בפסק-דין שניתן בערעור שנדון בבית-המשפט המחוזי בירושלים לפני כמה חודשים, נגלה לעיני הקורא סוג מיוחד זה של תקשורת, כפי שהשתקף בסדרת רשימות בעיתון "אינדקס בית-שמש".
המערער, שמעון ביטון, כתב רשימה תקיפה נגד איש ציבור ביישוב, ניסים קופ, ובה נאמד בין היתר: "הכישור היחיד של קופ הוא היותו שקרן מדופלם ומניפולטור. כפוליטיקאי היא מוכשר, כי השקר טוב לפוליטיקאי".
קופ הגיב מיד באותו עיתון, וכתב בין השאר: "מרוע זה מתעקש האיש הקטן הזה, פעם אחר פעם, לחשוף ברבים את מומיו הנפשיים? כל פסיכולוג מתחיל ישיב ויאמר כי אלה הם סימפטומים ברורים וידועים לתסביכי נחיתות קשים... הטיפול בשמעון ביטון אינו דרך עיתונים, אלא דרך ספתו של פסיכולוג, או דרך קליניקה של פסיכיאטר... ".
ביטון מיהר להגיש תביעת דיבה, והשופטת ב. כהנא, בבית-משפט השלום בירושלים, קבעה כי אמנם תגובתו של קופ מהווה "לשון הרע", אילם יש לו הגנה - סעיף 15 (10) לחוק, שלפיו "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".
ביטון עירער לבית-המשפט המחוזי, והסתמך על פסק-הדין בבית-המשפט העליון לוטפי משעור נגד אמיל חביבי, ובו נקבע כי אין משעור יכול להתגונן מפני תביעת הדיבה של חביבי רק משום שחביבי פירסם נגדו לשון הרע בעבר, כיוון ש"תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע של המפרסם".
השופט אליקים רובינשטיין, שלחוות דעתו הצטרפו סגן הנשיא שלום ברנר והשופטת מיכאלה שידלובסקי-אור, פסק כי ההלכה הנ"ל אינה מוחלטת, אלא "כל מקרה לנסיבותיו". במקרה זה יש לראות את הדברים שכתב קופ במסגרת מערכת כוללת של יחסי הצדדים במערכת הציבורית בבית-שמש, ואם המערער כינה את קופ "שקרן ומניפולטור" ועוד כהנה וכהנה, ובעצמו פירסם בכך לשון הרע, הרי התגובה שלה זכה בהחלט באה כדי לגנות את דברי לשון הרע שפורסמו נגדו.
השופטים חזרו עוד על קביעת השופטת כהנא, שהפרסום לא חרג מתחום הסביר,
השופט רובינשטיין מתייחס אף לחשש שפסק-דין שכזה נותן את ידו ל"מלחמת הכל בכל בתחום לשון הרע" של השמצות ללא קץ, אך עונה לחשש שהוא עצמו מעלה, שהכל תלוי בנסיבות, והוא סומך על שיקול הדעת של השופטים. ככלל, הוא קובע, אין לשון הרע מזכה בתגובה של לשון הרע, אך "גינוי לשון הרע" ייתכן שיגלוש בעצמו ללשון הרע, ומשום כך ניתנה לפרסום שכזה הגנה בחוק בנסיבות המתאימות.
השופט רובינשטיין אף מציין בפסק-הדין, שגם לדעת המשפט העברי נדרשת לעתים מידה של אמירת לשון הרע, בנסיבות מוגדרות ומצומצמות, בין בעלי מחלוקת.
שם זהה כעילה לתביעה
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב פסק לאחרונה, שייתכן שדי בדמיון בשמות בין הדמות שפורסם עליה לשון הרע ובין התובע, ואין כל צורך בקווי זהות נוספים כדי להקים עוולת לשון הרע.
ואלה העובדות: נועם זיו והוצאת זמורה-ביתן הוציאו לאור ספר בשם "יומולדת שמח, נוח". הספר מתאר דמות בדיונית בשם "רון שטרייכמן", ומצייר אותה באופן שלילי ביותר.
התובע, אדם בשם רון שטרייכמן, הגיש כתב-תביעה לבית-משפט השלום בתל-אביב, ובו טען כי בזהות שמית זו פגע בו הספר, ולפי- כך מחברו והמוציאה-לאור חייבים בפיצויו.
הנתבעים טענו בשלב המקדמי של המשפט, שכלל אין צורך בבירורו, והגישו בקשה למחיקת כתב-התביעה על הסף, בטענה שכתב-התביעה, על פניו, אינו מגלה עילה כלשהי כלפיהם.
השופטת רינה משל-שהם בבית-משפט השלום דחתה את בקשת הכותב והמו"ל, והשניים הגישו בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי.
בבית-המשפט המחוזי קבעה לאחרונה השופטת הילה גרסטל, בדחותה את הבקשה עוד קודם שהוצגו הראיות במשפט זה, כי די בזהות שמית של התובע והדמות בספרו של זיו כדי להקים עילת תביעה.
השופטת הפרידה בין העוולה האזרחית של לשון הרע ובין העבירה הפלילית. בעוד שאחד ממרכיבי העבירה הוא כוונה לפגוע באדם, הרי שבעוולה האזרחית ניתן לחייב מפרסם דבר בפיצוי, אף אם לא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובע.
משוני זה, ומהגדרת "לשון הרע" בחוק, הסיקה השופטת ש"לשון הרע" יכולה להתקיים גם כאשר המפרסם כלל לא מודע לקיומו של הנפגע. אמנם בחוק קיימת הגנה על המפרסם כאשר, בתום לב, "לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע", אולם דווקא מתוך הגנה זו שבחוק נלמד, שמלכתחילה דמיון שמי, ללא כוונה לפגוע בתובע הספציפי, מהווה אכן לשון הרע.
כיוון שבמקרה זה אין הצדדים חלוקים בשאלה אם הכותב ידע על קיומו של התובע הספציפי, ואף שטרייכמן מודה שזיו לא ידע עליו דבר בטרם פירסם את הספר, הרי שהשופטת קבעה, בהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון, שזו אינה הגנה מספקת, והשאלה שתצטרך להתברר בבית-משפט השלום היא אם הנתבעים - הכותב והמו"ל - היו יכולים לדעת על קיומו של התובע, ולפיכך להימנע מרישום השם "רון שטרייכמן" כדמות השלילית בספר.
עניין זה הוחזר לבית-משפט השלום בתל-אביב לצורך הכרעה.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 7, פברואר 1997