נולד ב-1958, ברחובות. אביו מדען במכון ויצמן, אמו אמנית. סבו, צבי בנטויץ', היה מנהל בית-הספר הריאלי והאחראי על מערכת החינוך בארץ מטעם ממשלת המנדט. סבתו, שרה, היתה בתו של הלל יפה, חבר בתנועת חובבי-ציון ומראשוני הרופאים בארץ. אחי סבו היה המשפטן היהודי האנגלי נורמן בנטויץ', ממייסדי ברית-שלום, שהיה התובע הכללי בארץ-ישראל מטעם ממשלת המנדט.
בשירותו הצבאי הסדיר כצנחן במבצע ליטני בדרום לבנון ב-1978 עורר הד ציבורי כשביקש להוקיע בטלוויזיה תופעות של ביזה ורצח שבויים, שבהן נתקל, לטענתו, במהלך המבצע. מנכ"ל רשות השידור, יוסף (טומי) לפיד, מנע את שידור הכתבה, אבל נחום ברנע פירסם את הסיפור ב"דבר".
לאחר השחרור, בראשית שנות השמונים, למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו ערך עבור תנועת שלום-עכשיו מחקרים ומעקבים אחר מפעל ההתנחלויות. עם סיום לימודיו החל לכתוב בשבועון "כותרת ראשית", בעריכתו של נחום ברנע, עד לסגירתו ב-1988. בשנים הבאות לא עסק בעיתונות באופן קבוע, היה מראשי האגודה לזכויות האזרח וכתב ל"הארץ" מאמרים כפרילנסר. ב-1991 התפרסמו ב"הארץ" רשמיו השליליים כסוהר בכלא הצבאי אנסאר, שבו הוחזקו עצירי האינתיפאדה הראשונה. נחשב לאחד מדוברי מחנה השמאל, שכתיבתו ודעותיו הושפעו מן ההיסטוריונים-החדשים ומאידיאולוגיות פוסט-ציוניות.
ארי שביט. 17.6.2008 (צילום: ליאור מזרחי)
ב-1995, לאחר חתימת הסכם אוסלו, הצטרף ל"הארץ" כחבר מערכת. במאמרו הראשון כאיש "הארץ" תיאר סיור שערך לאורך גדר המערכת שהוקמה אז סביב רצועת עזה. שנה לאחר מכן, בסדרת הפיגועים של מרץ 1996, פירסם מאמר ארוך תחת הכותרת "הדרך הרביעית", שבו ניתח את הטעויות, לדעתו, בהסכם אוסלו, את היותו הונאה פלסטינית ואת אי-תקינות ההליך הדמוקרטי שבו אושרו כמה מסעיפי המהלך בצד הישראלי.
ב-1998, בעיצומה של כהונת בנימין נתניהו כראש ממשלה, פירסם את המסה "שנאת נתניהו", שבה האשים את השמאל ביחס לא-רציונלי לנתניהו. כשבועיים לאחר פרסום המאמר, ובעקבות התגובות השליליות הרבות שקיבל, פירסם תחת הכותרת "אל מול השבט" מאמר התקפה נגד "המקהלה האחידה והקולנית של האליטות". במאמר לעג שביט ל"משנתם הדוגמטית ולמונוליטיות של מחשבתם", והוסיף וטען ש"אבד הקשר, לגמרי אבד הקשר, בין המתרחש בתוך כביש הטבעת של האליטות-כותבות-הטורים לבין המתרחש במציאות האנושית שמקיפה אותן".
בחודשים שקדמו לבחירות 2003 פירסם סדרת ראיונות חברתיים ופוליטיים תחת הכותרת "ארץ בחירה". בין השאר ריאיין את אפי איתם, צלי רשף, עמרי שרון, מוחמד דחלה (פעיל ערבי ישראלי לאומני), יוסף (טומי) לפיד וחרדי מבני-ברק. הראיונות התפרסמו כמעט מדי שבוע ככתבות הראשיות במוסף "הארץ". את הסדרה חתם שביט, לאחר נצחון אריאל שרון בבחירות, במכתב אישי לראש הממשלה, שבו ביקש ממנו לכונן את מדינת ישראל מחדש.
נגד שביט נטען כי מרואייניו זכו בפרופיל מחמיא שלא תמיד עלה בקנה אחד עם המציאות. למשל, ברשימה שפירסם לאחר הפריימריז בליכוד הגדיר את עמרי שרון "בחור ערכי". היה זה זמן קצר לפני שנחשפו חשדות למעורבותו של שרון הבן בחדירת גורמים עברייניים לליכוד ובעריכת מפקד בדרכים פסולות. עוד קודם לכן בחר עמרי שרון לשמור בעקשנות על זכות השתיקה כאשר נחקר על התרומות למסע הפריימריז של אביו ב-1999. שביט מסר עדות אופי חיובית במשפטו של עמרי שרון ואמר שיש בו "ישראליות אבודה". הוא היה מודע לבעייתיות הטמונה בחברותו כעיתונאי עם שרון הבן, והגדיר אותה כ"תאונת עבודה".
ב-2006 יצא נגד תוכנית ה"התכנסות" של ראש הממשלה אהוד אולמרט. באותה שנה, במהלך מלחמת לבנון השנייה, כתב מאמר שבו קרא לראש הממשלה להמשיך את המלחמה.
נטל חלק פעיל בפורום להסכמה לאומית שהוליד ב-2001 את מסמך "אמנת כינרת", והוא גם זה שטבע את שמה של האמנה. ב-2005, סמוך לביצוע "תוכנית ההתנתקות", פירסם את ספרו "חלוקת הארץ" ובו 33 ראיונות שקיים עם אישים בולטים בסוגיית ה"התנתקות" וחלוקת הארץ. בספר הציג שביט גם את תוכניתו שלו לחלוקת הארץ.
הנחה את תוכנית הראיונות "בארבע עיניים", ששודרה בערוץ הכנסת, ואת תוכנית הראיונות "אבא", ששודרה בערוץ 2. מרבה להופיע בפאנלים טלוויזיוניים כפרשן. שני מאמרים שכתב התפרסמו במגזין האמריקאי "ניו-יורקר".
מתגורר בתל-אביב, נשוי בשנית ואב לשתיים.
ארי שביט ב"העין השביעית"
"המאור הגדול", חנן עמיאור, 1.3.2003
"שנת היהודי החדש", יובל קרמניצר, 1.11.2005
"הערת האזהרה באה באיחור", יוסי שריד, 1.3.2006
קישורים
קטע מן התוכנית "פוליטיקה", מרץ 2006 (באתר אומדיה)
שביט מתראיין בתוכנית "תיק תקשורת" ותוקף את יחס התקשורת לאהוד אולמרט, מאי 2008