ייאמר מראש: נושא הרשימה הזאת אינו אהוד ברק, לא סגנון הדיבור שלו, לא תבונתו הפוליטית, לא מנהיגותו, לא פיקחותו, לא עורמתו - לא כלום.

ברוח הימים האלה, בואו נגיד. בואו נגיד שראש ממשלה, או ראש עיר, או מנהיג מפלגה גדולה, למשל, מתראיינים למוסף חגיגי כלשהו - משודר או כתוב - לכבוד יום העצמאות החמישים, ונשאלים על חזונם המדיני, החברתי, התרבותי - הכול. ובאין מפתיע, כל הדיבורים מתנקזים לסוגיית הסכסוך היהודי-ערבי ולנושאים הסופר-אקטואליים שעל הפרק: גודל הפעימות, חשבונות ההדדיות וההאשמות כלפי הצד האחר. זה אמנם עושה כותרות, אבל הפעם המראיין, המתעקש נואשות להוציא ממרואיינו איזה מסר חגיגי אחר, מחפש בכל זאת אפיק שונה: "בוא נגיד", הוא אומר, "שבוקר אחד היית קם, ואין ערבים במדינה. מה היית עושה אז? אילו נושאים היית מעלה לסדר היום?", משהו כזה. לא שאלה מופרכת, וגם התשובה לא ממש בדיונית: "הייתי מאוד שמח לקום בבוקר ולראות שאין ערבים", משיב ראש הממשלה/ראש העירייה/המנהיג. "אבל הערבים כאן, איתנו, ולכן אני חייב להעניק להם את מלוא הזכויות ולדאוג שלא יופלו לרעה. וזו גם הסיבה שאנחנו משקיעים מאמץ רב כל-כך כדי להגיע לדו-קיום אתם". וכולי וכולי. דברים נכוחים. יש להניח שבין המשפט הראשון לשני הוא עשוי לעשות אתנחתא של שנייה לצורכי שאיפת אוויר, מה שמאפשר עריכה. למחרת בבוקר - כותרת ראשית בעיתון/במשדר: "ראש הממשלה/ראש העירייה/המנהיג: מאוד הייתי שמח לו הייתי קם בבוקר ולא היו כאן ערבים". והשערורייה גדולה, והדיונים והפופוליטיקות וההצעות לסדר יומה של הכנסת - הכול לפי המקובל.

המראיין היה חוגג את גודל התחכום שהפגין ושואל את ידידיו, "ראיתם איך דפקתי אותו? כמה אני חכם? כמה אני גדול?". המרואיין היה נרעש, הרי זה לא מה שהוא אמר. אבל המראיין והעורך, האחראים לכיתוב ולעריכה, היו משיבים בנימה בוטחת: יש לנו קלטת, מובן שזה מה שהוא אמר. וכל השאר זה מלה שלהם נגד מלה שלו, וכולנו יודעים מה שווה מלה של פוליטיקאי נגד מלה של עיתונאי וסיכוייו של מי טובים יותר.

מה שמכונה בעגה המקצועית "הוצאת אינסרט" או "הוצאת סינק" מכתבה לצורכי כותרת הוא מיומנות מסוימת מאוד, נרכשת בקלות. ברשימת הדרישות - ידע כללי בענייני היום, חוש לדרמה, וגם זהירות והגינות, כדי להביא את תמצית הדברים, בלי לעוותם ובלי לדלג על הסיוגים וה"אם" וה"אף על פי כן". וכל זה בפחות מדקה, כמובן. לפעמים זה מקלקל את ההצגה, אבל מה לעשות, החיים קשים. על כף הזכות של העיתונאי אפשר לומר שאולי ההבדל בין "הבנת הנקרא" ל"הבנת הנשמע" מקלקל את השורה. כי למרות מה שחושבים, קשה לדבר על קשר בין שתי ההבנות האלה. לא רק בגלל תפקידם המכריע של גון הקול או שפת הגוף בהבהרת הדברים, אלא גם משום סוג הקשב השונה הנדרש מהקורא/המאזין/הצופה. אבל גם זה חייב לעמוד לנגד עיניהם של העוסקים במלאכה, ואינו פוטר אותם מאחריות למעשיהם.

כאמור, אין ענייננו כאן בשאלה, אם היה צריך אהוד ברק לומר מה שאמר על ארגוני הטרור, ואיך היה צריך לטפל בפרשה, ומה זה יעשה לו. זו הבעיה שלו ושל יועציו. הבעיה שלפנינו היא עם גדעון לוי ואנשי תוכניתו, שהצליחו להוציא שם רע אפילו לביטוי "הוציא דברים מהקשרם", שפוליטיקאים מרבים לנופף בו מול עיתונאים. וזה קונץ לא קטן.

קל מאוד לטעון, וזו הרי האמת, שהפוליטיקה שלנו הופכת פרימיטיבית לעילא, שהצהרות חכמות ומטופשות יכולות לחרוץ גורלו של אדם, שהכל נמדד במידת התחכום והעמידה מול מראיינים מתוחכמים וחדי לשון, לא בתפיסת העולם ולא ביכולת הגשמתה. אבל האם זה פוטר אותנו, המדווחים על כך, מכל מידה של שיקול דעת, הגינות ואחריות? קל כל-כך לדבר על רדידות המחשבה של הפוליטיקאים, על הססמאות שהם פולטים כמנטרות. אבל כשמישהו מהם מנסה, במידה כזו או אחרת של הצלחה, להביע מחשבה אחרת, מורכבת יותר ובהכרח ארוכה יותר - בענייני תאונות הדרכים, השלום או איכות הסביבה - אין לו כמעט סיכוי להשלים משפט, או לקרוא למחרת את הדברים כפי שנאמרו. ואם גם יעז לומר את הדברים בקול שקט ומדוד, ולא בצעקות, הוא יהפוך לחרצוף חבוט, לשמחת כולם. העובדה שעל כל אמירה נמצא מיד המתנפל התורן והמגיב התורן, והצעקות מהדהדות וממלאות את החלל, מקלה אמנם על חייהם של עורכי משדרי האקטואליה, שהמשדר שלהם מתנהל כמעט מאליו, בלי צורך במאמצים יתרים, אך היא רק מדגישה את עליבות הוויכוח.

ברק אולי ילמד את הלקחים הפרטיים שלו, מה אפשר לומר ואיך ומתי, ומה אי-אפשר. מה שאנחנו הרווחנו מהפרשה הוא, שעוד ניסיון לדבר על נושא אמיתי וחשוב - במקרה זה, יחסנו לטרור ולמבצעיו - נדון לכישלון, וכנראה לא היה לו סיכוי גם קודם.

גיליון 14, מאי 1998

תגובה: אינני מצטער / גדעון לוי

הרבה מלים הכבירה כרמית גיא ("העין השביעית", גיליון מס' 14) על שאלה אחת ויחידה ששאלתי את אהוד ברק. גיא משווה את השאלה ההיפותטית שהפניתי לברק (מה היה קורה לו נולדת פלסטיני?) למלכודת ערמומית שבה נוטלים תשובה של פוליטיקאי, ("הייתי שמח לקום בבוקר ולראות שאין ערבים"), מוציאים אותה מהקשרה ("בוקר אחד היית קם ואין ערבים במדינה, מה היית עושה אז?") ועושים כותרת. "הבעיה שלפנינו היא עם גדעון לוי ואנשי תוכניתו ולא עם הדברים שחילצו מפיו של אהוד ברק", מסכמת גיא. אחרי שהטיפה בשידור רדיו לאחד ממרואייניה והסבירה לו כיצד להתבטא, גיא עוברת עכשיו להטיף למראיינים. עם ותק רדיופוני כשלה, צריך להיות קשובים לדבריה.

את השאלה לברק תכננתי מראש. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי, לא רק לגיטימי, אלא אפילו בעל חשיבות מסוימת. מזמן אני חושב שלו היו הישראלים שמים עצמם מעט יותר במקום הפלסטינים בדמיונם, היה קל להם קצת יותר להבין את מאבקם ואת נקודת המבט שלהם. זה נכון גם בכיוון השני.

אהוד ברק, לוחם ישראלי מהולל ונועז, "דם על ידיו" על-פי המינוח שטבענו לגבי הפלסטינים, היה מועמד טוב לדידי לשאול את השאלה ולנסות לקבל תשובה כנה ואמיצה. ברק נענה לאתגר ונתן את התשובה האמיתית היחידה האפשרית. כן, ודאי שהוא היה מצטרף לאחד מארגוני הטרור שלוחמים באמצעים אלימים למען השגת חירות לעמם. זה בערך מה שברק עשה בצה"ל, למשל בביירות, רק עם היתרונות הברורים של צבא סדיר וחזק.

התשובה הזאת הבהילה כנראה רבים וחוללה מהומה, שכלל לא שיערתי מראש את עוצמתה. אלא שדווקא עוצמת המהומה הוכיחה לי עד כמה יש מקום לשאול שאלות שכאלו ודומותיהן, בדרך להבנה רבה יותר בינינו לבין הפלסטינים. לרגע אינני מצטער על כל העניין. גם לא למקרא הדברים שכתבה בהקשרם כרמית גיא.

הכותב הוא חבר מערכת “הארץ"

גיליון 15, יולי 1998