דפוס חוזר בסרטי אימה הוא כשהגיבור נחשף לתופעה מפחידה שמשום-מה אף אחד אחר אינו מבחין בה. תחושה דומה ליוותה אותי כשהתבוננתי באופן סיקור הסערה סביב חתונת בני הזוג מחמוד ומורל והפגנות אנשי להב"ה נגד החתונה. "I see dead pepole", זעתי בחוסר נוחות, למה אף אחד סביבי לא מגיב? מסגור הסיפור התקשורתי התמקד בגזענות נגד ערבים, בשעה שההיבט השוביניסטי החריף והבוטה שהוא הציף הסתובב כרוח במסדרונות, או הגיח בשוליים במקרה הטוב.
הראיונות עם התומכים בגזענות חשפו את הציבור לשנאת ערבים, אך גם לאמירות מבזות ומחפירות על נשים, אולם השיח התקשורתי הצליח לעקוף אותן בנימוס ולהקפיד להזדעזע מההיבט הגזעני בלבד. השאלות הקשות עסקו בנושאים כבדי משקל כמו נישואים מעורבים בעד ונגד, והתוצאה הצליחה להישאר ניטרלית למגדר בצורה מעוררת השתאות, חרף העובדה שמדובר באידיאולוגיה שצומחת מעולם ערכים שמשלב גזענות עם תפיסת הנשים כרכוש של הגברים, וכל ניסיון להתעלם מהפן המגדרי רק מבליט את האבסורד ונותן לכך לגיטימציה שבשתיקה.
שער מוסף "המגזין" של "מעריב", 19.8.14
כך, למשל, במוסף "מעריב" (19.8.14) הופיעה ידיעה על ראיון שנתן שר האוצר לפיד לתוכנית רדיו, תחת הכותרת "יפריע לי אם הבן שלי יתחתן עם גויה". ובכן, המציאות העגומה היא שללפיד אולי יפריע, אבל לאנשי להב"ה ותומכיהם לא ממש. הבעיה של הארגון אינה חתונות מעורבות באשר הן, אלא ספציפית נישואים בין נשים יהודיות לערבים. ייתכן שלמתראיינים ולמראיינים לא נעים מהשוביניזם הבוטה הזה, אך אני חושדת שהם פשוט לא רואים אותו.
גם בהמשך הגיליון, בכתבה שהציעה "מבט מבפנים" על ארגון להב"ה, ההתבטאויות כלפי נשים שמציפות את הכתבה חלפו ללא התייחסות מיוחדת. כאשר העיתונאי רצה להביע את שאט הנפש שלו, הוא לא היסס לשאול ישירות את המרואיין שלו: "איך מפתחים עמדות גזעניות כאלה?". אבל אף שאלה דומה על היחס כלפי נשים לא עלתה. למשל, כאשר דובר הארגון אומר לו: "נפלו לנו 64 חיילים במלחמה, ועכשיו לוקחים לנו עוד כלה אחת. היא לא מבינה את זה, אבל יש אנשים חכמים וגדולים ממנה שמכירים את הדרך".
גם כשהדובר תובע מהעיתונאי אחווה גברית לחינוך "הנשים שלנו", ושולף את הסיטואציה המלבבת הבאה: "אם אחותך היתה יושבת בסלון ומעשנת סמים, מה היית עושה? הרי היית מוריד לה את הראש ולוקח את החשיש מהידיים", דבריו נותרים תלויים בחלל. השיא היה בתשובה שהעיתונאי קיבל לשאלתו מה היה קורה "אם אחותך היתה מתאהבת בערבי". התשובה המאיימת, "יש דברים שלא כולם צריכים לדעת", לא הניבה שאלת המשך ולא הובלטה. שוו בנפשכם שהכתבה היתה ממוסגרת לפי האמירות האלה. הרי כל אופי הסיקור היה משתנה.
עיוורון דומה אחז גם ברזי ברקאי, כאשר ריאיין בתוכניתו (17.8.14) את הרב יהודה הראל, שבתו התחתנה עם מוסלמי והוא עצמו אוחז נלהב בדעות להב"ה. גם ברקאי מצליח להתעלם משלל העדויות שלפיהן מדובר באידיאולוגיה המעוגנת בין היתר בדיכוי נשים ולא רק בגזענות, הגם שכל תשובה של כבוד הרב רק חידדה זאת. רוח האוב זוכה להתגלות חלקית בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" (18.8.14), אבל לא בזכות המראיינים, אלא בזכות המרואיין.
העיסוק בגילויי הגזענות הקשים שצפו ועלו בעקבות המלחמה הוא ראוי ומוצדק, אבל לא ייתכן שהדיון התקשורתי לא יצליח לזהות ביטויי שוביניזם קשים רק משום שהם מתערבבים בביטויי גזענות
גם שם הדיון הוצג תחת הכותרת הכללית, הניטרלית למגדר – כיצד זה שבישראל החוק אינו מתיר לבני זוג שאינם מאותה דת להתחתן. אלא שפרופ' צבי טריגר, המרואיין, הבקיא היטב במחקר המגדרי, מצליח להבקיע סוף-סוף את חומות השתיקה. הוא מציין ביוזמתו את אי-השוויון בין זכויות נשים לבין אלו של הגברים בדיני משפחה בארץ. "עובדה שלא מוחים נגד נישואי גברים יהודים לנשים לא יהודיות", אומר טריגר. אבל האייטם שב במהרה לעסוק בנישואים והתבוללות. ההתמקדות ביחס לנשים נותרה לא יותר מאנקדוטה.
העיסוק בגילויי הגזענות הקשים שצפו ועלו בעקבות המלחמה הוא ראוי ומוצדק, אבל לא ייתכן שהדיון התקשורתי לא יצליח לזהות ביטויי שוביניזם קשים רק משום שהם מתערבבים בביטויי גזענות. כשמדובר באנטישמיות למשל, האוזן שלנו כרויה ומחודדת לזהות ביטויים פוגעניים. היכן האוזן הרגישה כשמדובר בהתבטאויות נגד נשים? הסיפור של להב"ה צריך לקבל את המסגור הנכון שלו – הצטלבות בין תפיסות שוביניסטיות לגזעניות במסווה של ערכי יהדות ודת. נכון יהיה לפרום את הסבך המורכב הזה, ולקרוא לכל תופעה בשמה.
ליאורה ענת-שפיר היא עורכת ומתרגמת, בעלת הבלוג "קסת דיו" בנושאי חברה ומגדר