"דנקנר: נשלם את חלק דסק"ש לעובדי 'מעריב'. נציגי אי.די.בי שלחו בכתב את התחייבותה של החברה לשלם 69% מהחוב שיישאר לעובדי 'מעריב', בציפייה כי עופר נמרודי, בעל המניות הנוסף של העיתון ובעל השליטה בו לאורך השנים, יעביר את היתר" ("גלובס", 14.10.12).

"קבוצת אי.די.בי התחייבה בכתב על תשלום 69% מהחוב לעובדי 'מעריב'. כך מסר היום יו"ר ועד עובדי העיתון, חגי מטר. 'ישבנו עם נציגי אי.די.בי, וקיבלנו התחייבות בכתב על תשלום 69% מהחוב, אותו תנסה החברה לקחת מדסק"ש. קיבלנו התחלה של משא-ומתן מזורז, שיבטיח שדירקטוריון דסק"ש יאשר את תשלום החוב. זה עומד לקרות בקרוב', אמר מטר באסיפת עובדי העיתון שהתקיימה בצהריים" ("פורבס", 14.10.12).

איש העסקים נוחי דנקנר, 15.5.07 (צילום: משה שי)

"בסוף-השבוע האחרון נמסרה התחייבות בכתב מטעם IDB לשלם לעובדים 69% מהחוב, בציפייה שאת היתר יכסה עופר נמרודי" ("מקו", 14.10.12).

ג'ון לנגשו אוסטין היה פילוסוף של השפה. ב-1955 העביר סדרה של הרצאות באוניברסיטת הארוורד ואלו פורסמו אחר מותו, בשנת 1962, בספר "איך עושים דברים עם מלים". לאוסטין היתה אבחנה מרתקת באשר לקבוצה של מלים שהן בגדר "מבע ביצועי" (Speech Act). מלים אלו אינן רק מתארות דברים בעולם, אלא הן הדבר עצמו, הן יוצרות מציאות ומבצעות פעולה.

כך, לדוגמה, כאשר הכומר אומר בכנסייה "כעת אני מכריז עליכם בעל ואשה", הוא מבצע את פעולת החיתון; עצם ההכרזה היא הפעולה. אוסטין ביצע אבחנה בין קטיגוריות שונות של מבע ביצועי. אחת מהן היא קטיגוריה שבה הדובר מחייב את עצמו לבצע פעולה מסוימת. מלים כמו "אני נשבע", "אני מבטיח", "אני מתחייב כי..." "אני מכריז ש...", "אקדיש את עצמי ל...", "אאמץ את...".

מה אוסטין היה אומר על ההתייחסויות למכתב שנשלח מטעמו של בעל השליטה ב"מעריב", נוחי דנקנר, לעורכת-הדין מטעם ההסתדרות של ועד עובדי העיתון? יו"ר ועד עובדי "מעריב", חגי מטר, מצוטט כמי שאמר שהוועד קיבל "התחייבות בכתב" מבעל השליטה בעיתון. ב"גלובס" נטען בכותרת כי "נציגי אי.די.בי שלחו בכתב את התחייבותה של החברה". אלא שקריאה במכתב המדובר מגלה כי אף אחד לא התחייב לשום דבר. למעשה, אם נחפש את הצירוף "אני מתחייב", או כל הטיה אחרת של המלה "התחייבות", נגלה שהיא כלל אינה קיימת בו.

הנה מה שיש במכתב: "נוחי דנקנר מזדהה" (עם העובדים), "נוחי דנקנר מאמין" (שיהיה בסדר), "נוחי דנקנר יפעל" (לכנס את המנהלים האחרים), נוחי דנקנר "ימליץ" (למנהלים האחרים שיפעלו כך שיהיה בסדר) ונוחי דנקנר גם "מצפה" (מבעל המניות האחר שישלם כסף לעובדים).

בואו נתחיל. נוחי מאמין. פנטסטי, גם אני מאמין. נוחי מאמין שניתן יהיה למקסם את התמורה מעסקת מכירת "מעריב" כך שהיא תכסה את מלוא הסכום הדרוש לשמירה על זכויות העובדים. אני מאמין בפיות סגולות שמחזיקות את שכבת האוזון על כתפיהן הצרות. דנקנר לא מכריז שזה המצב, אלא כותב שהוא "מאמין" שזה המצב. אמונה היא עניין סובייקטיבי. אתה לא יכול להתווכח עם האמונה של מישהו אחר. מצד שני, על פי רוב לא ניתן להוכיח אמונה. אתה מאמין כי זה מה שאתה מרגיש בתוכך, בלבך פנימה. אמונה יוקדת. יופי לך.

מיד לאחר מכן נוחי מצהיר כי הוא יפעל. הו, "יפעל" זה טוב, כי המלה הזו היא כבר סוג של התחייבות ל"פעולה". אבל לְמה הוא יפעל? הוא יפעל כדי לכנס את דיקרטוריון דסק"ש, החברה-האם של "מעריב". כלומר נוחי מודיע שהוא מתחייב (נניח) לשלוח מייל לדירקטורים שיושבים בדסק"ש ולהזמין אותם לפגישה. ומה יקרה בפגישה? הוא ימליץ שדסק"ש תשתתף "בשיעור של 69% מן הפער ככל שיהיה". איזה חמוד. הוא ימליץ.

דנקנר לא מתחייב שיעביר החלטה כזו, בין השאר כיוון שכלל לא ברור אם הוא במעמד שמאפשר לו להעביר החלטה כזו. ראשית, לא מובטח רוב בדירקטוריון דסק"ש להחלטה להעביר כספים נוספים ל"מעריב", ושנית, גם אם הדירקטוריון יצביע בעד ההחלטה, הרי שייתכן שבעלי מניות או נושים של דסק"ש יפעלו נגדה. למעשה, רק לאחרונה הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת על סך מאות מיליוני שקלים נגד דסק"ש והדירקטורים שלה בנוגע לעצם עסקת הרכישה של "מעריב" על-ידי חברת האחזקות – וגם בנוגע להזרמות הכסף הנוספות (למעלה מ-300 מיליון שקל).

אגב, למקרה שגם עופר נמרודי ינפיק מכתב "התחייבות" דומה – אותו נמרודי שדנקנר "מצפה" כי "יפעל באופן דומה" לזה של דנקנר עצמו – הרי שיעמדו בפניו אותם מכשולים, משום שהכשרת-היישוב היא חברה ציבורית כמו דסק"ש.

נראה שדנקנר הוא הרבה דברים. הוא "מאמין", הוא "מצפה", הוא "ימליץ", אבל במקרה זה הוא בשום מקום לא "מתחייב". ובכלל, זה לא נוחי עצמו שחתום על המכתב שבו הוא לא מתחייב להתחייב. מי שחתום עליו בשמו הוא משרד עורכי-הדין (גרוס, קלינהנדלר, חודק-הלוי, גרינברג ושות') שמייצג גם את החברה "מעריב" (גם כעת, תחת הנאמנים). צירוף מקרים קסום, שאפשר גם לכנותו: חשש לניגוד עניינים.

אחרי הכל, אינטרסים של החברה "מעריב" אינם חופפים בהכרח את אלו של דנקנר, בוודאי אחרי שהחברה הגיעה לחדלות פירעון שייתכן והאחראים לה הם הדירקטורים, שדנקנר הוא אחד מהם. גם השופטת אלשיך עמדה על ניגוד העניינים הזה, כשלא קיבלה את הבקשה של חברת "מעריב" למנות עורך-דין מאותו משרד (עו"ד דוד פורר) כאחד מהנאמנים.

לא ברור אם ההצהרות בדבר "התחייבות" של דנקנר הן סוג של טקטיקה שנועדה לכבול אותו להתחייבות שכלל לא נתן, או שמא מדובר במשאלת לב של קוראי המכתב, אבל מן הראוי שלא לטעון שיש התחייבות במכתב שנראה שכל מה שיש בו באמת הוא לא יותר מאוסף של אמונות, תקוות והמלצות שאולי יתקבלו ואולי לא.