לפני שנים רבות פירסם אברהם שוויצר, מחשובי הפרשנים של "הארץ", מאמר שכותרתו "המערטלת הגדולה", שבו דן בתכונתה של המלחמה לחשוף את פרצופם האמיתי של קברניטיה. שוויצר זיהה תופעה מובהקת: הלחצים שיוצרת המלחמה על מנהיגי המדינה ומצביאיה מחלצת מהם את מזגם האמיתי, את סגולותיהם וחולשותיהם, את עולמם הפנימי והשקפות היסוד המדריכות אותם. בנסיבות שאליהן מתגלגלות מלחמות, נדחקים המנהיגים לא פעם לקלף מעליהם את המסכות והאיפור שבהם הם עטופים ביומיום השגרתי שלהם. במלחמות מתגלים אנשים בעירומם הנפשי ובמסד האידיאולוגי והמוסרי המנחה אותם.

מלחמות מוציאות מאנשים את החומצות הכי מרוכזות שבנפשותיהם. זה טיבן: הן נותנות לגיטימציה לרגשות התוקפנות הקמאיים המקננים באדם

במלחמת "צוק איתן" התברר כי, בלחץ ההתרחשויות, לא רק פוליטיקאים וקצינים בכירים יצאו מן הארון, אלא גם עיתונאים. הראשון שבהם היה עמוס רגב, שהכתיר את מאמרו ב"ישראל היום" ביום פרוץ המערכה: "להחזיר את עזה לתקופת האבן". רגב אמנם טרח להבהיר כי הוא אינו מתכוון להרס מוחלט של התשתית האזרחית ברצועה, אלא למערך הלוחמים וכלי הנשק של החמאס, אך הסגנון המתלהם של הכותרת ביטא הלך רוח: העורך הראשי של העיתון שהוא כנראה הנפוץ ביותר במדינה מצפה למלחמת חורמה של צה"ל בחמאס, שתשמיד, תהרוג ותאבד את אנשיו ואת נשקו עד האחרון שבהם.

מהמקלדת של שמעון שיפר, מהמרכזיים שבפרשני "ידיעות אחרונות", התפרצה בימי המלחמה בעזה שורה של מאמרים שבהם ניכר שהוא איבד כל רסן בהשתלחויותיו בראש הממשלה נתניהו. ב-4.8.14 לעג שיפר לנתניהו: "מי שמעניק לעצמו תעודה של מבוגר אחראי שפועל בשיקול דעת מתגלה כמנהיג חלש שבוחר את יעדיו לפי תפיסות מיושנות. מול החמאס, שיעדיו מוגדרים, בונה נתניהו מגדל קלפים של יעדים שמתפורר לנגד עינינו. חבורת נתניהו, יעלון וגנץ, שבתחילת המלחמה בנתה את התפיסה של לחימה בשיטת המדרגות, יידרשו לתת לנו הסברים לאור העובדה ששיטת המדרגות לא עשתה רושם על החמאס".

ב-10.8.14 הזכיר שיפר כי בשש שנות כהונתו עסק נתניהו באיראן, והתוצאה – המדינה הזו עומדת על סף התגרענות כשהיא שומרת על יחסים טובים עם המערב. באותו זמן הכין לנו חמאס את הפתעת "אוקטובר 73'". "ומה עשו נתניהו, יעלון וגנץ מול זה?", ליגלג הכותב, "איך הם התכוננו למלחמה שאסר עלינו החמאס? שלושת המנהיגים מיהרו לסכם את המלחמה ולהכריז שניצחנו. ועכשיו, שעה שהרקטות משוגרות מעזה אל עבר יישובי הדרום, עדיף שנפנה אליהם שאלות אחדות: מה חשבתם, שחמאס ייענה להפצרות שלכם ויכריז על הפסקת אש לפני שיגיע להכרה שהשיג את יעדיו העיקריים [...] איפה אתם חיים? האופק המדיני שלכם לא עולה על 72 שעות".

כעבור חמישה ימים פסק שיפר: "הדרך שבה מנהל ראש הממשלה את מבצע 'צוק איתן' מקרבת אותנו לתהום. זה מבצע שהוא כישלון צבאי ההופך לתבוסה מדינית. נתניהו נחוש בדעתו לסיים את המצבע ב'שקט ייענה בשקט'. לשניים מחבריו ששאלו אותו מדוע הוא נענה לגחמותיה של שרה השיב שכך הוא קונה שקט בבית. אבל אנחנו נשלם עתה את מחיר הגישה הזו, שהיא כניעה לחמאס כדי להשיג שקט" (15.8.14).

גם מבן כספית ב"מעריב" יצאו שדים. באחד מטוריו עסק הפרשן בשאלות שמעורר מאמר מערכת של "הארץ" על נוהל חניבעל שהופעל ברפיח, במסגרת המאמץ לסכל את חטיפתו של סגן הדר גולדין המנוח, ושגרם לקטל המוני של אזרחים ולהרס סביבתי נרחב.

וכך כתב כספית בסערת רוחו: "מכיוון שחטיפת חייל צה"ל היתה מחוללת כאן מחול שדים אורקולי, ובסיומו היה בנימין נתניהו נאלץ לשחרר עוד כמה מאות רוצחים; ומכיוון שעיתון 'הארץ' היה בוודאי מוביל את הקמפיין הזה; ומכיוון שיש לנו עסק עם טיפוסים שיורים רקטות ממלונות (כפי שהראה לנו אתמול צוות צילום הודי אמיץ), שממלכדים מרפאות של אונר"א, שמאחסנים רקטות בבתי-ספר ומחביאים את מכונת ההרג שלהם מאחורי נשים וילדים – יש צורך להראות, להמחיש ולהוכיח להם שגם הצד השני לא פראייר. אי-אפשר להילחם בטרור בידיים קשורות מאחור.

"בטח יבוא עכשיו עוד איזה יפה נפש ויאשים אותי בהטפה לפשעי מלחמה. מודה באשמה. עד שהקהילייה הבינלאומית לא תתאים את חוקי המלחמה הנושנים שלה למלחמות בטרור של היום, נצטרך לאלתר פתרונות יצירתיים. אבל בינתיים אין ברירה וצריך להמשיך להילחם, כי זו הדרך היחידה שלנו לשרוד במקום הזה. אגב, חוקי המלחמה כבר שונו והותאמו, אבל בינתיים גם הטרור השתנה והפך מפלצתי יותר. ע"ע דעא"ש, ג'בהת אל-נוסרה, אל-קאעידה ושאר החבר'ה הטובים. אז זה מה שקרה ברפיח, ואני מקווה ומאמין שברפיח יודעים שאם הם ימשיכו לחולל טרור ולחטוף, זה יקרה שוב. כי אין דרך אחרת" (.146.8).

רפיח, 2.8.14 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

ובטור אחר: "ההיסטוריה מוכיחה, פעם אחרי פעם, שיש רק דרך אחת להכריע את האחים-המוסלמים באשר הם. באמצעות הפעלת כוח חסרת פרופורציות. כשאתה מפעיל כוח במשורה, כשאתה מתלבט לפני כל צעד, כשאתה מצהיר שאין לך עניין להפיל את חמאס ואתה נכנס לרצועה רק כדי לבצע 'פעולת מנהרות', אתה לא מכריע את חמאס, אתה מצחיק אותו. אתה מדרבן אותו. אתה מוכיח לחמאס שהתיזה שלו על החברה הישראלית החלשה, הנהנתנית, המערבית, הרופסת, היא תיאוריה נכונה. במאבקים מהסוג הזה ינצח רק זה שמוכן באמת להקריב עבור הניצחון. חמאס מוכן להקריב הכל" (24.8.14).

גם עמית סגל, הכתב הפוליטי חד הלשון של ערוץ 2, ויתר במהלך המבצע הצבאי על חזותו העיתונאית חסרת הפניות, ושיתף את הצופים (וכן את חבריו בפייסבוק) בהמיית לבו: הוא תקף, בבוטות גדלה והולכת, את שרי הליכוד (אלה שהוסיפו לתמוך באופן שבו ניהל נתניהו את המערכה), קרא תיגר על יושרתם, והתריס כי הימנעות הממשלה מהכרעת חמאס היא הפרה של הבטחתה לבוחר.

"מה עובר על בוגי", תהה סגל בדף הפייסבוק שלו. "השר עם הניסיון העשיר ביותר בתחומו ושיעורי התמיכה הגבוהים ביותר בציבור מסתבך שוב ושוב בהתבטאויות שמעוררות ספק לגבי הכיוון שאליו הוא שואף במבצע 'צוק איתן'. שלושה ימים אחרי תחילת המבצע הקרקעי הוא הדהים את מערכת הביטחון כשהצהיר פומבית, ללא שום קשר לנעשה בשטח, שרוב הטיפול במנהרות 'יסתיים תוך יומיים-שלושה'. בפועל זה לקח עוד שבועיים. שבוע אחר-כך, בתום יום קטלני במיוחד שאירגן חמאס בחסותה של ההפוגה ההומניטרית התורנית, הוא הסביר למה ישראל מתפתה שוב ושוב להפסקות אש כושלות גם במחיר כבד: 'אנו טוענים את מצבר הלגיטימציה'.

"השיא הגיע אתמול. אחרי עוד יממה של התשה הוא הגיע לדרום ואמר לראשי הרשויות להחזיק מעמד. עד מתי? 'המטרה של מקבלי ההחלטות היא להחזיר את חמאס לשולחן המשא-ומתן בקהיר בתנאים שישראל תכתיב'. לא הכרעה ולא הרתעה, ישראל לפי שר הביטחון רק רוצה לדבר עם ארגון טרוריסטי. מעניין אם צ'אק הייגל היה מצהיר שמטרתו היא לכפות משא-ומתן עם דאע"ש; ומעניין מי בדיוק יקנה את ההשוואה הישראלית בין דאע"ש לחמאס כששר ההגנה המקומי רוצה לדבר עם הדאע"ש שלו במלון בקהיר. לפני שבועיים היה זה הרמטכ"ל גנץ בנאום הכלניות האומלל שהדגים עד כמה השאיפה לשקט מסמאת את עיני הצמרת הבטחונית שלנו. יעלון הגן אתמול על גנץ שהואשם על-ידי שרים בקבינט בחוסר רצון להגיע להכרעה. בוגי צודק. הכתובת להאשמות יושבת בלשכת שר הביטחון" (24.8.14).

מלחמות מוציאות מאנשים את החומצות הכי מרוכזות שבנפשותיהם. זה טיבן: הן נותנות לגיטימציה לרגשות התוקפנות הקמאיים המקננים באדם. בשדה הקרב מתבטאת החירות הזו בנכונות החייל להרוג את אויביו; בזירת התקשורת מנותבת התוקפנות המשתחררת בעת מלחמה אל מקלדת העיתונאי, מצלמת השדר ומיקרופון הפרשן. מבצע "צוק איתן" הפיק מאחדים מבכירי הפרשנים את נהמת בטנם, שאותה הם כולאים ביומיום מאחורי ניסוחים מחושבים וחזות מעונבת.