"ככל שיש פחות מידע מוסמך – כך גדלים מספר השמועות ומהירות הפצתן". זה היה אחד הממצאים העיקריים שעלו ממחקר מקיף שנערך במהלך מלחמת העולם השנייה ביחידות של הצבא האמריקאי בחזית האוקיאנוס השקט. סוגיית השמועות הטרידה את הפיקוד הבכיר, שהציב צוותים מיוחדים במסגרת מדורי המודיעין ובטחון המידע ביחידות השונות כדי לעקוב אחר שמועות בזמן אמת.
במאמר שפירסם ב-1947 בכתב-העת "כוחות מיוחדים" ציין תיאודור קפלואו, אחד מאנשי "צוותי שמועות", את קצב ההפצה המהיר של אמירות לא-מוסמכות מפה לאוזן, שדילגו לעתים על פני קרוב ל-500 ק"מ בתוך אחר צהריים אחד. כל זה ללא טלפונים סלולריים ומסרונים, וגם בלי רשתות חברתיות וערוצי תקשורת רבי משתתפים כמו ווטסאפ, שמילאו תפקיד מרכזי בהפצת השמועות ביום שישי על "פעולת חילוץ נועזת" של שלושת תלמידי הישיבה הנעדרים מגוש-עציון.
"שמועות שווא על גילוי 'דקר'", "דבר" על גל השמועות בעניין הצוללת דקר. ינואר 1968
הפצה המונית של "מידע" לא-מבוסס אינה קשורה בהכרח לרשתות החברתיות ושאר פלאי הטכנולוגיה העכשווית. בהיסטוריה הבטחונית של ישראל השתוללו שמועות שוב ושוב, בעיקר בעתות מלחמה ומשבר. בינואר 1968, בעיצומם של החיפושים אחר הצוללת דקר, שהקשר עימה אבד בלב הים התיכון, פשטה ברחבי הארץ השמועה כי הצוללת נכנסה לנמל חיפה. זו היתה שמועה מסוג השמועות החיוביות, שמי שהמציא אותן, ובוודאי מי שהפיץ אותן, קיווה מעומק לבו לסוף טוב לתעלומה. משאלת הלב תורגמה לכאילו-עובדה. אפשר שזה מה שהצית גם את השמועה עכשיו: התקווה שפרשת החטיפה תיגמר בסוף טוב.
האמונה בכוחו של צה"ל לחלץ שבויים, חטופים או נעדרים – אפשר שזה "המיתוס של אנטבה" – עמדה גם באפריל 1997 מאחורי גל שמועות שעבר מפה לאוזן, כמעט בלי האינטרנט, שהיה אז בחיתוליו, על פעולה צבאית לשחרורו של הטייס הנעדר רון ארד.
השמועה טיפטפה בהדרגה. על-פי אחד הדיווחים, היא הסתובבה בארץ במשך שמונה ימים, בשינוי גרסאות. הכתב הצבאי של "הארץ" איתן רבין דיווח על הודעות ביפר שהגיעו אליו ואל עמיתיו, תחילה על שחרורו של ארד בידי סיירת מטכ"ל והבאתו ארצה, ואחר-כך על הרוגים בין המחלצים. על-פי רבין, היה אפילו חייל בסיירת מטכ"ל שהתלונן על כך שלא לקחו אותו למבצע. במוצאי-שבת ה-19 באפריל 1997 הגיע גל השמועות לממדים כאלה, שצה"ל נאלץ לפרסם הודעה כי אין להן כל שחר.
"השמועות על רון ארד שיגעו את כל המדינה", "מעריב", 1997
אירוע מורכב יותר התרחש בעיצומו של מבצע חומת-מגן באפריל 2002, במהלך קרב קשה במחנה הפליטים בג'נין. בעוד הלחימה במחנה נמשכת, שימש "פורום הסקופים" של אתר "רוטר" במה למגוון שמועות על מספרי ההרוגים בקרב, כמו גם על הפלתו מעל שכם של מסוק שבו היה גם קצין בכיר.
היה מי שהעלה לפורום מבזק כי מ"קצין העיר" נודע שבקרב נפלו 21 חללים. אחרים מסרו כי גופות החללים נחטפו על-ידי המחבלים, וכוחות של הקומנדו הימי הוזעקו לאתר אותן, וגם שמועות על חיילים חטופים. בצה"ל ידעו על השמועות, אבל התקשו להזים אותן בהודעה רשמית כל עוד לא נמסרו הודעות למשפחות 13 הרוגי אותו קרב. העיכוב בפרסום ההודעה רק העצים את גל השמועות.
מסלקת השמועות ב"רוטר" סביב הקרב בג'נין, אפריל 2002
חודש לפני הקרב בג'נין הדף "ניצן אור", כינויו באתר "רוטר" של הבעלים ישעיהו רוטר (שהלך לעולמו ב-2012), טענות נגד אמינות המידע שהועלה בפורום באותם ימים קשים של האינתיפאדה השנייה. רוטר ביקש להציג את ההיגיון שעומד מאחורי פורום שהפך כמעט מאז הקמתו למסלקת שמועות:
כל מה שאני מקפיץ מיד לידיעתכם הם ידיעות שנפלטות מולי בביפרים ובכל אמצעי המידע העובדים לרשותי. נכון שחלקם מתברר כשגוי, לא מדויק, מוגזם ואולי גם לא נכון. אז מי שלא מסוגל לקבל מידע ראשוני שיירד נא מהפורום הזה ושלא יבוא אלי בטענות. זה פורום סקופים ומידע ראשוני, לכאן נזרק ה-כ-ל. אני לא בודה מלבי שום דבר וכל מה שאני כותב זה חומר גולמי שנזרק מולי. זו לא מערכת עיתון מסודרת שדואגת לאמת את המידע. זה החיסרון אבל גם היתרון, כי כך מגיע כל המידע מיד. מה שאני כן מסנן זה רק מידע ממקור לא מוכר לי. אבל ברגע שמגיע מידע ממקור מוכר לי, הוא נכתב מיד כאן".
השימוש במונח "מידע" בנסיבות אלה הוא מטעה, בלשון המעטה. "פורום הסקופים" הוא סוג של ספק מידע שאינו מקבל עליו את הנחת היסוד שלפיה צרכן תקשורת המונים אמור לקבל מידע מבוסס, בדוק ומדויק. הוא משקף בכך את מציאות הניו-מדיה ואת ההיגיון של רשתות חברתיות, המתנהגות כחילופי דברים בשיחת סלון בין חברים. אלא ש"רוטר" ב-2002 כבר לא היה סלון ביתי או שחקן שולי: על-פי עדות עורכיו, באותו יום מר בג'נין, כבר נכנסו אליו כ-100 אלף גולשים, ושרתי האתר לא יכלו לעמוד בעומס התנועה.
ספקי המידע של "רוטר" הם במקרים רבים מתנדבים ביחידות הצלה או במשטרה, אנשי אבטחה ביישובים, בעיקר בהתנחלויות, ואנשים אחרים שיש להם לעתים קרובות נגישות למידע של ממש. חלק מן המידע מדויק, אבל חלקים אחרים נכנסים לקטיגוריה של מידע שטרם אומת, ובלשון אחרת: שמועות. הקושי של הגולשים הוא להבחין בין מידע לשמועה. הפתרון בדרך כלל פשוט: להמתין להודעה רשמית או לידיעה באחד מאמצעי התקשורת הממוסדים.
ישעיהו רוטר על מידע בעירבון מוגבל ב"פורום סקופים" באתר "רוטר", אוגוסט 2002
כמו במקרים אחרים, גם בקרב בג'נין היה "רוטר" רק ערוץ אחד להפצת השמועות. אחרות התרוצצו בשיחות טלפון ובמסרונים. על-פי דיווח ב"מעריב" למחרת היום, רבות מהשמועות עסקו בבכירי מערכת הביטחון. בין היתר: אלוף בוגי יעלון היה בקרב – ונהרג; הרמטכ"ל שאול מופז נהרג; שר הביטחון בנימין בן-אליעזר שמע על אירועי ג'נין ולקה בהתקף לב.
הודעה שקרית שהופצה, בעיקר דרך קבוצות "ווטסאפ", לאחר חטיפת הנערים מגוש עציון, 13.6.14
מאז ג'נין חלו התפתחויות רבות בטכנולוגיית המידע, ואלו משתלבות היטב גם במנגנוני הפצת השמועות, אם כי אינן משנות את ליבת התופעה. חששות וחרדות הם קרקע דשנה להפצת שמועות. או בלשונם של חוקרי התופעה: בהעדר הסבר מוסמך מהתקשורת או מהרשויות לאירוע מסוים, יש מי שבוחר לעצב סיפור ולהפיץ אותו, כדי להעניק משמעות לדברים. גם המפיצים, המעבירים את השמועה הלאה, עושים זאת בין היתר כדי לצמצם את א-הוודאות, ואולי גם כדי לחזק את מעמדם החברתי כמי שמסוגלים לפזר את הערפל ואולי גם להרגיע את החרדים.
במערכת הביטחון יש רבים שהפנימו את הלקח עוד לפני פרשת תלמידי הישיבה מגוש-עציון: רק הודעה מוסמכת, מוקדמת ככל האפשר, תוכל לעצור את שטף השמועות. יש אמנם התנגשות בין שיקולים מבצעיים ונימוקים מודיעיניים לבין הצורך לפרסם מידע, אבל בפועל לא ניתן לעצור את אוטוסטרדת המידע, גם לא את החרדה, הסקרנות ויצר הפטפטנות האנושי שמולידים שמועות. הכל, בסופו של דבר, זולג החוצה, ומוטב שיגיע לציבור במהירות ובצורה מוסמכת ואמינה.