"פשטות, קלריס, היא העיקרון הראשון", אומר חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים", בצטטו את מרקוס אורליוס. "שאלי על כל דבר, מה הוא כשלעצמו? מה טבעו? מה הוא עושה, האיש הזה שאת מחפשת?".
במקרה שלפנינו, התשובה המתבקשת היא: "הוא ראש הממשלה". אבל זו אינה התשובה הנכונה. התשובה הנכונה, על-פי משנתו של הקיסר הרומי ההגיגן, היא: "העובדה שהוא ראש הממשלה נגזרת ממה שהוא. בנימין נתניהו הוא פרפורמר".
בנימין נתניהו נואם (צילום: מיכל פתאל)
בטבעו, ביבי נתניהו הוא נואם. לא טרובדור של מועדונים, אלא רוקר של אצטדיונים. נואם של הבימות הגדולות, של מסכי הענק, של השידור הלווייני. גם בשיחה בארבע עיניים הוא מציע לך את עצמו כמופע, גם אם מופע מאכזב בהשוואה לזה בשידור חי, המיועד למיליונים. מקרוב רואים את הפגמים, את האיפור, את העמדת הפנים, את חלקת הלשון, את הטיוח, את העדר האינטימיות ההכרחית לבניית קשר ולראשית אמון. מול קהלים קטנים הוא רחוק מלשכנע, אבל תנו לו אור זרקורים, ותראו איך הוא ממס אותם. איך תיזקף קומתו וכמה רחוק יגיע.
די להיזכר בנאום ה"היסטורי" שנשא לפני כשלושה חודשים כדי לראות את ההבדל. ב-14 ביוני זימן נתניהו את עצמו למרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן, כדי להגיב על החזון המזרח תיכוני שהציג בנאומו הנשיא האמריקאי הנכנס, ברק אובמה. הנאום עורר תשומת לב ציבורית ועולמית רבה, אבל ביבי איכזב את כל מי שתלה בו תקווה לשינוי ולחידוש.
בבר-אילן נתניהו לא היה באלמנט שלו. הוא הופיע באולם נידח בפני קהל קטן, מבוגר וקפוא הבעה. הוא נדרש להגיב במישור הקונקרטי, במצב רגיש מבחינה מדינית, להיות זהיר בניסוחיו, כפי שנדרש ממדינאי הממען את דבריו לכתובות מסוימות, שכל אחת מהן תפרק אותם לגורמיהם. אין פלא שהדברים נשמעו אז חצציים, מתפתלים ובלתי משכנעים, לא רק בתכניהם, אלא גם בהבעת פניו של הנואם, שהיתה לרגעים על גבול המיאוס. לא פעם מלווה את נאומי נתניהו נימה של כעס, וכשהוא במיטבו, הזעם העצור מתועל להעצמת המסר. בנסיבות הלא נכונות הופכת ההבעה הזעופה לקלסתרו של מנהיג נרגן.
בנאום בר-אילן שטח נתניהו את עיקרי משנתו המדינית, שממנה לא סטה גם בנאומו אתמול, בעצרת האו"ם. "הפלסטינים חייבים להכיר הכרה אמיתית בישראל כמדינתו של העם היהודי; בכל הסדר שלום, השטח בידי הפלסטינים חייב להיות מפורז, עם סידורי ביטחון מוצקים לישראל; אנחנו לא רוצים קסאמים על פתח-תקווה, גראדים על תל-אביב וטילים על שדה התעופה בן-גוריון. אנחנו רוצים שלום". כאז, גם היום פרט נתניהו על שני המיתרים גם יחד: אנו כמהים לשלום, אך איננו מאמינים בפלסטינים כשותפים לו. עקרון ההדדיות הוותיק, שעל גבו הגיע לראשות הממשלה בקיץ 1996, נותר למעשה בעינו: ייתנו, יקבלו! הדדיות שמכילה בתוכה סרבנות.
בנימין נתניהו נואם (צילום: מיכל פתאל)
אל מול נאומו המוצלח אמש, כדאי לעיין בנאום שנשא נתניהו מעל במת העצרת הכללית לפני 11 שנה בדיוק, ב-24 בספטמבר 1998, כשמאחוריו שני שלישים של כהונה ראשונה כראש הממשלה. אפשר למצוא שם, כמעט כלשונם, את עיקרי תפיסת עולמו ומוטיבים שעליהם יחזור בכל נאום מדיני וכמעט באותן המלים. כבר אז הבהיר נתניהו כי הפלסטינים אינם יכולים עוד לטעון שהם תחת כיבוש, וכי הם חיים על-פי החוק הפלסטיני, כולל סממני ממשל עצמי, דגל, בתי-מחוקקים, בתי-משפט וכוח שיטור מקומי בכל שטחי הגדה וב-98% משטח הרצועה (שני האחוזים הנותרים הם שטחי גוש קטיף, ממש כשטח הקוץ שבכף רגלו של הדוב).
בימת העצרת הכללית של האו"ם היא מגרשו הביתי של נתניהו. למעשה הגיע לתפקידו הרם בקפיצת דרך מרשימה ממשרת השגריר באו"ם (1984-1988), עמדה שבה היכולת הרטורית היא תנאי הכרחי להצלחה.
אבא אבן, מגדולי הרטוריקנים שלנו, שכיהן כשגריר באו"ם בעשור הראשון למדינה, הגדיר אז למעשה את דפוסי התפקיד. לא בכדי דיפלומטים צחי לשון, שהאנגלית שבפיהם ברמת שפת אם, נהנו בו מיתרון. חלקים נכבדים מהרטוריקה של מדינת ישראל נוסחו על-פי נאומי שגריריה באו"ם: הקשר בין העם לארצו, הנס המודרני, הכמיהה לשלום, היד המושטת, הנכונות לוויתורים כואבים ובתנאי שהצד השני יוותר בהתאם, והפסוק מ"ישעיהו" לקינוח.
במת האו"ם מגדירה את ההוויה. נציג מדינה בעימות, מדינה דחויה, פונה מתוך הארגון ומעל לראשיהם של הנציגים העמיתים של מדינות העולם, אל דעת הקהל והמנהיגים במדינות החשובות לישראל, ובראשן ארצות-הברית. אבל מעבר לכך שימשו נאומיהם של נציגי ישראל בעצרת כדי לצייר בעיני הציבור בישראל את האו"ם כארגון אטום, אדיש ועוין.
אין פלא, על כן, שהעימות בין חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם, למושב העצרת הכללית בנובמבר 1975, שבו התקבלה החלטה המסווגת את הציונות כגזענית, הביא את השגריר הרצוג לשאת את נאום חייו, אחד מטובי הנאומים שנישאו מעל בימת העצרת במהלך שישה עשורים של מלל אינסופי.
חיים הרצוג, אירי במוצאו, היה פרפורמר בזכות עצמו. הוא לא ייזכר כראש אמ"ן ולא כנשיא במשך עשור תמים, אבל ב-1967 פירשן את המלחמה ברמה שהפכה אותו לכוכב התקשורת הראשון (בסלון כל בית טוב בישראל היה מונח, לצד אלבומי הניצחון, גם תקליט ובו אוסף הנאומים של הנשיא הרצוג). הרצוג הוא שנשא באו"ם נאום בנוי לתלפיות, רחב יריעה, חד, כואב, אירוני ומלוטש להפליא. רטוריקה במיטבה.
בימת האו"ם היא השדה המושלם למשחק הסקווש נגד הקיר. הפרדוקסים והתסכולים שהמוסד הזה מייצר מזמינים חבטות על ראשו, ונואמים מוכשרים כאבא אבן, הרצוג או נתניהו הפליאו להנחית את הכדורים שהורמו אליהם. בניגוד לנאומים פרוגרמטיים, או לנאומי התנצחות, נאום מן הסוג שנשא חיים הרצוג ב-1975 נכתב למען ספרי ההיסטוריה והדורות הבאים, ולא לצורכי ניגוח מקומיים, התנצחות עם ראש האופוזיציה או עם המורדים מבית. התואר "נאום דרמטי" או "נאום היסטורי", שהעיתונות מעניקה לכל נאום של ראש הממשלה, ראוי לנאומים מעטים ומיוחדים כנאומו של הרצוג, ולא לנאומי נתניהו, טובים או גרועים.
בימת הנואמים בעצרת הכללית של האו"ם יודעת להכיל את כל סוגי הנואמים – מהרטוריקנים הרהוטים, העילגים, הפואטיים, הביורוקרטים, ומדקלמי המנטרות ועד לליצנים והאידיוטים שעלו לגדולה. בימת העצרת יודעת להכיל את הפרפורמרים שבין המנהיגים, וגם את נטולי הכריזמה שביניהם. פרפורמר, אגב, אינו מחמאה בתחום הערכי. גם צ'אבס הוא פרפורמר, גם קדאפי, בוודאי גם אחמדינג'אד.
היפה בבימת העצרת הוא היותה בימת הנאום החופשי הגדולה בעולם. אפשר לעזוב את אולם העצרת באמצע כל נאום, אבל אי-אפשר לעצור נאום בדהרתו. הבימה הזאת אינה מאפשרת הקרנת סרטים, השמעת הקלטות או שימוש במצגות – אבל אין דרך למנוע מן הנואמים מחוות תיאטרליות; בדרך כלל נפנוף במסמך, לפעמים קריעתו לגזרים, לפעמים חליצת נעל והטחתה בשולחן, כפי שעשה ניקיטה חרושצ'וב בעצרת האו"ם ב-1960.
ביבי נתניהו, כפרפורמר מנוסה ומתוחכם, מבין כי בימת הנואמים של העצרת הכללית היא הטורניר האידיאלי לשחקן כמוהו. אחמדינג'אד מבחינה זו הוא התגלמות המאוויים של פרפורמר כביבי (לאחר שאיבד את סדאם חוסיין וערפאת, סייד-קיקס לא רעים כשלעצמם). מנהיגה של איראן מעורר דחייה במראהו, בגינוניו, בגסות רוחו, בחוסר העכבות שלו. מנהיג מרושע וכעור, כאילו צויר במיוחד לסרטון קומיקס.
בנימין נתניהו נואם (צילום: מיכל פתאל)
נתניהו התכונן היטב, בנה נאום לתפארת, ברוח קודמיו, אבן והרצוג. הוא עשה קישור נכון בין עותקי התוכניות של מחנה הריכוז אושוויץ, שקיבל באחרונה בברלין, לנאום עצמו. הוא נופף במסמכים, פנה אל העולם כולו, שוטט בין עבר לעתיד. הטיח במכחישי השואה את המגיע להם, איתגר את הקהילה הבינלאומית במה שעלול לשמש כתב אישום נגדה: אל תאמרו שלא הזהרנו.
הוא חזר על תבנית נאומיו המדיניים, תוך שימוש באותו אוצר מלים עצמו, והטמיע לתוכו את עיקרי משנתו החמקמקה: את ההתניה בין ביטחון לשלום, את הדרישה לוויתורים כואבים משני הצדדים, תוך הסתמכות על כך שהצד השני לא יקבלם.
דבר אחד לא הזכיר כלל: את הקרע העמוק שמחולל מפעל ההתנחלות בחברה הישראלית, ואת העובדה שההתנחלויות מוגדרות על-ידי רוב מדינות העולם כמכשול העיקרי לשלום. מובן מאליו כי נתניהו נמנע מלציין שבארבע שנותיו כראש ממשלה, הנפרשות על פני שני עשורים, עשה מעט מאוד לקידום השלום. ואת אשר עשה, עשה ככפוי שד.