היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין נחלץ השבוע (1.9.14) להגן על כבודו של החיסיון העיתונאי, בנאום שנשא בטקס פתיחת שנת המשפט שקיימה בירושלים לשכת עורכי-הדין. דבריו נאמרו אגב חקירת המשטרה בפרשת הרפז, יום לפני הודעת המשטרה על סיום החקירה והמלצתה להגיש כתבי אישום נגד המעורבים העיקריים. בפרשת הרפז זומנו כמה וכמה עיתונאים למסור עדויות במשטרה. זאת, הן בשל מעורבותם האינטנסיבית של כמה עיתונאים בולטים, שנדמה כי פעלו בשירותם של כמה מגיבורי הפרשה, והן משום שכמה מהעבירות שנחקרו בסבב הנוכחי של החקירה עוסקות בהדלפות לא-מורשות.
תדרוכים עיתונאיים מפי בעלי תפקידים בכירים בצבא וברשויות השלטון הם כלי ראשון במעלה לעבודה עיתונאית וחלק ממערך היחסים השוטפים שבין מקבלי ההחלטות ודרגי הביצוע לבין התקשורת
"אין חולק כי חופש העיתונות הוא מכשיר שאין חשוב ממנו לשמירה על האיזונים העדינים שקיימים במשטר דמוקרטי", אמר וינשטיין. "עיתונות חופשית כמוה כזרועו הארוכה של הציבור. היא מופקדת על יצירת שיח ציבורי נרחב, המבוסס על מידע מלא ומהימן. בהתאם לכך, עמדתי היא שככלל יש לאפשר לעיתונאים חופש פעולה רחב".
עד כאן דברי הנימוסין. אין לזלזל בהם, נימוסים אינם עניין של מה בכך בימינו. באשר לחקירת המשטרה בפרשת הרפז-אשכנזי, היועץ המשפטי ציין כי הורה לגורמי האכיפה "לנהוג משנה זהירות בכל הנוגע להליכים שעלולים לפגוע בחיסיון העיתונאי". ברור, הזכיר היועץ בהקשר זה, שהחיסיון העיתונאי אינו "ערך מוחלט שאין בלתו". ותודה על התזכורת, שהפיגה כל חשש לבלבול, שמא בישראל נהנה החיסיון העיתונאי ממעמד-על.
מהם האינטרסים שבשמם עשוי להתקיים "איזון" בינם לבין ערך החיסיון העיתונאי? למשל, "כאשר על הפרק ניצבים אינטרסים הנוגעים לבטחון המדינה". כרגיל במחוזותינו, וביתר שאת בתקופות המתאפיינות במיליטריזם מוגבר, הכל כופפים ראשם בשם הביטחון. ומה עוד? "כאשר קיים אינטרס להגיע לחקר האמת במסגרת חקירה פלילית". אך האם לא קיים אינטרס להגיע לחקר האמת בכל חקירה פלילית? אם כן, הרי שאינטרס זה עלול להביס את החיסיון העיתונאי בכל חקירה פלילית שהיא, ובוודאי במקרים שבהם החקירה עוסקת גם בעניינים "הנוגעים לבטחון המדינה", כמו בפרשה הנוכחית.
גבי אשכנזי בבסיס חיל אוויר במהלך סבב הפרידה שלו מצה"ל בשלהי כהונתו כרמטכ"ל, 18.1.11 (צילום: ישראל יוסף)
נעזוב לרגע את דבריו של וינשטיין, כדי לעמוד ביתר פירוט על ההיבטים התקשורתיים של חקירת המשטרה בפרשה זו. בחקירת המשטרה עלה כי הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, מסר לעיתונאים מידע ברמת סיווג "סודי ביותר" וברמות סיווג גבוהות אף יותר, במסגרת תדרוכי עיתונאים ושיחות רקע. מסירת מידע זה היתה, לדעת המשטרה, מנוגדת להנחיות ראש הממשלה ולפקודות הצבא ובלי שיימצא שיקול ענייני מהותי המצדיק את מסירתו של חלק מהמידע. המשטרה קבעה שבעניין זה התגבשה נגד אשכנזי תשתית ראייתית לעבירות של הפרת אמונים ו"גילוי בהפרת חובה".
צריך לציין כמובן שתדרוכים עיתונאיים מפי בעלי תפקידים בכירים בצבא וברשויות השלטון הם כלי ראשון במעלה לעבודה עיתונאית וחלק ממערך היחסים השוטפים שבין מקבלי ההחלטות ודרגי הביצוע לבין התקשורת. בעניין זה אפשר שהמשטרה – שבעצמה מכירה לא רע את הכלי העיתונאי המדובר – נוקטת גישת בית שמאי ומסיקה שכל תדרוך לעיתונאי, שלא לציטוט ולא לייחוס, שבו עושה הגורם הצבאי המתדרך שימוש במידע מקצועי הנמצא תחת ידיו, הוא בבחינת עבירה פלילית. בצבא, כידוע, גם לוח התורנויות של הטבחים עשוי להיות מסווג "סודי", כך שנדרשת כאן אמת מידה מציאותית יותר, ולא היצמדות טכנוקרטית לכללים.
אבי בניהו במדי דובר צה"ל (צילום: משה שי)
פרק נוסף בחקירה המשטרתית עסק בחשדות לשיבוש החקירה בסעיף הקודם, בנוגע להדלפה לעיתונאי. חוקרי יאח"ה מצאו כי דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, העביר לעיתונאי "שלא כדין" מידע על הנחיה מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו לחקור חשד להדלפת מידע מסווג לעיתונאי. ההנחיה הועברה מנתניהו במרץ 2010 לראש השב"כ יובל דיסקין ולראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), אמיר קין. קין, על-פי ממצאי חקירת המשטרה, הדליף את דבר ההנחיה לרמטכ"ל אשכנזי, וזה מסר את המידע לעוזרו, ארז וינר. וינר ובניהו, מצאה המשטרה, סיכמו ביניהם להשמיד ראיה ולתאם עמדות בנוגע לחקירה זו. נוסף לכך העביר בניהו את המידע הזה לעיתונאי – גם זו הדלפה אסורה. בשל כך המשטרה ממליצה להעמיד לדין את וינר ובניהו בעבירות של הפרת אמונים, השמדת ראיות ושיבוש הליכי משפט.
בכל הנושאים הללו התבקשו עיתונאים למסור עדות בפני חוקרי המשטרה. איש מהם לא נחקר באזהרה ולא נחשב חשוד. בדבריו השבוע ציין וינשטיין שבכמה מאותם מקרים סירבו עיתונאים להשיב על שאלות או למסור גרסה, בטענה לחיסיון עיתונאי. חוקרי המשטרה, ככל הידוע, לא איימו עליהם ולא הפעילו לחצים. במקום זאת, בכל פעם שעלתה טענת חיסיון, הופסקה החקירה והדברים נמסרו לפרקליטות לצורך קבלת החלטה על המשך הטיפול. "בסופו של יום", אמר היועץ המשפטי, "הוחלט במקרים אלה שלא לנקוט הליך כלשהו לצורך הסרת החיסיון. לכל אורך החקירה", הוסיף היועץ, "הנחיתי את גורמי האכיפה לנקוט איפוק, ריסון ומשנה זהירות בבואם לגבות הודעות מעיתונאים".
וינשטיין: "עלילות גבורה כאלה, המסופרות מאב לבן, לא יתרחשו במקרה הזה"
וינשטיין לא התאפק, ושיגר חץ רעיל הנוגע לאופן שבו התגלתה הפרקטיקה העיתונאית בפני אנשי מערכת אכיפת החוק בפרשה זו. "חיסיון עיתונאי וחקירות משטרה הם החומר שממנו ארוגות עלילות גבורה של עיתונאים", הוא אמר. "שמען של אחדות מאלה הגיע אלינו מארצות הים, ובהן השליכו עיתונאים את חירותם מנגד לשם הגנה על עקרונות עיתונאיים. יש לי תחושה, שיש לה על מה לסמוך, כי עלילות גבורה כאלה, המסופרות מאב לבן, לא יתרחשו במקרה הזה".
אז מה למדנו השבוע על מצבו של החיסיון העיתונאי אגב ההתפתחויות האחרונות בפרשת הרפז? ראשית, שמבחינה הצהרתית כבודה עדיין במקומה מונח. יש חיסיון עיתונאי בישראל, מערכת אכיפת החוק מכירה בקיומו ומשתדלת אף שרוח המפקד תחלחל מטה בעניין זה, אל תוך חדרי החקירות. שנית, שהצהרות לחוד ומציאות לחוד. המשטרה עדיין מזמנת עיתונאים למסור עדויות בנושאים שבתחומי עבודתם המקצועית, וגם בכך גלומה מידה של הפעלת לחץ. ושלישית, שאם להאמין למשטרה וליועץ המשפטי, גם עיתונאים אינם בוחלים בשימוש בזכות הנאצלת של החיסיון העיתונאי, לצורך דשדוש במי-האפסיים של אינטריגות ופוליטיקה פנימית בתוככי הממסד, גם הבטחוני.
עלילות גבורה? החיסיון העיתונאי במובנו הפרקטי, היומיומי, ימתין ליום אחר ולפרשה אחרת כדי להשיב לו את זוהרו.