עיתונות סוף-השבוע – הכתובה והמשודרת – פסקה כמעט פה אחד: הממשלה אשמה במצב החמור שיצרה ההסתננות ההמונית מאפריקה. אילו היו ראש הממשלה והשרים הנוגעים בדבר מתעוררים בזמן, היה באמצעים העומדים לרשותם כדי למנוע את התופעה המחמירה והולכת, שהתפרצה באלימות מכוערת בשכונות הדרום בתל-אביב.

אילו הוקמה בזמן הגדר בדרום, אילו גובשה מדיניות ברורה והחלטית כלפי גל ההגירה, אילו היתה נעשית האבחנה הראויה בין מבקשי עבודה לפליטים הנסים על נפשם, אילו שר הפנים היה מפעיל מדיניות עניינית כלפי חברות כוח האדם המייבאות עובדים זרים – לא היתה ישראל ניצבת בפני הבעיה הנפיצה המצטברת בדרום תל-אביב, באילת ובמקומות נוספים.

אילו כל זה היה נעשה – גם לתקשורת היה קל יותר. היה נחסך ממנה הצורך להכריע בדילמה מצפונית לא פשוטה: באיזו עמדה לנקוט נוכח מצוקתם הקשה של המסתננים, מצד אחד, ומול האיום הגלום בנוכחותם על הסדר הציבורי ועל מהלך חייה התקין של המדינה, מצד שני.

מאלף היה להאזין לפרשנים ליברלים ידועים בערוצי הטלוויזיה והרדיו, כמו גם לקרוא את דבריהם של בעלי טורים סובלניים בסוף-השבוע, כשהם מתחמקים מלומר את דעתם: מה עושים עם המהגרים. לכתבים ולפובליציסטים שמרנים יש עמדה ברורה: לגרש את המסתננים, לכלוא אותם במתקני שהייה, למנוע בכוח את חדירתם ארצה. בשמם של אחדות ישראל, איום דמוגרפי וסכנה בטחונית הם קוראים לשלטונות למגר את ההגירה הזו ותוקפים את מי שמשלים איתה. זה צפוי: עיתונאים והוגי דעות מהימין המובהק תופסים את ההסתננות מאפריקה כאיום קיומי על המדינה ולשיטתם – במלחמה כמו במלחמה.

פחות מובנת מאליה עמדת הכותבים (רובם, לא כולם) המזוהים כליברלים. למעט יחידים (למשל, המאמר הראשי של "הארץ" או הטור של עינת פישביין ב"ידיעות אחרונות" בערב החג), הצטיירו עיתונאים וכלי התקשורת מהמרכז והשמאל כמי שמשתמטים מהכרעה. הם תיארו את מורכבות המצב, אך אלה מהם שהגדרת תפקידם העיתונאי היא להציג עמדה ערכית או להתוות דרך פעולה מעשית – נמנעו מכך. במקום לשתף את הציבור בדעתם כיצד על המדינה להתמודד עם תופעת ההסתננות מאזורי מצוקה באפריקה, בחרו עיתונאים אלה להפנות את מחוג ההאשמה אל עבר הממשלה.

וזה מאכזב, משום שמי שמתיימר לחוות את דעתו על הבעיות המונחות על סדר היום הציבורי בישראל, אינו רשאי להתחמק מהכרעה גם בשאלה המסובכת הזו. מתעורר רצון לשאול את מעצבי דעת הקהל האלה: מה לדעתכם על המדינה לעשות במצב הנוכחי? האם עליה לקלוט את רבבות המסתננים או לגרש אותם? האם עליה למנוע, תוך שימוש בכוח הנשק, ממסתננים נוספים לחצות את הגבול? האם עליה לקבוע מכסות? האם עליה להסיט את הבעיה האנושית הקשה הזו אל פתחן של מדינות אחרות?

כאשר עיתונאים מסתפקים בהטלת האחריות על הממשלה, על שבגלל מחדליה לא מנעה את תקתוקה הגובר והולך של פצצת הזמן הזו, הם משתמטים מהכרעה מוסרית: לו היתה הממשלה מתפקדת ביעילות ומונעת – גם בכוח, גם באמצעי שיחוד, גם בהסכמים לא מוצהרים עם משטרים אפריקאיים חשוכים – את הצטברותה של תופעת המסתננים בתוך גבולות ישראל, האם היתה דעתם של עיתונאים אלה נוחה מכך?

האם האומללות המזעזעת המחוללת את זרם המסתננים אינה מעניינם של אנשי רוח והוגי דעות ישראלים ליברלים רק משום שהיא נהדפה על הגדרות שבהן המדינה מקיפה את גבולותיה?

ומצד שני, על מוביל דעת קהל בישראל לשאול את עצמו, ולתת מענה אם הוא מסוגל, לאן נוטה אצלו הכף בהכרעה בין שמירה על זהותה הישראלית של מדינתו ובין פתיחת שעריה להמוני אנשים נואשים המחפשים בתחומיה את חלקת אלוהים הקטנה שלהם.

לפי שעה, הדיון הזה אינו מתקיים בתקשורת הישראלית. יש לה אליבי להימנעות הזו: הממשלה אשמה.