כזאת היא הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ישות אפרורית של ניגודים ואיזונים. כזה הוא ראש הממשלה, אדם הנאלץ להיפרד מחזונו כדי להצליח לנהל מדיניות. כזה הוא נאום ראש ממשלה שנדרש לקיים מערכות יחסים מורכבות, רבות רבדים, הדורשות הטלאה נמרצת, מתמדת, כדי שלא ייפרמו.

כזה הוא נשיא ארצות-הברית. אלמלא היה רטוריקן מחונן, לא היה ברק אובמה מגיע לכס הנשיאות, ומשזכה בשלטון מתאפשר לו מנעד ביטוי עשיר, ויציבות ממשלו אינה תלויה ישירות ומיידית באופן שבו ישזור את מלותיו. כזאת היא התקשורת, שרק לפני עשרה ימים התרפקה בערגה על נאומו הצח של הנשיא האמריקאי, בעוד הבוקר היא ספקנית וחמצמצה.

כך נראה נאום ראש ממשלה שכל מלה שתיכלל בו או תושמט ממנו תרצה חלק מקהל המאזינים ותקפיץ חלק אחר, ובעיקר יריבים פוליטיים שיכולים לערער מיידית את שלטונו ובעלי ברית צוננים, רבי כוח, מן העולם. זהו נאום מתגונן, שאין בו חזון, שלא נועד להיכנס לספר הנאומים הגדולים. יש בו פרגמטיות מדודה, קפוצה, דומה בגישתה דווקא לתכליתיות המדויקת שהובנתה בנאום אובמה. זהו נאום שהוא כלי עבודה, אבן-מיל נוספת בדרך ארוכה, פתלתלה ורצופת ניסוחים מדיניים. אין זו יצירת מופת רטורית שמבקשת לעורר השראה בלב קהלה. הנאום של אתמול שייך יותר לקטיגוריית גילוי מסמכים.

כך נראה נאום שאין לו כתובת ברורה. זה לא נאום של מנהיג לעמו, נאום שתובע כאב ואורך רוח למען מטרה נעלה. לא נאום פיוס של מנהיג לאויביו, שמבקש לגעת בהם ובכאבם ולתעלו לאפיקים של הידברות. זהו נאום רצוף התניות שכל מלה ומשפט בו מנוסחים בזהירות משפטית. כל לקיחת חזקה מבוטאת בנחרצות, כל נתינה – מותנית. לכאורה הוא ממוען לכתובת אחת, שדרות פנסילבניה 1600, וושינגטון הבירה, אבל הוא מואזן, נצפה ונמדד בכל זירה מדינית בעולם ועליו לרצות, במידה זו או אחרת, את הקהלים המקצועיים השונים הצופים בו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בנאומו באוניברסיטת בר-אילן (צילום: מיכאל קרמר)

ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בנאומו באוניברסיטת בר-אילן (צילום: מיכאל קרמר)

כך נראה נאום שמתחיל מדף לבן. נאום שניכר בכותבו שטוב היה מבחינתו שלא לשאת אותו. נאום שמבין שורותיו של הטקסט הרשמי מבצבצות שכבות טיוטות וטלאים, של כתיבות מחיקות. של ניסוחים מלוטשים וחסרי פינות, המבשרים על עתיד עמום. מין חוזה עורך-דיני חסר ברק, מתובל בקלישאות לשוניות, סיסמאות ודברי נביאים. נאום שהחסר בו חשוב לא פחות מהנאמר.

כך נראה נאום שלא היה צריך להינאם. נאום שהוא תוצאה של חוסר תקשורת בין המנהיגים החדשים של ישראל ואמריקה. הדברים שנישאו אמש הם דבריו של צד בשיחה שהיתה יכולה להיערך באווירה חופשית יותר, על מגרשי הגולף של הבסיס הצבאי במערב וירג'יניה, שם בילה אתמול הנשיא האמריקאי את סוף השבוע שלו, אילו היו נרקמים יחסי הבנה, הערכה ואמון הדדי בין המנהיגים הנכנסים. הנאום הוא תשובה של לית ברירה, בהעדרה של אינטימיות מגרשי הגולף, או לפחות תקשורת בינאישית טובה בחדר הסגלגל. זהו נאום שכותרתו האפשרית היחידה היא "בתשובה לנאומך מיום...". נאום שמזכיר את גישת ההדדיות שמאפיינת את נתניהו: ייתנו צינה, יקבלו קור.

כזה היה הנאום למן הרגע שבו הוכרז, וכל פרשן יכול היה לשרטט מראש תחזית די מדויקת של תכניו; לסכם את משוואות האילוצים ולהגיע למתווה הסופי, כפי שנישא. מאוזן היטב, אפוף באווירת הרע במיעוטו. נאום שהנושא אותו מפנה מבטו אלכסונית – ימינה ושמאלה לסירוגין – אבל לעולם לא היישר אל העיניים.

אף שהכל היה צפוי, המתח הלך ונבנה והגיע לשיא: אולי בגלל המעמד החריג, אבל בוודאי לא בגלל הציפיות הגדולות. ייתכן שהמתח נוצר מחשש לכשלונו של הנואם, מאובדן עשתונות. אבל המעמד החריג, נאום מוכרז מראש בפני קהל מעל במה מכובדת, מאוזנת, לא מחזיק יותר ממה שיש בו. בימה צוננת, נטולת חגיגיות, קהל מעט מדי, אחיד מדי, קשיש מדי, אפוף מדי בתכלת ממלכתית.

אנשי הג'יהאד-האסלאמי ברפיח צופים בנאומו של נתניהו (צילום: עבד רחים כתיב)

אנשי הג'יהאד-האסלאמי ברפיח צופים בנאומו של נתניהו (צילום: עבד רחים כתיב)

מי שנודע בכינוי "הקוסם" זכה לגורלם המר של קוסמים ותיקים. שפתו מוכרת לעייפה, דימויו חבוטים, טיעוניו שחוקים, ולא היה שום רגע של הארה, של קשר בינו לבין קהלו הביתי ובינו לבין הצופים מן המסכים. הוא מרוכז בעצמו בחציית המשוכה הזאת ומיטיב לגלם בדמותו, בקהלו ובאווירת המקום את המזרח התיכון הישן – מתבוסס באמונתו ובצדקתו. זה שאוחז בעקבינו כל פעם שמנסים להתקדם לעבר מזרח תיכון חדש יותר.

וכך, ככל צרכן תקשורת, אני מבטל את משחקי הגולף שלי, מכפיף את סדר יומי לספירה לאחור לקראת הנאום ומתקין את עצמי בכיסא הטלוויזיה, הלום פרשנויות מקדימות, לקראת השידור המיוחל. והבוקר, שבע ניתוחים של היום שאחרי, אני מתעורר ליום חדש בנפש חצויה של מתוקשר: האם אני אחד מצרכני התקשורת הטובעים בנהרות הפרשנות, או שמא פרשן עמית, המחפש, כמו אחי העיתונאים, את הזווית שדרכה אוכל להידחק אל זנב הדיון הציבורי.

נדמה לי שבין כל פרשנינו המצוינים ועיתוניהם העוטים תכלת מדינית, כולנו חרגנו השבוע מפרופורציות. נסחפנו. נראה שגם התקשורת, המסניפה עוד ועוד את אדיו הדלילים של המופע הלא-היסטורי הזה, גם היא חלק מן המזרח התיכון הישן.