ראש שירות הביטחון הכללי נתן את ההוראה באופן אישי, והפעולה יצאה לדרך: אחד מאנשי השב"כ נכנס בשקט אל חדר החקירות ופסע לעבר המחבל. "תרים ידיים ותחשוף את כפותיך", פקד עליו בערבית. המחבל, נעול באזיקים, מיהר לציית ואז שלף איש השב"כ מצלמה ולחץ על ההדק. "בכל שנותי בשירות", נזכר ראש השב"כ לשעבר, השר אבי דיכטר, "זה היה האירוע היחיד שביימתי בעבור התקשורת. לאחר הלינץ' ברמאללה היה לי ברור שכאשר ייעצר הפלסטיני שמצולם בתמונה המפורסמת מניף את ידיו המגואלות בדמם של החיילים - אנחנו נצלם אותו שוב באותה פוזה, אבל הפעם עם שרשרת של אזיקים בין הידיים". ואכן, העיתונים סגרו לאבי דיכטר מעגל: עם פרסום המעצר התנוססו שתי התמונות זו לצד זו.
למי שלח ראש השב"כ את התמונה? הנה, למשל, רשימת תפוצה של אחת ההודעות לעיתונות שהעביר לאחרונה השב"כ לכתבים בדואר האלקטרוני: לצד כלי התקשורת הגדולים במדינה אפשר למצוא בה גם את ה"ניו־יורק טיימס", "בשבע", "הצופה", "במשפחה" וערוץ 7. לרבים מאנשי השב"כ, שבמשך שנים חונכו שעיתונאים הם אויבים, הרשימה הזאת היא בגדר מהפכה של ממש.
אין לטעות: השב"כ לא נכנע לתכתיבי הזמן והתקשורת. הפתיחות שלו היא נקודתית, יזומה, מתוכננת היטב, ובעיקר - רחוקה מאוד משקיפות. מבחינתם של ראש השב"כ, יובל דיסקין, וקודמו, אבי דיכטר, ההחלטה לפתוח חלון לתקשורת היא הצלחה גדולה לשיפור תדמיתו של השירות החשאי. אלא שלא כמו במקרים אחרים, מההצלחה הזאת של השב"כ הציבור דווקא מפסיד: התפקיד המרכזי של התקשורת - ביקורת - נעדר מן הסיקור השוטף. למרות שהשב"כ הוא גוף ממלכתי שנתפס כשחקן מרכזי ודומיננטי במערכת הביטחון, כמעט אי־אפשר לקרוא עליו דברי ביקורת. ההמלצות של מפקדיו מכריעות לעתים קרובות מחלוקות בטחוניות, אך לא פשוט למצוא בעיתונות סימני שאלה על צורת התנהלותם. את אחת הביקורות החריפות ביותר על השב"כ השמיע למרבה ההפתעה דווקא דיכטר, בהופעה פומבית ונדירה לפני כמה שנים בכינוס הרצליה, בעודו מכהן: "לא סיפקנו לעם ישראל את חליפת המגן שהוא ראוי לה", הדגיש ראש השירות את מה שהעיתונאים נמנעו מלומר מפורשות (דיכטר, אגב, מתקשה להעלות בזכרונו כתבות ביקורתיות משמעותיות: "אני לא זוכר שהתקשורת הרגיזה אותי, שמשהו הוציא אותי מגדרי"). התקשורת חסרת אונים בהקשר זה: במסווה של שמירה על בטחון המדינה, על אף הפתיחות לכאורה, השב"כ מצליח לשמור על עצמו היטב. בארגון עם אלפי עובדים - מוכשרים ככל שיהיו - יש טעויות, קלקולים ועבירות על טוהר המידות, אבל הציבור אינו יודע על כך. השב"כ לא חייב לתת הסברים, וגם הפיקוח הפרלמנטרי עליו (בהתאם לחוק השב"כ וחוק האזנות הסתר) מתנהל בדלתיים סגורות. הקוראים, המאזינים והצופים מקבלים, דרך התקשורת, רק מה שהשב"כ רוצה שיקבלו, וזו תמונה סלקטיבית מאוד.
העיסוק התקשורתי בשירות הביטחון הכללי קיבל תפנית מאז פרשת קו 300, וביתר שאת לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל: השב"כ עמד בפני ביקורת ציבורית נוקבת, ונחשף לציבור הרחב. אבל עד למינויו של עמי איילון, נגישות לראשי השב"כ היתה בעיקר לכתבים ולפרשנים הבכירים, והיחסים היו כמעט חשאיים (גורמים בשב"כ נזכרים בחיוך כי בתקופתם של יעקב פרי וכרמי גילון קראה הלשכה לעיתונאים בראשי תיבות כדי לא לומר בקול רם את שמותיהם המפורשים).
עם תחילת האינתיפאדה השנייה, הרחיב אבי דיכטר את הפתח הצר שפרץ קודמו, עמי איילון (בראש לשכתו של דיכטר עמד בוגר לימודי תקשורת, שהבין את חשיבות העניין וסייע לקידום התהליך). לשב"כ היה חשוב לקבל את הקרדיט על סיכולים ופעולות בטחוניות, ובכך, מצד אחד, לטפח את גאוות היחידה, ומצד שני לתפוס מקום מרכזי בזירה הבטחונית והציבורית. דיכטר: "היה לנו הרבה מאוד מידע רלבנטי לציבור, ולא היתה סיבה למנוע את פרסומו. קצב האירועים היה מהיר כל־כך ובהיקף גדול מאוד, ולכן לא יכולנו שלא ליצור את הקשר עם התקשורת. אנחנו הרי חיים בתוך עמנו, והפעילות שלנו נוגעת לחיי היום־יום במדינה". דיכטר לא הסתפק רק בצוות המצומצם של הכתבים הבכירים לענייני צבא, והרצה בפני פורומים נרחבים יותר בתקשורת ובציבור. עמוס הראל, הכתב הצבאי של "הארץ", מנפק עוד הסבר אפשרי: "כחלק ממאמציו לבנות את המעמד והדימוי של השירות, בנה דיכטר גם את הדימוי האישי שלו, במיוחד בשנה האחרונה לכהונתו, וידע שזה יעזור לו במישור הציבורי".
ההחלטה המשמעותית ביותר של דיכטר היתה להקים בלשכתו "מדור תקשורת", ובו שלושה עובדים הכפופים ישירות לראש הלשכה. בשב"כ מדגישים כי בראש הצוות עומדת "ראש מדור" ולא "דוברת". ממתי הפך התפקיד "דוברת" למלה גסה, שראויה לסיכול ממוקד? ההסבר איננו רק סמנטי. בגלל ההבדל הזה, ראש המדור אינה מחויבת לכללים שעל־פיהם נוהג דובר: היא לא מופיעה בפומבי (גם משום שחוק השב"כ אינו מאפשר לעובדים להיחשף), ולא נהוג שהכתבים מתקשרים לטלפון הנייד שלה. במצב הזה גם קל לה יותר לא לענות על שאלות קשות ומציקות: "אין תגובה מטעמים בטחוניים" זו תשובה שכיחה, שלעיתונאים אין ברירה אלא לקבל. בשב"כ מודים שזה המצב האידיאלי מבחינתם: מדור התקשורת מוגדר כפונקציה מקצועית שמספקת מידע על העשייה של השירות, וכשאינו יכול לענות - זה נתפס כלגיטימי בקרב העיתונאים ("אנחנו עדיין תקועים בתפיסה שהשב"כ עושה טובה לתקשורת שהוא בכלל מדבר איתה", אומר אחד הכתבים). דובר, לעומת זאת, נתפס כאיש "מטעם", שחשוד בחוסר אמינות.
מדור התקשורת של השב"כ הוא חלומם הרטוב של המפכ"ל והרמטכ"ל: שליטה בלעדית ומוחלטת במידע שיוצא מהארגון. גם הכתבים מודים בתסכול כי כמעט שאין משם הדלפות. הסיבה: אנשי השב"כ נבדקים אחת לכמה שנים במכונת אמת וחוששים לאבד את מקום עבודתם אם ייחשף שעמדו בקשר עם עיתונאי (דיכטר, כיום השר לבטחון פנים, כועס עכשיו על ההדלפות שבאות מהמשטרה, וסבור שיש לבחון עריכה של בדיקה דומה גם לכחולי המדים: "למשטרת ישראל חייבת להיות מדיניות ברורה יותר לגבי הקשר עם התקשורת").
המחסור בהדלפות יוצר אצל הכתבים והפרשנים לענייני צבא תלות בגורמים הרשמיים של השב"כ וחוסר יכולת לבדוק את המידע שמוציא מדור התקשורת. מעטים בכלל מנסים: ההודעות הרשמיות מתפרסמות ברוב המקרים בכלי התקשורת כלשונן. לעתים השב"כ אף מעביר לכתבים הודעות דרך דובר צה"ל תחת הכותרת המוזרה "מידע בשם הכתב": ידיעות על פלסטינים שנעצרו או חוסלו לאחר שעסקו בטרור (בהודעות מסופר מה תכננו, ומה אמרו בחקירה). הכתבים מתבקשים לפרסם את המידע בשמם - ולא לייחס אותו לגורמים הבטחוניים שעומדים מאחוריו.
יואב לימור, הפרשן לענייני צבא של ערוץ 1, מספר שדווקא יש דרכים לעקוף את השליטה של השב"כ במידע: "לא כל מה שמאכילים אותנו אנחנו בולעים בשקיקה. אפשר לבדוק את המידע ולהוסיף עליו גם מול גורמים אחרים שמשיקים לפעילותו של השב"כ: צה"ל, המשטרה ומשמר־הגבול". לימור סבור כי השינוי במדיניות התקשורתית של השב"כ מאז רצח רבין הביא לארגון הרבה מאוד נקודות זכות: "עכשיו השב"כ נחשף בהצלחות ולא רק בתקלות. נכון שכל פיגוע שמצליח הוא כישלון של השב"כ, אבל כשהוא משכיל לתת לך את התמונה הרחבה, אתה מבין טוב יותר את התנאים שבהם הוא עובד. אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שבמקביל להיותי עיתונאי אני אזרח במדינה הזאת, וכמו כולם גם אני או קרובים לי עלולים חס וחלילה להיקלע לפיגועים. לכן, כשבאים בביקורת על השב"כ צריך לקחת בחשבון בשביל מה הם עושים את מה שהם עושים".
עמוס הראל: "אני לא מזהה שעיתונאים עושים לשב"כ הנחות מחשש שינתקו אותם ממקורות המידע, אבל תקופה ארוכה, בעיקר בזמן הפיגועים הגדולים, היתה נטייה לראות את השב"כ כמחסום אחרון לפני הטרוריסטים שבאים להתפוצץ על ילדינו. לא תמיד שאלנו מספיק שאלות וביררנו דברים עד הסוף. צריך גם לזכור, שהמשמעת הארגונית בשב"כ חזקה מאוד. הוא גוף קטן ויעיל שמצליח לשלוט במידע ולשמור את הקלפים שלו קרוב לחזה, ולכן הגישה העיתונאית הנכונה היא לגלות ספקנות וביקורתיות. אני מאמין שעם הזמן תהיה יותר פתיחות".
מלבד ההודעות היזומות שהוא מוציא, שולט מדור התקשורת גם במידע שמעבירים בכירים בשב"כ בפגישות אישיות עם הכתבים. המדור נוטה לאשר בדרך־כלל את פניותיהם של הכתבים לקיים פגישות, אך השיחות עם עובדים בשירות אינן לציטוט ומוגדרות "רקע עמוק" (הכתבים מייחסים את הדברים ל"מקור בטחוני", או ל"מקור בטחוני בכיר" במקרה של ראש השב"כ). בכל מקרה, נציג של מדור התקשורת נוכח בחדר ועוקב מקרוב אחר השיחה. לעתים התנאי הוא כלל לא לפרסם את המידע: הפרשנים והכתבים זוכים לשמוע מידע סודי, אבל מחויבים לשמור אותו לעצמם ולא לעשות בו שום שימוש. בשב"כ, אגב, לא סומכים על כל הכתבים: הבכירים מקבלים את הבשר, הזוטרים מסתפקים במנה הראשונה. לעתים רחוקות, השב"כ הוא שיוזם פגישות של עיתונאים עם בכיריו ואפילו עם נחקרים פלסטינים - הכל בהתאם לאינטרסים שלו, ותחת עיניו הפקוחות.
אלון בן־דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, אומר שבסופו של דבר השב"כ אינו יכול להסתיר קלקולים והם נחשפים. כך, למשל, פרשת קו 300 או פיגועים שיצאו לפועל, רצח רבין, רצח זאבי וכו'. "לפעמים השב"כ מנסה למנוע פרסומים באמצעות צווי איסור פרסום, גם כשאין סיבה בטחונית או מודיעינית. כשאני חושב שהצו אינו נחוץ, אני נלחם להסירו בבית־המשפט או מול הצנזורה. הייתי שמח שתהיה יותר פתיחות, וזה גם אפשרי וראוי: יש תחומים רבים שאין צורך בטחוני הכרחי לשמור עליהם בסוד".
אחד מתפקידיו הנוספים של מדור התקשורת הוא לעמוד בקשר עם בכיריו שפרשו מהשירות ולהעביר, לאלה מהם שמבקשים זאת, מסרים עדכניים (אחידים וחיוביים, כמובן) בטרם יתראיינו בתקשורת. בתקופה האחרונה הבחינו בשב"כ כי הבכירים־לשעבר נוטים לפטפט יותר מדי. משום כך, בעלון גמלאי השב"כ, "שובל", חודדה לפני כמה חודשים הבקשה לשמור על בטחון שדה ולהתייעץ עם מדור התקשורת לפני כל הופעה פומבית.
כמה כללים עיקריים מנחים את אנשי מדור התקשורת בעבודתם מול העיתונאים: לא נותנים בלעדיות לאף כלי תקשורת (עבירה על הכלל הזה היא לא פחות מאשר "עבירת משמעת"); עיתונאים לא מצטרפים לפעילויות מבצעיות; השב"כ לא מתייחס בתשובותיו לשיטות ואמצעים; לכל שאלה תינתן תשובה (כאמור, גם "אנחנו לא מתייחסים לנושא הזה" זו תשובה); ומעל הכל מבקש השב"כ לקדש את המהירות, הזמינות והאמינות: לא חייבים להגיד הכל, אבל מה שנאמר - חובה שיהיה מדויק ואמיתי. רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות", העוסק לעתים תכופות בקהילת המודיעין, דווקא משבח את השב"כ: "מכל קהילת המודיעין השב"כ הוא הגוף שהתקרב הכי הרבה להכרה שמוסד ממלכתי חייב בשקיפות ודיווח לבעלים שלו - הציבור, זולת במקרים קיצוניים של חשש לפגיעה בבטחון המדינה, וכי לא כל מסמך שעליו כתוב 'סודי ביותר' הוא באמת כזה. נכון, המצב עדיין רחוק מלהיות אופטימלי: אפשר היה לחשוף הרבה יותר, השב"כ עצמו מחליט בדרך־כלל מה לחשוף ובכך מקבלת התקשורת תמונה חלקית בלבד, וכמו כל ארגון - הוא אוהב לדווח על הצלחות והרבה פחות על כשלונות. מצד שני, בהשוואה לשאר גורמי הקהילה, במיוחד למוסד, השב"כ מתגלה כאביר חופש המידע. למזלו של השב"כ מדובר בארגון ברמה גבוהה, ולכן דובריו אינם צריכים כמעט, בעשר השנים האחרונות, להתמודד עם קטסטרופות תקשורתיות". באשר לתקופתו של ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, סבור ברגמן כי הוא לא יסגור את החלון התקשורתי שפתח קודמו - קשה ללכת אחורה מהנקודה שאליה הגיע השב"כ - אך מסתמן היסוס אם להעמיק את תהליך ההיחשפות. גם בשב"כ אומרים בכנות כי המצב כיום טוב מאוד ואין להם שום כוונה להרחיב את חריר ההצצה של התקשורת.
בינתיים, אם כן, יחסי האמון בין השב"כ לעיתונאים נשמרים (כמה מהעיתונאים אף מרצים על ענייני תקשורת בקורסים של הארגון); השב"כ לא נתפס (עד כה) בנסיונות לשקר או להערים על העיתונאים. וכך, בצורה מודעת ובזהירות רבה, הפך בשנים האחרונות שירות הביטחון הכללי לשחקן מרכזי בתקשורת, כשהידיעות שלו נחשבות בקרב העיתונאים אמינות יותר מהידיעות של דובר צה"ל. סיסמת השב"כ היא "מגן ולא ייראה". על רקע הפתיחות־לכאורה שהנהיג, אולי כדאי לארגון לשנות זאת ל"מגן - וייראה כשנוח לו".
המחבל עזיז צאלחה מרים ידיים לפי הוראותיו של הבמאי אבי דיכטר
עפרה נחמד נדרשה להתפשט
מה ערכה של תעודת עיתונאי רשמית שמנפיקה לשכת העיתונות הממשלתית? ביחידה לאבטחת אישים לא מתרשמים ממנה במיוחד. ביום שבו הופיע ראש הממשלה בכינוס של התנועה לאיכות השלטון בירושלים עברה כתבת קול־ישראל, עפרה נחמד, בדיקות בטחוניות השמורות בדרך־כלל לבן־לאדן ולאנשיו: הצגה של תעודת הזהות ותעודת העיתונאי, הורדת הנעליים, איתור שרידים של חומר נפץ על הידיים ובדיקה מדוקדקת של ציוד ההקלטה - כל אלה לא הספיקו: אחת המאבטחות דרשה מנחמד, עיתונאית ותיקה ומוכרת, להוריד את החזייה. נחמד ההמומה סירבה בתוקף. "הצירוף של תעודת העיתונאי ותעודה מזהה אחרת צריך להקל בבדיקות, לא חייבים לעבור את כל מסע ההשפלה הזה", היא אומרת (בשב"כ מציינים כי האירוע נבדק על־ידי מבקר הארגון מתוקף תפקידו כבודק תלונות הציבור).
כתב גלי צה"ל, רמי שני, הותקף בידי מאבטח של ראש הממשלה ושר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו. שני רק הושיט לעברו של נתניהו את המיקרופון, אך המאבטח חשד כי הוא מתכוון לתקוף אותו.
מאבטחיו של ראש הממשלה גם דרשו לעיין ברשימותיו של כותב שורות אלה לאחר סיקור הפגנה מול משרד ראש הממשלה בירושלים, אולי בחשד ששרטט תרשים של המשרד. הדרישה התמוהה נענתה בסירוב מוחלט.
ואחרי הדוגמאות האלה, תזכורת קטנה: השב"כ בודק כל בקשה של עיתונאי לקבל תעודה רשמית. כעת מבקש האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל לשים סוף להשפלות ולבדיקות הדרקוניות ולעתור לבג"ץ. אריה שקד, יושב־ראש האיגוד, אומר כי אם לשב"כ יש מידע מחשיד בדוק על עיתונאי - שיטפל בו על־פי החוק, ולא יפגע בעבודה העיתונאית בשטח. בעקבות הבדיקה המבזה שנעשתה לעפרה נחמד, שלח שקד מכתב מחאה לראש השב"כ, יובל דיסקין, אך לא קיבל תשובה.
באופן רשמי נמסר מהשב"כ כי תעודה מטעם לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) מאפשרת כניסה לאירועים שבהם נוכחים אישים מאובטחים. משום כך, כל עיתונאי המבקש לקבל תעודה נבדק בטחונית על־ידי השב"כ. לאחר המלצתו מחליטה לע"מ אם לאשר את הבקשה או לפסול אותה.
מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דני סימן, אומר כי בשנתיים האחרונות קיבלו תעודת לע"מ יותר מ־6,000 ישראלים. רק חמישה נפסלו מסיבות בטחוניות על בסיס מידע שהעביר השב"כ: שלושה ערבים ישראלים שחשודים בקשר עם גורמים עוינים, ושני יהודים שחשודים בפעילות אסורה בימין הקיצוני.
רן בנימיני הוא כתב קול־ישראל לענייני משטרה
גיליון 63, יולי 2006