קל מאוד לסנוט באמריקאים. למעשה מדובר בספורט בינלאומי פופולרי: השטחיות, הצעקנות, הגרגרנות והטוהר הצדקני (הטבול בפרצי אלימות מזוויעים) הוציאו לאומה האמריקאית שם רע ומוצדק בחלקו. כשאני נקלע לוויכוח בעניין האופי האמריקאי המפוקפק, אני נסמך תמיד – בשם המוצא המשפחתי ובשל מה שנראה לי כתפיסה מאוזנת יותר – על טענת הריבוי, שאינו נכנע להכללות פשטניות. אמריקה היא בהחלט ג'רי ספרינגר וקים קרדשיאן, אבל גם הספרייה הציבורית של ניו-יורק, פארקים לאומיים, רדיו ציבורי מעולה (NPR), וכמובן – "דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט.
בהשוואה לנושאים שבהם יש לסטיוארט דעות נחרצות במיוחד, יחסו לישראל היה עד לשבועות האחרונים זהיר ומאוזן. עם העלייה במספר הנפגעים הפלסטינים בעזה, משהו ביחס הזה השתנה
ה"דיילי שואו" אינה רק אחת ההוכחות הניצחות לקיומה של תרבות פופולרית עילית אמריקאית, אלא גם חוף המבטחים הטלוויזיוני האישי שלי ושל מיליוני אמריקנופילים מסויגים בכל רחבי העולם. לטובת מי ששהה במקלט אטומי ב-15 השנים האחרונות נזכיר כי ג'ון סטיוארט (מבקריו היהודים נהנים להזכיר כי שמו המלא הוא ג'ון סטיוארט לייבוביץ') הוא סטנדאפיסט, סטיריקן ולאחרונה גם במאי קולנוע, שעיקר תהילתו על בריאת ה"דיילי שואו", שאותה החל להנחות ב-1999 כסוגה טלוויזיונית חדשנית הפועלת בתוך וכנגד תעשיית החדשות האמריקאית.
סטיוארט מדגיש בכל הזדמנות – ובעיקר בעת שנמתחת עליו ביקורת בגין הטיה פוליטית – כי ה"דיילי שואו" אינה תוכנית חדשות "אמיתית", משום שה"כתבים" שלה הם קומיקאים ומטרתה העיקרית היא הגחכת ההיבטים האבסורדיים בקומפלקס הפוליטי-תקשורתי האמריקאי. אלא שברור שעם השנים ועם ההכרה הגוברת בכישרון הרב של סטיוארט ושל הצוות שלו, הפכה ה"דיילי שואו" לשחקן מרכזי בשדה התקשורת האמריקאי הממוסד. יעידו על כך יוצאי התוכנית סטיבן קולבר וג'ון אוליבר, שכל אחד מהם ממשיך, בדרכו שלו, את הסוגה שברא סטיוארט, ואפילו אייל קיציס, שמנסה כעת להמציא "דיילי שואו" ישראלי.
"העצרת להחזרת השפיות ו/או החשש" בהובלת ג'ון סטיוארט, וושינגטון, 30.10.10 (צילום: רנה שילד, שאטרסטוק)
יותר מכך, ה"דיילי שואו" הפכה זה מכבר למושא מחקר אקדמי פופולרי, וחיפוש במאגר המידע Communication Abstracts מגלה כי מאז 2005 פירנסה התוכנית 25(!) מאמרים בכתבי-עת העוסקים במחקר תקשורת. החוקרים בחנו את תוכני ה"דיילי שואו", את האופן שבה מיוצגים בה יחסי לבנים-שחורים בארצות-הברית, את השפעתה על קהלים שונים ועוד.
סטיוארט היהודי נשוי לאשה קתולית ואינו מקיים אורח חיים דתי. יחד עם זאת, בתוכנית הוא מרבה להזכיר – שלא לומר באובססיביות – את מוצאו היהודי, באינספור בדיחות, ויצים, אזכורים של חגים יהודיים, חיקויים של דודים קשישים ונרגנים סביב שולחן הסדר ועוד. סטיוארט, שהרפלקסיביות היא אחד מהסממנים המובהקים של השיח שלו, ממקם עצמו בבירור כבן גאה לשושלת הקומיקאים-סטיריקנים היהודית-אמריקאית המפוארת, חבר במסדר הכבוד על-שם גראוצ'ו מרקס, מל ברוקס, וודי אלן, לארי דייוויד וכל השאר. יתר על כן, הקו האידיאולוגי והטון התרבותי שמאפיינים את סטיוארט מצליחים, כך נדמה, ללכוד במדויק את הלך הרוח של הדור הצעיר של יהודי אמריקה הליברליים.
ככלל, ישראל וסיקורה בתקשורת אינם נושאי דיון מרכזיים בתוכנית. שיטוט במנוע החיפוש של אתר ה"דיילי שואו" מעלה 351 קטעים שבהם הוזכרה המלה "ישראל". המלה "יהודי", לעומת זאת, הוזכרה ב-631 קטעים. יתר על כן, בהשוואה לנושאים שבהם לסטיוארט יש דעות נחרצות, כמו עיראק (1,509 אזכורים) ורשת החדשות פוקס, שק החבטות האהוב עליו (1,326 קטעים) – העיסוק בישראל היה, עד לשבועות האחרונים זהיר, מאוזן ומדוד.
ג'ון סטיוארט, 1999 (צילום מסך)
כך למשל ההתייחסות הראשונה של ה"דיילי שואו" לישראל (פברואר 1999) לא עסקה בסכסוך, אלא דווקא בפוליטיקה ישראלית פנימית: סטיוארט לעג למחאות של יהודים חרדים וצידד, כצפוי, בזכותם של יהודים רפורמים להתפלל ברחבת הכותל. ההתייחסויות לסכסוך הישראלי-ערבי הופיעו בהמשך. כך לדוגמה קטע מינואר 2002 התייחס ללכידתה של ספינת הנשק קארין-איי ולנסיונות הנלעגים של דוברים פלסטינים להכחיש את מעורבותה של הרשות הפלסטינית בהברחה.
מחקר שפירסמו זליזר, פארק וגודלונס באותה השנה בחן את סיקורה של האינתיפאדה השנייה בשלושה עיתונים אמריקאיים גדולים, וגילה כי האירועים שסוקרו מוסגרו באחת משלוש דרכים מרכזיות: האחת, תיאור המאבק בין הפלסטינים לישראל כסוג של תחרות ספורטיבית שבה לוח התוצאות מתעדכן תכופות ומצביע על "יתרון" של אחד מן הצדדים, בעיקר משום שבאותו רגע נתון הצד השני הפגין אכזריות גדולה יותר, שהביאה למותם של אזרחים חפים מפשע.
סוג נוסף של מסגור תיווך את האינתיפאדה כמאבק מוסרי בין טוב לרע; גם כאן הסיקור נסמך על הגיון התחרות, אלא שכאן הדיון היה מעוגן תמיד בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר, ששיקפה היבטים היסטוריים, אידיאולוגיים וגיאוגרפיים של הסכסוך. המסגור מהסוג השלישי התמקד בהיבטים הבראשיתיים (כביכול) והלא-רציונליים של הסכסוך; המסקנה הפטליסטית, המפורשת או הנרמזת שעלתה ממנו היא שהסכסוך הוא עניינם של שני שבטים חמומי מוח ונטולי בינה במזרח התיכון, ושלמערב הרציונלי אין סיכוי לפתור.
הקטע שעסק בקארין-איי מדגים את השימוש התכוף והמשולב של ה"דיילי שואו" במסגור מהסוג הראשון ומהסוג השלישי: בנקודת הזמן הספציפית הזאת הישראלים "מנצחים" משום שהפלסטינים נתפסו בשקר מביך. מעבר לכך, הקטע מאופיין בטון פטליסטי מובהק, בקובעו כי מדובר ב"סכסוך בן 5,000 שנה" וכי הברחת הנשק הפלסטינית מצטרפת לסדרה של מהלכים שבמסגרתם שני הצדדים קידמו את תהליך השלום בשלושה צעדים והסיגו אותו לאחור ב-8,463 צעדים.
קטע מאוחר יותר, ששודר במהלך מלחמת לבנון השנייה, מחדד עוד יותר את המסגור הפטליסטי של הסכסוך: כתבת ה"דיילי שואו" סמנתה בי (לבושה, כמתבקש, בווסט אני-כתבת-חוץ-בעולם-השלישי) "מדווחת" מביירות המופצצת על-ידי חיל האוויר הישראלי על המגעים הנמשכים בין הצדדים הלוחמים למזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר.
כשסטיוארט מעיר לה כי היא אינה מעודכנת, בי חושפת את העובדה שהיא מדווחת מתוך ספר התבניות החוזרות ונשנות של סכסוכים מזרח-תיכוניים אלימים. "כל מה שאתה צריך לעשות", היא מסבירה לסטיוארט, "הוא למלא את שם המדינה הספציפית, סוג הנשק ומספר בני-הערובה, ובום, יש לך סיפור!". כצפוי, כותרתו של הקטע היא "משבר במזרח התיכון: היום ה-9,265".
ג'ון סטיוארט, 2014
אלא שמשהו בטון הסיקור המדוד והמרוחק השתנה בשבועות האחרונים, בעיקר עם העלייה במספר הנפגעים הפלסטינים בעזה. זה התחיל ימים אחדים לאחר תחילת מבצע "צוק איתן", כשסטיוארט השווה בין האופן שבו ישראלים מיודעים על אודות ירי לעבר מקומות היישוב שלהם (סמס לנייד) לבין הנוהג הישראלי לטווח בתים עזתיים בירי קל כאזהרה לפני ירי של טילים קטלניים.
הצגת הדברים הזאת ספגה ביקורת נוקבת, בעיקר מצד תומכי ישראל, מה שגרם ל"דיילי שואו" להתייחס ברפלקסיביות למנגנון שייצר עד עתה את העיסוק הזהיר כל-כך בסכסוך בתוכנית: בקטע הפתיחה של התוכנית ב-21.7.14 ביקש סטיוארט לשוב לעסוק בישראל, אך לפני שהספיק להשלים את המשפט התנפלו עליו "כתבי" התוכנית – כסימולציה של מה שמתרחש, כפי הנראה, בתוך ראשו של סטיוארט בעת שהוא נדרש לנושא – בשאגות פרו-ישראליות ופרו-פלסטיניות.
"עצם ציון שמה של ישראל, או העלאת תהיות באשר לאפקטיביות או האנושיות של המדיניות הישראלית, אינם זהים לתמיכה בחמאס", הוסיף סטיוארט, ואז נקטע, שוב, על-ידי הקולות המנוגדים המצווחים סביבו.
בהמשך הלך והתקבע קו העיסוק הביקורתי של ה"דיילי שואו" במלחמה בעזה. לצד חזרות על התימה הפטליסטית לעג סטיוארט לבכירים הישראלים שכינו את מתווה הפסקת האש שהציע ג'ון קרי "פיגוע אסטרטגי", ובמקביל מיהרו לבקש תוספת תקציב אמריקאית לתחזוק מערכות כיפת-ברזל. בהמשך הציג סטיוארט את הניתוח הביקורתי ביותר של המדיניות הישראלית שראיתי אי-פעם בתוכנית: על-פי סטיוארט, ישראל משולה לג'אנקי המכור לנשק אמריקאי ולהפעלתו (על פלסטינים), ועל כן הדרך היחידה לגרום לישראל להגיע לפשרה עם השכנים היא לגמול אותה, נגד רצונה, מההתמכרות המזיקה.
מעניין להשוות את קריאת המצב של סטיוארט עם קטע התגובה הנזעם שהגישה הקומיקאית היהודייה-אמריקאית ג'ואן ריברס (ושזכה לסיקור בולט בישראל) כשנשאלה לעמדתה ביחס למלחמה ברצועת עזה. בעוד שסטיוארט מתייחס בחשדנות למדיניות הישראלית ומגלה אמפתיה לסבל הפלסטיני, ריברס מאמצת בחדווה את נארטיב ה-Hasbara.
חשוב מכך: אצל ריברס יש זיהוי מוחלט בין ה"אנחנו" האמריקאי ל"אתם" הישראלי ("אם הם בניו-ג'רזי היו חופרים מנהרה לניו-יורק, אנחנו היינו מעלימים את ניו-ג'רזי"). אצל סטיוארט, לעומת זאת, יש בידול ברור: הישראלים הם בהחלט בעלי-ברית ושותפים למסורות הקניידלך והדריידל, אבל השאלה המרכזית היא מהו האינטרס העליון שלנו, האמריקאים.
בשנים האחרונות דובר רבות על האופן שבו הפך העיסוק בישראל מגורם המלכד את הקהילה היהודית-אמריקאית לגורם החושף את הבקיעים בתוך הקהילה, ואף מעמיק אותם. ההבדלים בין עמדותיהם של שני הקומיקאים היהודים-אמריקאים, ריברס בת ה-81 וסטיוארט בן ה-52, מנכיחים את פער הדורות בתוך הקהילה היהודית בארצות-הברית.
ההבדל בין תפיסות העולם של ריברס וסטיוארט, ויותר מכך, ההבדל במחויבות הרגשית שלהם לעניין הישראלי, מציעים לנו הצצה אל עתיד פוסט-איפא"קי, שבו חלק מהקהילה היהודית-אמריקאית לא יהיה מוכן יותר להתייצב בצייתנות לצדה של ישראל בכל מצב ובכל תנאי.