הרגע המטלטל בכנס יסוד ארגון העיתונאים שלשום נרשם דווקא בסופו, ממש בדקות האחרונות. אל הבמה טיפס איש צנום, על כתפו מצלמה. הוא תמיד מסתובב עם מצלמה, בכל מצב, גם כשהוא יורד למכולת. כך הוא מתעד את החברה הישראלית כבר 40 שנה. כל מי שישב בקהל זיהה אותו בקלות. שמו אלכס ליבק, צלם עיתונות, חתן פרס ישראל. ליבק הוא היום כמעט בן 68. הוא סיפר שעבד ברשת שוקן מאז שנת 1983 (בתחילה ב"חדשות" ובהמשך ב"הארץ") ופוטר כשהגיע לגיל 65, שנתיים לפני גיל הפנסיה. בכל שנות עבודתו ב"הארץ", סיפר עוד, לא הרוויח יותר מ-10,000 שקל ברוטו לחודש. העובדות הפשוטות האלו נאמרו בשקט, בקצרה, בלשון יבשה. עם הידיעה הזאת יצאו החוצה 300 העיתונאים שהגיעו לכנס.

לפני כמעט 30 שנה מצא את עצמו ליבק ברגע של מבחן. כצלם של עיתון "חדשות" הצעיר הוא ירד לתעד את אירוע חטיפת אוטובוס קו 300, יחד עם צלמים נוספים. בין השאר קלט במצלמתו את אחד המחבלים כשהוא מובל על-ידי שני חוקרי שב"כ, אזוק, חי ושלם. מה שקרה בשטח ידוע פחות: כשניגש אליו אחד מאנשי השב"כ במקום ודרש ממנו בתקיפות למסור לידיו את הסרט במצלמה, הצליח ליבק בזריזות למסור לו סרט אחר. את הסרט עם התמונות שצילם בזירה שמר אצלו והביא למערכת בתל-אביב.

השאר, כמובן, היסטוריה. התמונה של ליבק הניעה את אחת הפרשות המטלטלות שידעה הדמוקרטיה הישראלית. היא יצרה, בשלב ראשון, מאבק חסר תקדים בין העיתונות למערכת הביטחון (עם החלטת "חדשות" להפר את צו הצנזורה בפרשה), היא הניעה בהמשך מאבק איתנים בין מערכת המשפט (שהתעקשה לחקור את האירועים) ובין השב"כ והמערכת הפוליטית (שביקשו לקבור את הפרשה). בדרך, קצין בכיר נפל קורבן לקנוניה מתוחכמת, יועץ משפטי לממשלה פוטר באבחה, ונחשפו הנורמות הרקובות והמבהילות שפשו בשירות הביטחון הכללי.

במבט היסטורי, הפרשה ההיא שינתה את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית באופן יסודי. שום דבר ממסדי כבר לא היה קדוש אחרי פרשת "קו 300", בוודאי לא השב"כ, בוודאי לא מלים כמו "שיקולי ביטחון". התמונה של ליבק הפכה אייקונית. דימוי מכונן בסיפור הישראלי.

קו אחד עובר בין ליבק של אפריל 1984, אי-שם בפאתי עזה, לזה שעמד על הבמה בינואר 2012 וסיפר על הפגיעה בפנסיה שלו, על חוסר הוודאות לגבי העתיד. כל מי שישב בקהל ביום שישי מכיר היטב את התצלום ההוא, ואת מוסר ההשכל לא היה קשה להבין: תעוזה, חושים עיתונאיים, הישגים, עבודה קשה, התמדה, עין בוחנת, הבנת המציאות, הכרה חברתית, הצלחה – כל אלה אינם מבטיחים לעיתונאי כלום. הם לא יתרמו דבר למשכורת שלו, הם לא יבטיחו לו דבר בעת זקנתו.

אבל בסיפור של ליבק טמון מסר נוסף, מעודד יותר: המשמעות של הקמת ארגון העיתונאים חורגת הרבה מעבר למאבק על שכר מינימום ותשלום נאות לפרילנסרים. במקרה של העיתונאים, המאבק על מעמדם כעובדים הוא בפועל, בחפיפה כמעט מלאה, מאבק על חופש העיתונות ועל דמותה של העיתונות.

גם הנאומים האחרים בכנס, כשנשמעו בזה אחר זה, כרכו את הדברים זה בזה: חוק לשון הרע קשור לחוזים שאינם מבטיחים הגנה משפטית, האיומים מצד לשכת ראש הממשלה להביא לסגירת ערוץ 10 מתחברים לחוסר הביטחון התעסוקתי והעדר החלופות, היכולת לפרסם תחקירים מושפעת מהפחד מפיטורים שרירותיים ובלתי צפויים, הקושי לשמור על אתיקה בסיסית נובע, בין השאר, מהמגפה הפושה של העסקת פרילנסרים צעירים בשכר רצפה וכו'.

מאחורי התמונה הסבוכה הזאת עומדת אמת פשוטה שעיתונאים מתקשים לרוב להודות בה: רבים מהעוסקים במקצוע כל-כך אוהבים אותו, להוטים כל-כך להמשיך ולכתוב, לשדר, לערוך ולצלם, שהם מוכנים לעשות זאת כמעט בכל תנאי. גם בחינם, ממש בחינם. "אתם עוד זוכרים למה רציתם להיות עיתונאים?", שאלה בכנס עינת פישביין, ממובילות ההתארגנות. "זה היה הצורך להגיד משהו, לספר סיפור, לתת לאחרים לגעת במה שעינינו ראו ואוזנינו שמעו. את הצורך הזה יש מי שידע לנצל".

זר שהיה נכנס לכנס היסוד של ארגון העיתונאים יכול היה לחשוב בטעות שבישראל לא היה קיים עד היום כל גוף ששם לו למטרה לאגד את העיתונאים או לעסוק בחופש העיתונות. למעשה, קיימים שניים כאלה: אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות. הגוף הראשון אמור להיות האיגוד המקצועי של העיתונאים. השני אמון על עיסוק באתיקה עיתונאית וחופש העיתונות.

השם המפורש "אגודת העיתונאים" כמעט לא נאמר בכנס, וספק אם היה צורך. ברור לכל מי שמתמצא כי אגודת העיתונאים כושלת, זה שנים רבות, מלעסוק בבעיות המהותיות של העיתונאים המועסקים בתקשורת המסחרית. במקום להבטיח את מעמד העיתונאי, היא הפכה זירה של עסקני עיתונות או של אנשי רשות השידור בלבד. מועצת העיתונות, לעומת זאת, כמעט שלא הוזכרה. גם היא אינה ממלאת את ייעודה כראוי. תחת מעטה של מכובדות, היא הפכה לגוף שהצהרותיו נזרקות לחלל האוויר ומותירות רושם מועט, אם בכלל.

ייתכן שהמצב הזה אינו מקרי לגמרי. ברגע מצחיק אחד בכנס הצהיר דרור פויר, "חולשתנו בחולשתנו!". במקרה של אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות – עוצמתן בחולשתן. קיומן יוצר מראית עין מרגיעה כאילו יש גופים שמגינים על העיתונאים ועל החופש שלהם לפעול. בפועל, שני ערוצי הפעילות הללו מתכרסמים כבר תקופה ארוכה, וביתר שאת בשנה האחרונה, כמעט באין מפריע.

בפני מובילי היוזמה להקמת ארגון העיתונאים עומדת כעת עבודה רבה, ובעיקר גיוס מאסה קריטית של מצטרפים. בעוד זמן קצר יידרשו להיכנס לפעולה הלכה למעשה: לייצר לארגון סדר יום, לקבוע מטרות, לפעול. היכולת לקשור בין מאבקם של העיתונאים כעובדים ובין קיומה של עיתונות חופשית, עצמאית ומשפיעה יהיה מבחן מרכזי עבורם במסע שהתחילו בסוף-השבוע האחרון.