חשדנות בריאה
חבר שסיים לימודי רפואה ובחר שלא לעסוק במקצוע הציג בפני את הסיבה לכך: "גיליתי שאני לא חשדן מספיק כדי להיות רופא. כשבא אלי מטופל מודאג, אני מנסה לעודד אותו ושולח אותו הביתה בהרגשה שהכל בסדר, במקום לשלוח אותו לבדיקות".
חברה חולה זקוקה כנראה לחשדנות בריאה. לחשדנות במקרה של "פיגוע הסנפלינג" (כפי ש"ידיעות אחרונות" מיהר למתג את החשד הנחקר) יש בסיס. כל העיתונים עוסקים הבוקר בחקירת המשטרה והשב"כ את נסיבות מותו של בעל חברה לנקיון חלונות בסנפלינג, נתנאל רואי עראמי, שנפל אל מותו מגובה 11 קומות בבניין שבו עבד בפתח-תקווה. הבסיס הוא הניסיון לקשור בין חבלי טיפוס חתוכים לבין פועלים פלסטינים שעבדו במקום – להלן החשודים.
גם לחשדנות העיתונאית, יש לציין, יש בסיס. התואר "נפגע טרור" אינו רק תואר הוקרה אזרחי, אלא כרוכות בו הטבות כלכליות מופלגות בהשוואה לנפגעי תאונות רגילות. בחברה שחיה באווירת חשדנות – לעתים על גבול הפרנויה – גם משפחות הממהרות להציג את אסונן כפיגוע טרור נתפסות כחשודות. לפני שבועיים, מיד לאחר המקרה, כאשר השמיעו בני משפחת עראמי את טענתם כי תאונת העבודה אינה אלא מעשה זדון, קל היה לפקפק בכך. היום, עם הקלת צו איסור הפרסום מעל החקירה, ניצבים כל העיתונים בשורת מקהלה אחת ומדווחים על החשד הנחקר ולפיו מדובר ברצח "על רקע לאומני".
"הארץ", שהקצה לידיעה מקום בולט בעמודו הראשון, מדווח בהרחבה על מסיבת העיתונאים שכינסה המשפחה. יניב קובוביץ' מצטט את אביו של המנוח, האומר: "האבידה והקורבן של נתנאל הוא של כלל ישראל [...] כל ישראל ערבים זה לזה, כוחנו ואחדותנו צריכים להיות מחוברים". "בעלי היה אדם אהוב על כולם, לא היו לו אויבים, הוא היה אב מסור, אוהד, דואג, מקלח, מלביש – אבא במשרה מלאה, בעל מדהים", מביא "הארץ" בהרחבה גם את דברי האלמנה בגוש טקסט רציף. וכאשר "הארץ", הספקן והצונן, מעלה קווים רכים לדמותו של המנוח, אפשר להעניק לאסון המצער כבר עכשיו, עוד בטרם הסתיימה החקירה בשאלת "הרקע הלאומני", את התואר הרוג "עם רקע לאומי".
פרומונים
"מעריב" היה העיתון היחיד שהעלה את הרוג הסנפלינג לראש עמודו הראשון והפך את דברי המשפחה לכותרת ראשית: "מההתחלה טענו שמדובר בפיגוע". עם זאת, כדי להוריד מעט את גובה הלהבה, הוסיף בכותרת המשנה את עמדת המשטרה כי "כל הכיוונים עדיין נחקרים".
עורכי "מעריב", הנמצא עדיין בשלב גיבוש זהותו, ניסו מן הסתם לצפות את האופן שבו יכסו שני הטבלואידים המתחרים את הפרשה והימרו על כותרות ראשיות. מצד שני, ניכר גם מאמץ של העיתון להפחית במשהו מעוצמת העניין. ירון בלום, בכיר לשעבר בשב"כ, המפרשן את סוגיית "המפגע הבודד", מעניק לפרשה פרופורציות מדיניות עוד בטרם הבשילה: "עלינו להבין שמדובר רק במפגעים בודדים וכי הרוב המכריע של ערביי השטחים והרוב המוחלט של ערביי ישראל רוצים לחיות בשקט לצדנו". ערביי השטחים? מה זה, חזרנו לימי ה"אין פלשתינאים" של גולדה מאיר?
אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום-כיפור (צילום: משה שי)
הערכת המודיעין של "מעריב" אינה לוקחת בחשבון פקטור חשוב ואף מכריע: יום-הכיפורים המתקרב; מלחמת יום-כיפור, המחדל שעדיין פולט קרינה רעילה, אלי זעירא. ומעבר לכל אלה – הפרומו: קידום הסיפור לחג.
אבי השיטה, "ידיעות", דחק את "החשד: טרור באתר בנייה", כיווץ אותו לכדי באנר עילי והקצה את רוב העמוד לראש אמ"ן ביום-כיפור 73', האלוף אלי זעירא בן ה-86, "אחד האחראים המרכזיים למחדל המודיעין הגדול ביותר בתולדות המדינה". זעירא, ככתוב, "יוצא לקרב אחרון על שמו". את זעירא ריאיין אבירם ברקאי, המפרסם עצמו בפייסבוק כ"סופר; חוקר מלחמות ישראל; מדריך טיולים לרכבי שטח; בעלים ומדריך ראשי בבית-ספר לנהיגה מתקדמת בכביש ובעיקר בשטח; מרצה בתחומי טבע, נהיגה וצבא".
על-פי ידיעת הפרומו בעמ' 8, "כמו רבים מבוגרי המלחמה ההיא, גם החוקר אבירם ברקאי התקשה לסלוח לזעירא, ודווקא משום כך ביקש לראיין אותו. זעירא היסס, אך לבסוף הסכים. 'אני לא יודע אם ייצא לי טוב מזה, אבל כמה יותר גרוע אני עוד יכול להצטייר בעיני הציבור?', הסביר". הראיון יפורסם בשלושה חלקים החל מיום שישי הקרוב.
"הקשבתי לשטויות של גולדה, אבל מה הייתי אמור לומר לה? זה לא היה תפקידי" היא כותרתו הראשית של הפרומו ושל העיתון כולו.
גם "ישראל היום", הדומה ל"ידיעות אחרונות" כפי שחיקוי סיני דומה למותג יוקרה מערבי (חוץ מאשר במחירו), נותן פרומו משלו בעמודו הראשון. כ"ידיעות", גם "ישראל היום" כיווץ את החדשות (נתניהו יאמר לאובמה: "אל תקלו על איראן כדי שתילחם בדאע"ש") לבאנר עילי והקצה את לב עמוד השער לכתבה שתפורסם במוסף יום-כיפור ובה מספרים לוחמי הימ"מ: "כך חיסלנו את החוטפים". כצפוי, מוטיב סגירת החשבון מופיע גם הוא, בכותרת המשנה: "ידענו שחייבים צריכים לסגור את החשבון".
פרומו נוסף בתחתית העמוד הראשון מפנה למוסף יום-כיפור: הילה אלפרט מראיינת את שלום חנוך. "הרוקר הנצחי שלנו סוגר 68, ופותח את הלב".
יריב ראוי
לא רק אלי זעירא, גם ראש עיריית תל-אביב לשעבר שלמה להט (צ'יץ') תויג ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "הקרב האחרון". "ידיעות" עידכן את קוראיו לא רק באשפוזו של להט במצב של קריסת מערכות, אלא גם בכך שבשנים האחרונות סבל מאלצהיימר.
רגע לפני מותו, שפורסם הבוקר, דיווחו העיתונים שנסגרו בלילה על מצבו הקריטי של מי שהיה לוחם גבעתי בתש"ח ומפקד הכוחות המשוריינים בסיני, אלוף במיל' ומי שכיהן במשך שני עשורים כראש העיר "המיתולוגי" של תל-אביב. להט ייזכר לא רק בזכות פועלו, אלא גם בגלל חדשנותו: קצין בכיר משוחרר, ליברל שהצטרף לליכוד שאך קם והחליט להתמודד מטעמו על תל-אביב נגד איש המנגנון הוותיק וראש העיר המכהן יהושע רבינוביץ', שלא ניחן במראה מצודד, אך נהנה מתמיכת הממשלה ומעוצמת ההסתדרות. להט הפשיל שרוולים, חשף זרועות שזופות, ירד אל חוף גורדון בבלוריתו הבהירה המתנפנפת, לחץ את ידי המתרחצים ואמר, "נעים מאוד, שמי צ'יץ' ואני רץ לראשות העיר".
שלמה להט (צ'יץ'), ראש עיריית תל-אביב לשעבר, בחגיגות ה-100 לעיר, 2009 (צילום: גילי יערי)
להט היה גם ראש העיר התל-אביבי הראשון שסבל מן המקומון העירוני שנוסד ושיגשג בעת כהונתו ועל חשבון תהילתו. "העיר", שהחל לצאת ב-1980 (ושימשתי עורכו), ייסר אותו בביקורתיות נלהבת, והוא הגיב בהתנכרות זעופה. בין מפעלותיו שלא הוזכרו הבוקר והיו לנושא התכתשות מתמיד בין המקומון לשלטון: פתרון בעיות החניה באמצעות סנדול וגרירה, ציפוי מדרכות העיר באריחי אקרשטיין ומתח מתמיד עם השכונות.
עם השנים הפנים להט את העובדה שהמקומון המעצבן אינו רק ביטאון לענייני שפד"ן, רמזורים שהתעקמו ופסולת שלא פונתה, וכי הוא מייצג תרבות מטרופוליטנית חדשה. בקלילות האופיינית לו שינה גישה, זרם איתה ואף אימץ את הסיסמה "עיר ללא הפסקה". להט ייזכר גם כמי שגילה את השיטה המנצחת במאבק המוניציפלי נגד שרי הפנים המתחלפים: כשחרג מהתקציב עד כדי חוסר נזילות ודרישותיו לאשראי מן המדינה לא נענו, נהג להשבית את מפעל ההזנה לקשישים בקיץ, או את חלוקת השמיכות בחורף. הטריק הזה תמיד עבד.
כליברל שנבחר בבחירות אישיות לכהונותיו הבאות, שמר להט על קו עצמאי מול ביתו בליכוד וניהל את העיר בגישה חילונית מתונה, שהתמתנה עוד יותר בשנים שבהן הקצינה התנועה והובילה את מלחמת לבנון ואת מפעל ההתנחלות. לזכותו ייאמר שאהב התנצחויות וגם אם שש לקרב, לא היה בו זדון. הכריזמה והחן שלו המיסו לב יריבים מושבעים ופתחו את לבות התורמים לפרויקטים שעומדים במרכז חיינו גם היום. להט היה בוודאי שמח להגדרה "יריב ראוי ביותר".
יום הקשיש
אלי זעירא ולהט המנוח הם בני אותו גיל. גם שלמה גזית, שהחליף את זעירא כראש אמ"ן לאחר מלחמת יום-כיפור, הוא בן גילם. היום כתב גזית מאמר ב"הארץ", ובו הוא קורא לנשיא ברק אובמה לשנות את גישתו למעורבותה של ארצו בעולם הערבי. לפי תפיסתו של גזית, על אמריקה, שהפכה "מצורעת" בעיני העולם הערבי, להימנע (טקטית) מלעמוד בראש המאבק באסלאם הקיצוני תוך גיבוש קואליציות מלחמתיות, ולשתף פעולה (אסטרטגית) עם העולם המוסלמי-ערבי השפוי ולשלבו במהפכה החברתית-טכנולוגית שהעולם המפותח עובר.
נוסף למכנה המשותף של שלושת האישים הללו, זעירא, גזית ולהט, בשירותם הממושך במערכות ישראל ובהובלתן, יש להם מכנה משותף נוסף; להט עד רגע מותו, גזית וזעירא הם "קשישים" בני אותו גיל. לא רק בגלל עצם גילם, אלא בהיותם אזרחים מעל גיל 65. על-פי הגדרה זו חיים בישראל 865 אלף קשישים, שהם 10.6% מאוכלוסיית המדינה. מתברר שגיל הקשישוּת נמוך אפילו מגיל הזכאות לפנסיה (של גברים), וזאת אף כי תוחלת החיים מזנקת מדי שנה. אולי הגיע הזמן לרענן את מושגי הקשישות והזִקנה, לנפנף את גיל הזהב ולשקול בניית סולם הגדרות חדש לקבוצות הגיל שבין 60 ל-90 לפחות.
היום הוא יום הקשיש הבינלאומי, והעיתונים מציינים זאת בהבלטה יחסית. "ישראל היום" נוקט גישה חיובית: "זה לא הגיל, זה התרגיל: 60% מבני גיל הזהב עוסקים בספורט" היא הכותרת. בגוף הידיעה מצטטים את המשרד לאזרחים ותיקים והשר אורי אורבך, שלפיהם מחצית מה"ותיקים", "בני גיל הזהב" "הקשישים" או "המבוגרים" משתמשים באינטרנט. הכתבת לענייני רווחה יעל ברנובסקי מביאה ממצאי מחקר של ד"ר גלית נמרוד מאוניברסיטת בן-גוריון בקרב 550 אזרחים ותיקים בני 60 ומעלה ובו נבחנו דפוסי פנאי ובילוי בקרב אוכלוסייה זו.
המוסף היומי "24 שעות" של "ידיעות" קודר יותר, ומקדיש לנושא את שערו ואת כפולת העמודים 4–5. תחת הכותרת המנוקדת "זכות הַשֵׂיבָה", מביאה נעם ברקן סקר טרי שנערך עבור עמותת מטב, אך אינה מציינת, כנדרש, מהי אוכלוסיית המדגם שממנה נאספו הנתונים. איננו יודעים אם זהו מדגם ארצי מייצג מבחינה דמוגרפית וגילית, ואיננו יודעים אם יש אוכלוסיות שלא נדגמו בו.
על-פי המדגם האלמוני הזה, 61.2% מהנשאלים, יהיו אשר יהיו, הצהירו שיעדיפו לא לקבל טיפולים שיאריכו את חייהם אם יחלו במחלה קשה והטיפול יפגע באיכות חייהם. אילו היו אלה נתונים גלויים ומובהקים, היה צריך לדרוש מיד עבודה חקיקתית בשילוב גורמי משפט, הלכה ורפואה גריאטרית כדי "לתת מענה לרצון הציבור". זהו אינו רק מהלך הומניטרי, אלא אסטרטגיה שתאפשר למערכות הבריאות לא לקרוס תחת נטל הרפואה הסיעודית, המאריכה חיים כנגד רצון החולים המעונים וקרוביהם.
ב"דה-מרקר", הממונה על סיקור יום הקשיש ב"הארץ", מכונה הקשיש בן ה-65 ומעלה בשם המנומס "מבוגר" (אישית, אני מעדיף הגדרה זו). הכתבה ב"דה-מרקר" מסתמכת בעיקר על נתוני הלמ"ס, וממנה אני לומד כי רק 18% מחברי לקבוצת גיל זו משתתפים בשוק העבודה.
דווקא ב"הארץ" עצמו, עיתון העובר הצערה מתמשכת, בוחר גדעון בן-ישראל, יו"ר הסתדרות הגמלאים, לפרסם מודעה בתשלום ובה קריאתו לשר האוצר לפיד לזכור את קשישי ישראל ולפתור את בעיית הביטוח הסיעודי הקולקטיבי, הפג בסוף 2014. לפי הפרסום, בלא הסדר שיציע תוכנית חלופית, עלולה הפרמיה לקפוץ עד פי חמישה ולנגוס אצל רבים עד שליש מגמלתם החודשית.
הנה הולך וגדל מספרם של המבקשים להיות "ניצולי זִקנה" ולקבל שחרור מוקדם, או קיצור הליכים בדרך אל העולם הבא. האם "אל תשליכנו" המסורתי ישתנה ל"אנא שַגרֵנוּ?".
איפה שלומי?
ועכשיו לחידה היומית. היום הוא יום ללא כותרת מוכתבת ממאורע שהוא מעל ומעבר לקטיגוריות הדירוג. אפשר לבחור היום בין הפגישה המתוכננת בין נתניהו לאובמה, כפי שבחר "ישראל היום". אפשר לפתוח בהתרחבות ההתנחלות היהודית בסילואן והשלכותיה על חיינו, כפי שבחר "הארץ". אפשר לדון בפרשת הרוג הסנפלינג. אבל קשה להבין איך לא נמצא עיתון שיפתח בגזר דינו של שלומי לחיאני. וכאן עולה השאלה, האם לחיאני רב הכוח והקסם הוא אתרוג, או שהסיפור עד כדי כך מרדים?
"הארץ" פירסם אמנם מדיום-שוט של לחיאני מתאמץ להעלות שבב חיוך מול עדת הצלמים – ואליו צורפה תחילת פרשנות של עידו באום, הזורקת לעמ' 8. "מעריב" הקצה אמנם שני טורים עם תמונה שגודלה כציפורן בהונות, ותחילת פרשנות של קלמן ליבסקינד הזורקת לעמ' 16. "ידיעות" מכריז מקרקעית עמודו הראשון על "הקלון של לחיאני", אבל זורק לעמ' 12. "ישראל היום" מקדיש ברצועת ההפניות 8 מלים באות קטנה וזורק לעמ' 13.
”לפני כמה שנים, ערב פרסום התחקיר על שלומי לחיאני, הגעתי לפגישה במשרדו בעיריית בת-ים", מספר קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "במשך השנים הייתי באינספור פגישות מסוג זה. אף אחת מהן לא דמתה לזו. לחיאני, זחוח מכף רגל ועד ראש, המתין לי כשהוא ישוב על כורסתו, מפזם את 'קזבלן' עם יהורם גאון שהתנגן ברקע, וחיוך ענק ומלא ביטחון עצמי מרוח על פרצופו.
"אחרי שביטל בהינף יד כל טענה וכל ממצא שהצגתי בפניו, הוא נשען על השולחן וחייך שוב מאוזן לאוזן. 'חבל לך', המליץ לי, 'לא ייצא כלום מכל מה שאתה כותב, כמו שלא יצא כלום מכל מה שאמרו וכתבו עלי עד היום'. הסברתי לו באופן הכי מנומק שיכולתי למה לדעתי הצנועה הוא טועה טעות מרה. למה אין שום סיכוי שהפרשיות שלו יסתיימו ללא הרשעה בפלילים. 'אתה רואה את זה', סימן לי באמצעות האצבע והאגודל אפס גדול, כשהוא מקפיד לא למחוק לרגע את החיוך, 'זה הסיכוי שתיפתח חקירת משטרה. שמעת טוב? לא כתב אישום, לא הרשעה, לא חקירת משטרה'".
יש להניח כי ליבסקינד תיעד את הדברים שנאמרו כלשונם, ובכל מקרה החיוך הגדול והשאננות הזחוחה מתאימים ללחיאני. זה אינה פיסת רכילות, זו הזדמנות להציץ לעולמם של התחקירנים וללמוד משהו על קשיי היציאה לדרך. לחיאני, שהורג את כולם ברכות (כאשף קריוקי ואולדיז שאין שני לו, לחיאני בוודאי מכיר את המלים של "קילינג מי סופטלי וית היז וורדס"), נבלם בקצה הדרך על-ידי שופט השלום התל-אביבי בני שגיא, שגזר עליו חצי שנת עבודות שירות ושבע שנות קלון. הנה עובדה אחת, לפחות: השופט שגיא לא נמס כליל בקסם.
נזק אגבי
אתמול דיווח רותם אליזרע ב"ידיעות אחרונות", בסגנון מאופק ככל שרק ניתן, כי שלושה חיילי גבעתי שהשתתפו במבצע "צוק איתן" שמו קץ לחייהם. בידיעה צוין כי רק לאחרונה החל חיל הרפואה לסמס לחיילים סדירים שהשתתפו במבצע על האפשרות לקבל טיפול נפשי אצל קב"ן יחידתם.
התאבדויות הן נושא רגיש, וגל מעשים כאלה בפרק זמן קצר עלול להניע אנשים הנמצאים על הגבול לעשות מעשה. הדבר יכול להסביר את הרזון שבדיווח. היום מתפרסמת ידיעה דומה גם "במעריב". הכתב, נועם אמיר, מוסיף כי שלושת הלוחמים נמצאו ירויים כשנשקם מונח לצדם. בכל שנת 2013, הוגדר מותם של שמונה חיילים בלבד כהתאבדות.
גילי כהן מביאה ב"הארץ" (עמ' 12) פרטים נוספים. גם חייל מילואים שנקרא בצו 8 לשירות בצפון שם קץ לחייו במהלך השירות. כל המקרים אירעו בתוך חודש ימים. אחד המתאבדים הוא החייל הבודד דוד גורדון. על-פי כהן, ב-2013 הוגדרו רק שבעה חיילים כמתאבדים.
כוננות סליחות
"כוננות סליחות" היא הכותרת המשועשעת לכפולת הפרפראות של "ישראל היום", לקראת "היום הקדוש בו נצום ונבקש מחילה": משלימים היערכות, חנויות האופניים, מרכז החיזוי, משטרת ירושלים, מד"א, דיאטנית מייעצת בענייני צום (טרום ופוסט), וממליצה לשתות הרבה.
סיבות מעטות להישאר
מאמר המערכת ב"הארץ" עוסק במשמעות נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם. כותב/ת המאמר חיבר/ה בין הנאום לכתבה שפורסמה ב"מרקר-ויק" על התלבטותם של ישראלים צעירים אם לבנות את חייהם במדינת ישראל או להגר לארצות-הברית ואירופה. הכותב/ת סבור/ה כי נאומו "סיפק להם סיבות מעטות להישאר". "נראה שנתניהו לא התקדם עדיין מתפקיד השגריר באו"ם למעלת מדינאי ומנהיג", נכתב במאמר. "הוא מרוכז כל-כך ב'הסברה', עד שאינו מתעניין איך יתקבלו דבריו בבית. מה אמורים להבין צעירה המתלבטת אם לנצל את הדרכון האירופי של סבתה ולהשתקע בברלין, או סטודנט שסיים תואר בבוסטון ומתלבט אם לחזור או לעשות קריירה באמריקה? שכדאי להם לסמוך על נתניהו שיצילם מהשואה המתקרבת, או שמוטב להם לעקור למקום מסוכן פחות?".
המהירה מכולן
מהירותה הממוצעת של המכונית המנצחת במירוץ פריז-רואן החלוצי בן 130 הק"מ, שנערך ב-1894, היתה 19.2 קמ"ש. זאת, על-פי חידון הטריוויה היומי "התעמלות בוקר" ב"גלריה".
ענייני תקשורת
הוועדה בראשות ד"ר עדי איל, שהוקמה על-ידי השר ארדן במטרה לבחון את כשלי השוק בתחום הפקות המקור בטלוויזיה, הגישה את דו"ח הביניים שלה. הכותרת לדיווחו של נתי טוקר ב"דה-מרקר" היא "שוק הטלוויזיה ריכוזי ומאיים על הפלורליזם".
טוקר מציין בטור פרשנות נפרד כי מסקנות הביניים הן רוח גבית ("עוד סיבה", בלשונו), לשר ולמנכ"ל הרשות השנייה בדרך לפרק את מונופול ערוץ 2. זוהי גם מסקנתו של הכותב, המציין כי "הוצאת רשת וקשת לרישיון תיצור קרקע פורייה לגיבוש כללי משחק חדשים בשוק, עם מאזן כוחות בריא יותר – ואולי בהמשך גם לכניסה של מתחרים חדשים".