בזמנו פירסמנו כאן מאמר של מבקר הספרות אריק גלסנר, שמתח ביקורת חריפה על מוספי הספרות של "הארץ". המאמר, שזכה להד, עסק בעיקר במוסף "תרבות וספרות" ופחות במוסף "ספרים", הפרוזאי יותר. אולי משום שבעוד שפגמיו של "תרבות וספרות" הם מהותיים, אלה של "ספרים" טכניים בעיקרם. הוא אינו לוקה בעיוורון אידיאולוגי או הטיה אזוטרית, אלא בסימני קיפאון עיצובי ותוכני (הנובע, בין השאר, ממגבלות הפורמט הקטן) ובשגרה ואפילו שעמום שהוא משדר.
מלבד נסיונות מעטים מדי לגוון במדורים מיוחדים (שמטבע הדברים, כמה מהם ממילא אינם מוצלחים), המוסף מגיש מדי שבוע רצף ביקורות טבול בסימן האקראיות. בחירת הספרים נדמית אקראית, בחירת הכותבים נדמית אקראית, אופיין של הביקורות נדמה אקראי, וגם העניין או חוסר העניין שאלו מעוררות בתורן – נדמים אקראיים.
שער מוסף "ספרים", 23.11.2011 (פרט)
היום מקדיש המוסף, בעריכת שגיא גרין, תשומת לב מיוחדת לספר עב-כרס, ספק אנציקלופדיה, ספק ספר שימושי, העוסק ב"נשים לגופן: בריאות, גוף, מיניות, יחסים". לצד הביקורת של ענת סרגוסטי מופיעות עוד שלוש התייחסויות קצרות יותר המאירות את הספר, ואת הנושא שהוא עוסק בו, מזוויות נוספות. על רקע שגרת המקריות של המוסף, הפרויקט הצנוע הזה בולט בכך שהוא מציע את קיומה של יד מכוונת – של עורך – מאחורי הצבר הטקסטואלי שהוא המוסף.
ודוק: אוסף אקראי של ביקורות אקראיות על ספרים ("כותרים") הוא מוצר עיתונאי המיועד לקורא האקראי, או לזה העוסק לפרנסתו בהוצאת ספרים ומתעניין בהתקבלות או בעצם האזכור של מוצריו ושל מוצרי המתחרים. כדי שמוסף העוסק בספרים יעורר עניין אצל מי שמתעניין בעולם הספרים והספרות, ועוד יותר מכך למתעניין בתרבות ובהקשרים הרחבים של הספרים והספרות (הכוללים את העולם כולו), עליו לשבור את הסרט הנע שעליו הוא מתנייד: את הסברה כי הינו עיתון.
זהו אינו עניין של מה בכך, משום שהמוסף "ספרים" מחולק בתוך עיתון, ולכן טעות עורכיו, המתייחסים אליו ככזה, מובנת מאליה. הטעות הזו מובנת גם על רקע התמורות החלות בעולם ההוצאה לאור ואפילו בעולם הכתיבה: המהפכות הטכנולוגיות והשינויים הכלכליים שצימצמו עד מאוד את מרווחי ההפצה של ספרים ושינו את שוק המו"לות הגבירו את ערך ה"קומודיטי", הסחורתיות, של הספר. ממילא אפשר לחשוב שספר הוא מוצר, כמו מניה או ליפסטיק – ובימינו, כמו פוליטיקאי או כוכב לשעבר של תוכנית ריאליטי, ושהטיפול בו הוא עיתונאי, כלומר אקטואלי.
ל"קומודיטי" יש תכונות עיקריות החשובות לדיון זה: ההקשר שלו נתון בתוך פס הייצור שאליו הוא שייך, ולא מחוצה לו, וחשיבותו היא בעצם קיומו, בכך שהוא חדש (חדש!) וביחס למוצרים האחרים באותו שוק. ממילא ההתייחסות אליו היא עיתונאית, כלומר אקטואלית. הדיווח הוא על התוכן הכלול בסחורה (אדום, פריך, מעניין), ועבודת העריכה מתמקדת בשמירה על רצף הדיווחים ועל כך שיכסו את השוק.
אלא שספר הוא, כמובן, אינו סחורה. וביתר דיוק: מה שהוא לא-סחורה בספר הוא מה שמעניין (את מי שאינם קוראים אקראיים או מוציאים לאור, כאמור). מה שהוא לא-סחורה בספר הוא האופן שבו הוא אינו אקראי (או שימושי). הערך הזה טמון לא בספר כמוצר המתקיים על מדף סחורות מסוג מסוים, אלא בהיותו ביטוי מורכב של מחשבה אנושית ביחס לעולם.
ממילא עבודת הביקורת אינה דיווח (וכמה מהביקורות המתפרסמות מעת לעת במוסף בהחלט עונות על הדרישה של היות מעבר לדיווח), ובעיקר, עבודת העריכה אינה יכולה להסתפק בסידור המדף, אלא עליה ליטול על עצמה גם את הכוונת החציבה של משמעות והקשר מתוך הספר, בביקורת הבודדת ויותר מכך באופן שבו ההצטברות של ביקורות (יחד עם סוגות כתיבה אחרות, אולי) הופכת חלק מאותה חציבה. האופן שבו מטפלים היום במוסף "ספרים" בספר "נשים לגופן" נותן, אולי, רמז לאפשרות קיומה של גישה עריכתית כזו.
המאמר לקוח מתוך סקירת העיתונות היומית. בקישור זה ניתן לקרוא את הסקירה במלואה