש אותן ולהפוך לבעליהן. הזכות לגור בהן הותנתה בתשלום שכר דירה. השאלה אם ביסודה של מדיניות זו היה יסוד גזעני היא אחת השאלות הנפיצות בדיון החברתי הישראלי, ולא כאן תוכרע הסוגיה. עם זאת, אין חולק כי באותן שנים הונחו היסודות למבנה החברתי-כלכלי, שהשלכותיו מוסיפות ללוות את החברה הישראלית עד היום".
הצנע לכת
נקמה, כידוע, מוגשת קרה. היום היא מוצעת לקוראים בפינה השמאלית התחתונה של היומון הכלכלי "דה-מרקר" בדמות תצלום של פושט-רגל מחייך בשדה התעופה בן-גוריון. "נוחי דנקנר טס לניו-יורק במחלקת עסקים – למורת רוחם של הבנקים, להם הוא חייב כ-480 מיליון שקל", נכתב מתחת לתמונה ומעל להפניה לידיעה של סיון איזסקו, המתפרשת על פני רוב עמ' 11 של העיתון.
"עשרה חודשים לאחר שאיבד את השליטה באי.די.בי, נראה שדנקנר ממשיך לחיות ברמת חיים גבוהה – הוא מתגורר בווילה בשווי כ-40 מיליון שקל בהרצליה-פיתוח, ולא נראה כי נושיו עושים מאמצים כנים לגבות את חובותיו. במערכת הבנקאות טוענים כי במסגרת גיבוש הסדר החוב עימו, התחייב דנקנר להצניע את רמת חייו ולהתנהל באופן 'שלא ינקר עיניים', כדי להפחית את הסיכון שהסדר החוב המתגבש עימו יעורר סערה ציבורית. במערכת טוענים כי נסיעתו במחלקת עסקים מהווה הפרה מפורשת של התחייבויותיו". לפי איזסקו, מחיר כרטיס הטיסה עומד על 5,500 דולר לפחות.
איזסקו מרחיב וכותב כי "במערכת הבנקאות אומרים כי הכוונה היתה להחתים את דנקנר על מסמך המגביל את רמת חייו, כדי למנוע מצב שהציבור יחשוב שדנקנר 'עשה צחוק' מהבנקים. למשל, למנוע מצב שבו הוא יחתום עם הבנקים על הסדר חוב ולמחרת יעבור להתגורר בווילה מפוארת אחרת הרשומה על שם אחד מבני משפחתו. ואולם, לאחר דיונים בנושא הובן כי כל סיכום שאליו יגיעו הבנקים בנושא עם דנקנר יהיה מעבר למה שהציבור יהיה מוכן לסבול, ולכן הוחלט להסתפק באמירה בעל-פה ממנו כי בכוונתו להצניע לכת". לכן, כותב איזסקו, "בבנקים נדהמו אתמול לראות את תמונתו במחלקת העסקים לניו-יורק. להערכתם, התנהלות כזאת מגדילה את הסיכויים כי דירקטוריוני הבנקים לא יאשרו את הסדר החוב עימו, מחשש לביקורת ציבורית קשה".
בניגוד לאנונימיות העקבית של מקורותיו של איזסקו ביחס לפרטי ההסכם עם דנקנר או הסיכויים ליישמו, שמו של הצלם שסיפק ל"דה-מרקר" את העילה למהומה מפורש בשורת הקרדיט: אורן פרנק, מי שהיה מנכ"ל חברת הפרסום מקאן-אריקסון ופוטר על-ידי היו"ר, אילן שילוח, אחרי שהתבטא בגנותו של דנקנר (דנקנר עצמו הכחיש כל קשר לפיטורים, ובדיעבד נראה כי אכן היה מדובר במהלך שביצע שילוח בעיקר מטעמים אחרים). לאחר הפיטורים עבר פרנק לניו-יורק והחל לכתוב טור בעיתון כלכלי – "דה-מרקר".
נקמה יכולה להיות ביטוי מאוס של יצרים נמוכים או הגשמה נאצלת של חוש הצדק. ב"דה-מרקר", שנוחי דנקנר נלחם מלחמת חורמה מלוכלכת ומכוערת באנשיו, צריכים להתאמץ יותר כדי להוכיח שהם מיישמים נקמה מהסוג הענייני ולא נסחפים אחרי שאיפות לסגירת חשבון – זאת אחרי שכבר תרמו תרומה מכריעה לכך שדנקנר ייאלץ לשלם על מחדליו ולהיפרד מהתאגיד שעליו השתלט. הסתמכות נדיבה על מקורות אנונימיים כדי ללבות זעם על סמך תמונה אקראית שצולמה על-ידי בעל עניין אינה נראית כדרך הנכונה. במיוחד אחרי שבסוף הכתבה מובאת תגובתו של דנקנר, הטוען טענה שנשמעת סבירה לגמרי, ולפיה הוא לא שילם גרוש על הטיסה, שמומנה על-ידי הגוף שביקש לשכור את שירותי הייעוץ שלו.
ענייני תקשורת
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מכריזה על "ההזדמנות האחרונה של השר ארדן לפתוח את מסך הטלוויזיה לתחרות". "ערב פרישתו ממשרד התקשורת, ארדן שוקל לאפשר לערוצים חדשים להתחרות בקשת וברשת בלי לחייבם בהשקעות גדולות בתוכן", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של נתי טוקר, כתב המדיה של העיתון. "התוכנית יכולה להציל את ערוץ 10, אם יגייס כ-50 מיליון שקל לכיסוי חובותיו הרגולטוריים. רה"מ נפגש עם אודי אנג'ל, בעל השליטה ברשת, שתשדר תוכנית בהשתתפות רעייתו, שרה נתניהו", היא מסתיימת.
"הפתרון למצבו של שוק הטלוויזיה בישראל ברור ונגיש, אך כדי שהחקיקה לתיקון השוק תצא לפועל, דרוש פרלמנטר חזק שיקשור את גורלו הציבורי בגורלה. שר התקשורת גלעד ארדן יודע מהי טובת הציבור – אבל כשהתפקיד הבא שלו כבר בכיסו, התמריץ שלו להסתכן פוליטית נמוך משהיה כשהוביל את פירוק רשות השידור. כעת עליו להחליט אם הוא נכנע לשיטה הפוליטית הרקובה או דוחף בכל הכוח שינוי נדרש שבו הוא מאמין", נכתב עוד על שער העיתון, בתמצית טורו של עורך התקשורת הדעתן של העיתון, אמיר טייג.
"אין זה סוד שהטלוויזיה המסחרית הישראלית לוקה במחלה כרונית קשה. מצד אחד יש לנו ערוץ היברידי, המחזיק ב-70%–80% מעוגת הפרסום והרייטינג, ומנגד ערוץ שורד, ששרף כבר יותר ממיליארד שקל בתוך עשור ומעולם לא הצליח לצאת לחיים עצמאיים ובלתי תלויים במממן עשיר. מבנה שוק כזה, שאין לו אח ורע בעולם, משחק לידיהם של הפוליטיקאים ובעלי הערוצים", כותב טייג. "[...] לזכותו של ארדן ייאמר כי הוא הבין את העיוות הזה הרבה לפני ששדרוגו הפוליטי היה ודאי. הוא החל לקדם את החוק לפיצול ערוץ 2 עוד לפני שהרגש האבהי של גדעון סער גבר על הרגש הפוליטי שלו. כעת מרחיב ארדן את תזכיר החוק ומוסיף לו אלמנטים חשובים ונדרשים. הפחתת חובות התוכן ומתן אישור ל-HOT ול-yes לפעול גם הן בתחום החדשות הם שתי תוספות שיכולות לשנות לטובה את פני השוק כולו. המונופול של חדשות ערוץ 2 יישבר לרסיסים, ערוץ 10 יקבל צ'אנס להישאר בחיים, וצופי הטלוויזיה המסחרית עשויים לקבל מוצר מגוון יותר, שאינו רק ריאליטי ובידור".
"הדיון בממשלה על פיצול ערוץ 2 יהיה רק הסיפתח", נכתב בכותרת כתבה של אופיר דור ב"כלכליסט". "ועדת השרים לחקיקה תדון בשבוע הבא בהצעת שר התקשורת לפיצול ערוץ 2", נכתב בכותרת המשנה. "בעוד שברפורמה לפירוק רשות השידור זכה ארדן לרוח גבית מוועדה מקצועית, הפעם הוא מגיע בלי סיוע, ועם המון שאלות פתוחות שעשויות להפוך לגמרי את ההצעה". דור מונה שלוש "בעיות": "עתידו הפוליטי של ארדן לוט בערפל", "ההנחה שערוץ 10 לא ישרוד עשויה להשתנות", "לוח הזמנים של הפיצול באפריל אינו ריאלי".
עוד ב"דה-מרקר": בתחתית עמ' 14 מתפרסם טקסט קצר תחת הכותרת "הבהרה": "בכתבה 'מי שיתבע את כלי התקשורת שמשלבים פרסום סמוי יזכה בכסף ובתהילה' ('דה-מרקר', 7 באוקטובר) צוינה כדוגמה לפרסום סמוי גם כתבה שהתפרסמה באתר mako. לאחר בדיקה עם האתר לאחר הפרסום וממידע שהועבר על-ידי האתר, עולה כי mako לא קיבל כל תמורה כספית בגין הכתבה המדוברת".
"סגירת רשות השידור, מבהיר מנכ"ל התזמורת הסימפונית יאיר שטרן, מאיימת גם על קיומה של התזמורת", נכתב בכותרת לכתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ". "זו שנה משברית, בגלל הסגירה של רשות השידור, שמציבה סימני שאלה על הקיום של התזמורת בעתיד", מצטט נעם בן-זאב את שטרן. "אני לא מיואש, אבל המצב מערער את הביטחון הכלכלי. יש לנו הבטחות מהאוצר לתקציב הנוכחי גם אחרי הפירוק – אבל הוא מובטח רק לשלוש-ארבע שנים, ומה אחר-כך?".
גילי איזיקוביץ מדווחת ב"גלריה" כי גיא סודרי, עורך המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2, מונה לסמנכ"ל התוכן של חברת החדשות. הוא יחליף את חיליק שריר, שעבר לעבוד כסמנכ"ל התוכן של זכיינית ערוץ 2 קשת.