אם בוקר אחד היה מתברר, נניח, שדורון רובין, המועמד לראשות עיריית תל-אביב, הוא הבעלים של המקומון התל-אביבי "העיר", היתה קמה ודאי שערורייה. איך העיתון יכול לסקר באופן הוגן וענייני את המרוץ לראשות עיריית תל-אביב, אם רובין הוא הבעלים שלו? האם עורכיו וכתביו יכולים לכתוב עליו ועל מתחריו במרוץ בלי מורא ובלי משוא פנים, ללא חשש פיטורים ומבלי להפעיל צנזורה עצמית? אין ספק שהתקשורת הארצית לא היתה מניחה לנושא, ח"כים היו מגישים שאילתות ומישהו היה טורח לערב בעניין הזה גם את בג"ץ.
"העיר", כמובן, איננו בבעלותו של רובין, אלא חלק מרשת שוקן: אם ייטה לטובת אחד המועמדים יהיה זה בשל שיקול דעתם העיתונאי-מקצועי של עורכיו, לא בשל קשרי בעלות. אבל לא כך במקומות רבים ברחבי הארץ, שם מתלהטת עכשיו מערכת הבחירות המקומיות: לא פעם המועמדים לראשות ערים ומועצות הם אנשי עסקים מכובדים, ולא פעם נמצא בבעלותם - או בבעלות בני משפחתם - גם מקומון. לפעמים, המועמד לא עומד בפיתוי ומנסה להשפיע על סיקור מערכת הבחירות. יש מקומות שבהם צצים עכשיו מקומונים חדשים, שחלקם לפחות מעוררים חשד שמטרתם היא לא רק לגרוף הון ממבול מודעות הבחירות, אלא גם להעניק סיקור אוהד למועמד זה או אחר. וכך, חודשים ספורים לפני הבחירות המקומיות, שייערכו ב-10 בנובמבר הקרוב, מתעורר החשד שקוראי המקומונים ביותר ממקום אחד בארץ מקבלים במסווה של סיקור עיתונאי לא יותר מתעמולת בחירות.
ספק, למשל, אם כל תושבי בת-ים מודעים לשאלות העלולות להתעורר מן הדרך שבה מסקר המקומון "צהוב" את מערכת הבחירות, על רקע העובדה שהמקומון - הקיים מזה כשלוש שנים - נמצא בבעלותה של משפחת לחיאני. אחד מבני המשפחה, שלומי לחיאני, מתמודד ברשימה עצמאית על ראשות עיריית בת-ים, לאחר שמפלגת העבודה דחתה את בקשתו לקיים בעיר בחירות מקדימות והחליטה להציב מטעמה מועמד מוסכם, אהוד קינמון.
ממרץ ועד יולי השנה ערך את "צהוב" - המופץ חינם מדי שבוע במאה אלף עותקים בתיבות הדואר של תושבי בת-ים, חולון וחלק מראשון-לציון - עמית גורביץ'. בעבר היה גורביץ' עורך חדשות בעיתון "תל-אביב" וכתב צבאי של השבועון "שישי". כהונתו כעורך "צהוב" לא האריכה ימים, ובראשית יולי השנה החליט להתפטר מתפקידו.
"כשהתחלתי לערוך את העיתון, וידאתי שהוא יוצא כבר כמה שנים, בלי שום קשר לבחירות", מספר גורביץ'. "קיבלתי הבטחה שזה לא אמור להיות עיתון בחירות אלא שהוא אמור להמשיך לצאת גם אחרי הבחירות, בלי שום קשר לתוצאה.
"בשיחת הפתיחה שלי עם לחיאני, הוא אמר לי שהוא לא יתערב בשום צורה במה שייעשה בעיתון - זה היה התנאי שלי לתפקיד הזה, וקיוויתי שהוא יעמוד בו. הסכמתי לקחת את זה על עצמי בעקבות הבטחה שלו שהעיתון מטפל במכלול של עניינים והוא לא רק פוליטי. יש בו 54 עמודים, ובתוכם טיפול בנושאי תרבות, פנאי, תחקירים מקומיים, פלילים, משפט ועוד עניינים".
בסוף יוני ותחילת יולי השנה, מספר העורך-לשעבר גורביץ', הסתבר שהתמונה קצת שונה ממה שהובטח לו. "לאור המאבק שלו עם מפלגת העבודה על עניין קיום או אי קיום הפריימריז במפלגה, התבקשתי פעמיים לשלב דברים שלו בעיתון עם תמונה וציטוטים מעבר למה שחשבתי שאפשר או שניתן למועמדים אחרים. לכן ביקשתי לעזוב את התפקיד. ביקשתי לפרוש, וסוכם שיימצא לי מחליף. ביקשתי גם למחוק את שמי מהגליונות".
באיזה אופן התערב לחיאני בעבודת העורך?
הוא לא ביקש ממני להכניס קטעים בעד או נגד מועמדים אחרים. כאן ניתנה חירות מלאה. מה שהוא כן ביקש זה להכניס משהו עליו, וגם זה היה לדעתי לא סביר, בהתחשב בזה שבקשות כאלו אני לא מקבל מאנשים אחרים. מיד עם ההתערבות שלו ביקשתי לעזוב.
הגיליון הראשון ששמו של גורביץ' אינו מופיע עליו כעורך יצא לאור ב-10 ביולי (גיליון 147). מי שהופיע בגיליון הזה בתואר "מנהל ועורך" הוא אורן ניב, שהיה עד אז מנהל העיתון. ניב הוא, אגב, גיסו של לחיאני.
על שערו של גיליון 147 של "צהוב" התנוססה הכותרת "הבחירות יוצאות לדרך". אם תהה מישהו מן הקוראים בבת-ים מדוע דווקא בשבוע הזה יצאו הבחירות לדרך, הנה תשובה אפשרית אחת: בשבוע שקדם לפרסום הגיליון הודיע לחיאני שהוא מתמודד על ראשות העירייה ברשימה עצמאית, לאחר שדרישתו לקיים בחירות מקדימות במפלגת העבודה נדחתה. כל המקומונים בעיר עסקו באותו שבוע בהכרזתו של לחיאני, אבל לא הכתירו את האירוע הזה דווקא כנקודת הזינוק של מערכת הבחירות.
שלוש כותרות המשנה לכותרת השער התייחסו למערכות הבחירות של בת-ים, חולון וראשון-לציון. כותרת המשנה על בת-ים קבעה: "לחיאני רץ ברשימה עצמאית מול שגיא וקינמון". בכותרת המשנה הזאת לא צוינו שמותיהם של מועמדים עצמאים נוספים, כמו חיים טל מתנועת "חיים לבת-ים" ומייק פלתה מ"התנועה לבת-ים אחרת".
בעמוד 14 בגיליון האמור פורסמה ידיעה שכותרתה: "לחיאני מקים רשימה: 'בת-ים בראש מורם'". להוציא המשפט האחרון בידיעה, היא עסקה כולה בהחלטתו של לחיאני להתמודד וציטטה דברים שאמר בנושא זה. בסוף הידיעה הוזכר במשפט אחד ששתי תנועות אחרות החלו את מסע הבחירות שלהן. חוץ מזה, אף מלה על המועמדים האחרים או ניסיון לנתח את ההשפעה שיש להחלטה שלו להתמודד על מערכת הבחירות.
בתשובה לשאלה מאשר גורביץ' שהחלטתו לפרוש מעריכת העיתון היתה תוצאה של הדברים שפורסמו בגיליון הנדון - בשער ובעמוד 14. זאת ועוד: בידיעה ב"צהוב" באותו גיליון נכתב בין היתר: "לפי סקרים שנעשו לאחרונה, הוא [לחיאני] האיש שיכול לנצח בבחירות". אבל בגיליון אותו שבוע של המקומון "חולון בת-ים" של רשת "ידיעות תקשורת", מצוטט לחיאני בידיעה של הכתבת סיגל פרץ: "בסקר [שהזמינה מפלגת העבודה] זה קיבלתי 17.8 אחוז, קינמון קיבל 31 אחוז ואילו שגיא קיבל 36 אחוז". כלומר, הסקרים, על-פי עדותו של לחיאני עצמו, העניקו לו את המקום השלישי. הפרסום ב"צהוב" לא בדיוק מתיישב עם נתונים אלה.
בתגובה לטענותיו של גורביץ' על התערבותו בעבודת העורך, השיב לחיאני בתחילה: "את מדברת ברצינות? אני לא מאמין שהוא אמר דבר כזה. אני לעולם לא אתן לעסק תקשורתי להיות שופר מטעם. אני לא מאמין בזה, וכביזנס זה סוף הדרך. אנחנו קודם כול אנשי עסקים. עיתון שהופך להיות עיתון מטעם לא מעניין אף אחד".
לחיאני ביקש לבדוק שהטענות אכן נאמרו מפי עמית גורביץ', ולאחר כמה ימים חזר עם התגובה הבאה: "בזמנו פניתי לעמית, אחרי שהכתבה פורסמה ב-10 ביולי, וביקשתי להכניס דברים שלי. זה לגיטימי בעיני, כמו שפניתי לכל האנשים ביתר המקומונים".
גורביץ' טוען שפנית אליו לפני פרסום הגיליון, לא אחריו.
אני לא זוכר בדיוק. אם הוא אומר שפניתי לפני, הוא יודע מה שהוא אומר.
שאלנו את לחיאני מה השיקולים שהנחו את מנסחי הכותרת וכותרת המשנה של גליון ה-10 ביולי. "אין לי מושג. אני ממש לא אחראי על המלל", השיב לחיאני, "לא הייתי ב'צהוב' לפחות חצי שנה. יותר מזה, עם עמית גורביץ' דיברתי אולי שלוש ארבע פעמים. תשאלי אותי כמה עובדים יש - אין לי מושג".
אורן ניב, המנהל והעורך הנוכחי של "צהוב", לא מוצא פסול בכותרת השער שנתן. "באותו שבוע הבחירות יצאו לדרך, מפני שמפלגת העבודה החליטה שקינמון יהיה מועמדה ולחיאני החליט להתמודד עצמאית", הוא מסביר. לגבי כותרת המשנה, שאמרה שלחיאני מתמודד מול קינמון ושגיא והשמיטה את שמם של מועמדים אחרים, אמר ניב: "גם 'חולון בת-ים' וגם 'שתי ערים' [שני מקומונים אחרים] יצאו בשבועות האחרונים בכתבות שאומרות שאלה שלושת המועמדים המובילים בבת-ים".
מה לגבי הקביעה של "צהוב" שעל-פי סקרים, לחיאני יכול לנצח בבחירות, בשעה שלחיאני עצמו הודה באותו שבוע ב"חולון בת-ים" שהוא מפגר במרוץ על-פי סקר של מפלגת העבודה?
באותו שבוע דיברתי עם בכיר במפלגת העבודה, והוא אמר שהעבודה הפסידה את הבחירות. בעיתון אחר הוא אמר שללחיאני יש סיכוי גבוה לזכות בבחירות. אני ראיתי סקרים שנעשו על-ידי מפלגת העבודה, ובהם לחיאני עובר את קינמון ומתקרב מאוד לשגיא. זאת אומרת שהוא יכול לנצח את שגיא בבחירות.
אבל באותו שבוע לחיאני הודה שלפי הסקר של מפלגת העבודה, הוא מפגר במרוץ אחרי קינמון ושגיא.
לא ראיתי סקר כזה. אני ראיתי סקרים שונים לגמרי. כל מה שאני כותב מבוסס על סקרים ועל דברים שאנשים שחיים את זה אומרים. שום דבר לא נכתב כדי שאנשים אולי יחשבו שזה מה שיהיה.
▪ ▪ ▪
בניגוד ל"צהוב", שקיים כבר שלוש שנים, יש מקומונים שיוצאים במיוחד לקראת הבחירות, ורבים מהם לא שורדים אחריהן. למשל, "ידיעות העיר 2000" בראש-העין, שהוקם במאי השנה. "זה עיתון פוליטי, לפני הבחירות", אישר העורך והכתב הראשי של העיתון, יהורם אלוני. "בראש-העין תמיד יוצאים עיתונים לפני הבחירות".
יש לעיתון קו פוליטי?
לא. אין לו קו פוליטי. הוא מסקר את מערכת הבחירות.
לאברהם פלד, כתב המקומון "מה בפתח" של "ידיעות תקשורת", המסקר את מערכת הבחירות בראש-העין, דעה אחרת. בכתבה שפורסמה ב-3 ביולי הוא כתב: "'ידיעות העיר' תומך באופן מוחלט ביגאל ינאי". ינאי הוא אחד המועמדים לראשות העירייה. בכתבה, שכותרתה "עיתון לכל מתמודד", טען פלד שמקומונים נוספים בראש-העין תומכים במועמדים שונים. "'בראש אחר', בעריכת רותי נצר, משבח תדיר את פועלו של יגאל יוסף וממעיט בחשיבותו של יגאל ינאי". יגאל יוסף הוא ראש העירייה הנוכחי.
בתגובה לטענות שהועלו ב"מה בפתח" השיב יהורם אלוני: "יש לעיתון אהדה ליגאל ינאי, לא תמיכה מוחלטת. מקומונים אחרים עושים צנזורה על יגאל ינאי".
והעיתון שלך קצת מתקן את המעוות?
כן.
העיתון ימשיך לצאת אחרי הבחירות?
אחרי הבחירות, אם יהיה גב כלכלי, אין בעיה.
מי הבעלים של העיתון?
אין בעלים.
איך ייתכן שאין בעלים?
זה כמה אנשי עסקים שהתארגנו והוציאו עיתון.
אלוני סירב לגלות מיהם אותם אנשי עסקים. בהעדר מידע על זהותם של בעלי העיתון, אי אפשר להאשים איש, רק לשאול שאלות ולהעלות תמיהות, מדוע בחר עיתון זה לגלות אהדה דווקא למועמד מסוים.
אגב, כאשר חיפשנו את אלוני לראשונה, פנינו למשרדו של המועמד יגאל ינאי, בתקווה לקבל שם את מספר הטלפון של העיתון האוהד. למרבה הפלא שהה באותה שעה העורך הראשי אלוני במשרדי המועמד ינאי, והוא עלה מיד על קו הטלפון. צירוף מקרים? במשרדו של ינאי מכחישים בתוקף רב כל טענה על מעורבות של המועמד בבעלות על "ידיעות העיר".
▪ ▪ ▪
כיצד ניתן להבחין בין כתבות וידיעות (חומר מערכתי) לבין מודעות (חומר פרסומי)? זו בעיה המוכרת בכל ימות השנה ובעיתונים רבים, בעידן שבו "מודעות תדמית", מבית היוצר של ג' יפית ואחרים, מופיעות גם בעיתונים ארציים מכובדים, אבל היא מחריפה מאוד כאשר מתחממת מערכת הבחירות המקומיות, ובולטת במקומונים.
בנתניה, למשל, עיר שבה מתנהלת כבר כמה חודשים אחת ממערכות הבחירות הסוערות ביותר במדינה, עשו כמה מועמדים הרגל לעצמם לפרסם מודעות בחירות שדומות דמיון מפליא לכתבות. אחת מהם היא מרים פיירברג, המתמודדת על ראשות העיר מטעם הליכוד.
פיירברג פרסמה מודעה במקומון "אמצע נתניה" של "ידיעות תקשורת". המודעה נראית כראיון לכל דבר: יש בה כותרת ("77 אחוז מהמצביעים החליטו - מרים פיירברג לראשות העיר"), כותרת משנה, חתום עליה כתב ("ג' אשר"), שאלות ותשובות. רק אות "מ" קטנה בתחתית העמוד, והמלים "מדור פרסומי" בראשו, מגלות שמדובר במודעה. ספק אם כל הקוראים הבחינו בכך.
יריבה הגדול של פיירברג הוא יואל אלראי, ראש עיריית נתניה לשעבר, שמבקש עכשיו לחזור לכיסא. אלראי מתמודד ברשימה עצמאית, לאחר שלא הצליח לשכנע את ראשי הליכוד לבחור בו כמועמד מוסכם, ללא בחירות מקדימות. אלראי מציף את המקומונים במודעות מטעמו, שנראות כידיעות לכל דבר. הדברים אמורים במיוחד לגבי המקומון "השבוע בנתניה". חמישים אלף עותקים של "השבוע בנתניה" מחולקים מדי שבוע בתיבות הדואר של תושבי העיר.
"השבוע בנתניה" נמצא בבעלותו של אלון אלראי, אחיינו של יואל אלראי. אלון אלראי הוא חבר מועצת עיריית נתניה מטעם הליכוד ומראשי המטה הפוליטי של דודו יואל. אלון אלראי לא מתמודד על מקום במועצת עיריית נתניה במערכת הבחירות הזו.
המודעות של יואל אלראי תופסות עמודים רבים ב"השבוע בנתניה", שהוא בעל פורמט קטן במיוחד. לאורך המודעות הארוכות, המתפרשות על פני כמה עמודים, אין כל סימן שמדובר במודעה, חוץ מ"מ" קטנה בתחתית העמוד האחרון.
לדוגמה, מודעה שפרסם אלראי על פני שלושה עמודים בגליון ה-19 ביוני: בכפולת העמודים הראשונה הופיעה כותרת הגג: "24 שעות לפני הפריימריז בליכוד. יואל אלראי/ ראיון". מתחתיה הכותרת "מרים עוד תצטרף אלי", ומתחת כותרת משנה וראיון מקיף עם המועמד. רק בתחתית העמוד השלישי הופיעה ה"מ" הצנועה.
מי ערב לכך שהקורא יבין שמדובר במודעה ולא בכתבה? את אלון אלראי השאלה לא כל-כך מטרידה. "העיקרון של העיתון הוא למכור. העיתון אמור למכור את הכתבה על יואל אלראי, ולעשות שאדם שיפתח את העיתון יימשך לקרוא אותו", הוא אומר.
אבל מדובר במודעה של יואל אלראי, לא בכתבה.
לא משנה. את עיתונאית, את מבינה את זה. שאר האנשים שקוראים את העיתון לא כל-כך מבינים.
לא מדאיג אותך שאנשים יתבלבלו?
לא.
אתה לא חושש שכתבים בעיתון יפעילו צנזורה עצמית בדיווחים שלהם בגלל שהבעלים של העיתון הוא מראשי המטה של אחד המתמודדים?
בוודאי שלא.
יש לציין שלמרות הקרבה המשפחתית בין הבעלים של "השבוע בנתניה" לבין המועמד אלראי, לא ניכרת מגמתיות בסיקור מערכת הבחירות על-ידי העיתון. העורכת, ציפי קפל, אף מרבה לתקוף את יואל אלראי במאמרי המערכת שלה. ובכל זאת, היה תמוה לגלות שיואל אלראי כתב פעמיים בעיתון במשך תקופה קצרה, וכל זאת בעיצומו של המאבק בליכוד על קיום הבחירות המקדימות. פעם אחת הוא כתב במדור "קוראים כותבים" ב-15 במאי, ושלושה שבועות אחר-כך, ב-5 ביוני, במדור "מדברים חופשי". ב-15 במאי כתב בין השאר: "מותר לי, בכל הצניעות, להניח שתרמתי בכהונתי כראש עיר תרומה ממשית לחיים ביחד, לא רק בין דתיים וחרדים לחילונים, אלא גם בין העולים החדשים לתושבים הוותיקים". אם זו לא תעמולת בחירות, מהי תעמולת בחירות?
לקפל דעה שונה: "מי אמר לך שמועמדים אחרים לא מקבלים במה? כל מי שרוצה להגיד משהו מגיע אלינו, בכוחות עצמו או באמצעות יחצ"ניו. אין לאלראי שום גישה מועדפת. זה שהוא דוד של אלון לא מחייב לשום דבר. אנחנו גם לא מכותביו היחידים".
את לא חושבת שבתקופת בחירות צריך להימנע מפרסום מאמרים ומכתבים של מועמדים?
לחלוטין לא. זה היתרון של עיתונות מקומית, לדעתי. להפך, אנחנו הולכים לבחור את ראש העיר שלנו, ואנחנו רוצים לראות מה הוא אומר, מה הוא חושב, מה התוכניות שלו.
אגב, למרות שציפי קפל טוענת שכל מועמד יכול לקבל אצלם במה במסגרת מדורים שונים, כמו "מכתבים למערכת", בכל הגליונות שנבדקו - כעשרה במספר - לא נמצא עוד מועמד שקיבל במה כזאת.
▪ ▪ ▪
כל המקרים שהובאו לעיל נוגעים לכתבות במקומונים שנמצאים בבעלות פרטית ואינם משתייכים לאחת משלוש רשתות המקומונים הגדולות - רשת שוקן, "ידיעות תקשורת" ו"מעריב מקומונים" (רשת חדשה שנמצאת בהקמה, וכוללת בשלב זה שלושה מקומונים - בתל-אביב, בחיפה, ובחולון, בת-ים וראשון-לציון). אבל חלק גדול מן הקוראים אינם מבחינים בין מקומוני הרשתות לבין מקומונים פרטיים, ובעיקר אלה שמחולקים חינם לתיבות הדואר. אלה זוכים לתפוצה של עשרות אלפי עותקים בשבוע, ומשמשים מקור מידע מרכזי לבוחרים. לעתים קרובות, השפעתם של מקומונים אלה רבה מהשפעתם של המקומונים או האזורונים (מקומון המכסה אזור שכולל כמה יישובים) של הרשתות הגדולות.
רשתות המקומונים "ידיעות תקשורת" ו"מעריב מקומונים" לא הוציאו הוראה מיוחדת לקראת הבחירות המוניציפליות, שאוסרת קיום קשר משפחתי של עיתונאים עם מועמדים - כך מסרו יואב צור, העורך הראשי של "מעריב מקומונים", ושמואל שם-טוב, העורך הראשי של "ידיעות תקשורת". בשתי הרשתות אין גם הוראה קבועה האוסרת על עיתונאי הרשת להיות חברים במפלגה או למלא בה תפקיד כלשהו. מרשת שוקן נמסר בתשובה לשתי השאלות: "אין לנו שום איסורים כאלה. אנחנו עובדים על-פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות". בתקנון האתיקה יש כמה סעיפים הנוגעים לבעיות שהוזכרו בכתבה זו. אחד מהם, סעיף, 19, קובע: "לא יונחה עיתונאי במילוי תפקידו בידי כל גורם חיצוני שאינו גלוי ובמיוחד לא בידי מפרסמים וגורמים שלטוניים, כלכליים ופוליטיים".
שרה זלצר היא עורכת בעיתון "אנשים" ובוגרת לימודי תקשורת
גיליון 16, ספטמבר 1998