חברת התקשורת "רייטינג מגזינים" (שבה מחזיקים עופר נמרודי ותמי מוזס) החליטה לפני כמה חודשים להוציא לאור כמה מגזינים חדשים. ש', עיתונאית בשנות השלושים לחייה, פנתה כדי להשתלב בעבודה. לאחר זמן מה קיבלה טלפון מפתיע בסביבות עשר בלילה. העורך התקשר ושאל אם היא יכולה להתחיל לעבוד למחרת היום. ש' קצת השתאתה על שעת ההתקשרות, אך לא יכלה לוותר על ההזדמנות התעסוקתית. לאחר כמה שבועות היה על חברת התקשורת לשלם לה כ־2,000 שקל בעבור עבודתה. "סיימנו את העבודה ולאחר מכן שלחו לנו חוזה העסקה לחתום עליו", היא נזכרת לא בלי כעס, "חתמתי ושלחתי. אחת המפיקות הודיעה שהטופס לא הגיע. שלחתי שוב והכל נסחב. הרבה טלפונים, השארת הודעות ואי נעימויות, והמפיקה חוזרת ואומרת שהיא לא מוצאת את הטופס. תחושה של לך ושוב. תתקשר מחר. זה פשוט זלזול. זה מביך ומשפיל ואין סיבה שמישהו ישים אותך במצב כזה. תגידו: הצ'ק יהיה מוכן בתאריך מסוים. וזה פשוט לא קורה. הם משנים תאריכים ואתה ממשיך להתקשר וזה נדחה ונדחה. כך עברו להם ארבעה חודשים. אתה חושב, להתקשר או לא להתקשר. אני באתי ועשיתי את העבודה. אז למה לא לשלם?".
לבסוף הגיעה ש' בעצמה למשרדי המו"ל כדי למסור את חוזה ההעסקה באופן אישי. היא נכנסה ללשכת המנכ"ל אז, עזרא כהן, וזה קודם כל בירר אם היא עדיין עובדת אצלם. "אמרתי שלא", משחזרת ש', "ואז הוא אמר שהתשלום יהיה בעוד חודש. 'אבל היית צריך לשלם לפני כמה חודשים', אמרתי, 'למה עוד חודש. ולמה אני צריכה לרדוף אחריך. זה משפיל אותי. למה אתה עושה את זה לאנשים? באיזו זכות?'. הייתי על סף דמעות מתוך עצבים. הוא ענה: 'מה את רוצה, שאני אתן לך כסף מהכיס שלי?'. הוא ביקש שאצור קשר לאחר מכן. אני אמרתי: 'למה שאני ארדוף אחריך?'. הוא הבטיח שיעשה מאמצים ותוך שבועיים יוציא לי את הכסף. בסוף הוא אמר לי: 'טוב, תחייכי עכשיו'. ולי בא להרוג אותו". ש' תוהה מדוע הנהלים האלה הפכו למקובלים בשוק התקשורת. היא אינה רואה סיבה אחרת פרט לניצול הצד החלש והאפשרות שהכסף ישכב עוד כמה חודשים אצל המו"ל. "בדרך־כלל עובדים בלי חוזים. הדבר היחיד שיש לך הוא המלה של הבן־אדם. הכל באוויר. איך לך מה לעשות חוץ מלהמתין. מה תעשה? או.קיי. לא תעבוד איתם יותר. אבל ברוב המקומות יש מוסר כזה ירוד. בשבילם 2,000 שקל זה עניין של ביורוקרטיה ובשבילי זה המכולת". כמה ימים לאחר מכן התקבל הצ'ק המיוחל.
קשה להעריך כמה עובדים קבלניים משוטטים בכלי התקשורת הישראליים. מעמד זה הפך לנפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות, בשל האופי הייחודי של שוק העיתונות. כתבים היושבים בחוץ־לארץ, צלמים, חלק מעובדי המקומונים, פובליציסטים וכמובן רבים מתחקירני הטלוויזיה הם פרילנסרים, או מה שמכונה בעברית מתוקנת "משתתפים חופשיים". העיקרון הוא לאפשר לעיתונאי לשווק את מרכולתו לכל דורש ללא כל מחויבות עתידית תוך קבלת תשלום על כל משימה. ההיצע הגדול של צעירים המעוניינים לעבוד בכלי התקשורת העניק כוח כמעט בלתי מוגבל למו"לים ולבעלי רשתות השידור. בהעדר הערכה אמיתית לניסיון ולוותק העיתונאי, התפתחה נטייה אצל חברות התקשורת לקבל אנשים צעירים ושאפתנים בתנאים לא תנאים, ובכך להקטין את כוחם של העובדים בענף. כפי שנכתב כבר ב"העין השביעית" לפני חמש שנים (רן איציק, "הפרולטריון של התקשורת", גיליון 26), הלהט לחדור לשוק רווי מביא לניצול מחפיר, המאפשר גם עבודה ללא שכר כלל, וזאת לעומת מעמד ה"כוכבים" המשתכר היטב. נוצר, אם כן, שוק נרחב של עיתונאים העובדים על בסיס קבוע ויומי, שהיחס המשפטי כלפיהם הוא של "פרילנסרים קבועים". כלומר אלה שכירים נטולי זכויות שמשלמים בעבורם ביטוח לאומי ומס בריאות בלבד. זה דפוס העסקה לא תקין, שמאפשר למו"לים לאחוז בחבל בשני קצותיו: מצד אחד הם מקבלים עובד צעיר וחרוץ במשרה מלאה, שמגיע יום־יום למקום עבודתו וחש שהוא מחויב לו באופן בלעדי; מצד שני לא נקשרים בינו לבין מעסיקיו יחסי עובד מעביד – מצב שמאפשר להם לחסוך בעלויות.
איור: גיא מורד
תחנת רכבת בטלוויזיה החינוכית
דוגמה לכך היא התוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. תחקירני התוכנית, שעובדים חמישה ימים במשרה מלאה לכל דבר ועניין, חותמים עם תחילת העסקתם על חוזה שבו מצוין שאינם זכאים לתנאים סוציאליים. יש בהם הטוענים בדיעבד, שפיטורי עובדים נעשים כדי שלא להעניק להם קביעות. התשלום נעשה בדרך הבאה: תחקיר מוגדר כיום עבודה ותמחורו מסתכם ב־235 שקלים ברוטו. משום מה, בתלושי המשכורת נרשמים לכל היותר 18 ימי עבודה בעוד שהתחקירנים עובדים בפועל עשרים יום בחודש. עם זאת יש לזכור כי הטלוויזיה החינוכית משלמת בעבורם ביטוח לאומי, מס בריאות וכן הוצאות נסיעה. המגמה השקופה של מנהלי התוכנית, להימנע מלהעניק קביעות לעובדים, יוצרת עליהם לחץ המורגש במיוחד לקראת מלאות שנה, ולאחר מכן שנתיים, להעסקתם. מה הפלא שמקום העבודה הזה מוגדר על־ידי עובדיו כתחנת רכבת שבה מתנהלת תחלופה גבוהה של אנשים. "איך אפשר לתכנן משפחה או לבנות חיים ובסיס כלכלי", תוהה אחד התחקירנים, "אני מחויב להם יום יום וכשאני רוצה חופשה אני מודיע מראש כמקובל בכל מקום עבודה. אבל אני לא יכול להגיד: 'לא בא לי לעבוד' ביום מסוים מתוקף היותי פרילנס. מתייחסים אליך כאל עובד. כאל מובן מאליו". תחקירנים אחרים מוסיפים: "זה משרד מממשלתי ולכן זה יותר מקומם ומשפיל. אנו עובדים שאינם נחשבים לעובדים. אנחנו נותנים את הנשמה, מחתימים כרטיס ונחשבים לזבל. על הכרטיס שלנו כתוב 'נותני שירות'. אנחנו ומנקי השירותים שווי מעמד ומי שיכול בורח מכאן".
תנאים משפילים ברדיו
תנאי ההעסקה ברשות־השידור הם נושא מורכב שהבמאי דורון צברי, לשעבר עובד הרשות, מנסה להציג בסרט שעליו הוא שוקד עתה ("הקרב על האגרה"). הפרילנסר ברשות־השידור מכונה ש"ת (שובר תשלום). חלק מעובדי הש"ת אכן מספקים עבודה עיתונאית בקבלנות. אולם רבים מהם עובדים באופן בלעדי ויומיומי עם הרשות ואינם נהנים מזכויות סוציאליות. מזה שש שנים מגיעה עובדת ברשות־השידור לבניין הטלוויזיה בירושלים כאחד העובדים הקבועים ואינה נהנית מהפרשות לקופת גמל, פנסיה, או ביטוח מנהלים. מבחינת מעבידיה הישירים היא נחשבת לעובדת לכל דבר ועניין. היא, לעומת זאת, רואה את עצמה כ"שפחה" של רשות־השידור. "המערכת רואה בי מישהו שמחויב לה והיא אינה מחויבת לו. דהיינו, בתקופת הקיץ, שידועה כתקופת שפל ברשות־השידור, שבה אין הפקות ואין עבודה, המעבידים מבהירים שאין הם מחויבים לי בשום דרך. בשונה מכך, בחגים רשות־השידור רואה את שירותי כדבר מובן מאליו, גם אם התגמול הוא נמוך". מבחינתה "מדובר במוסר כפול: העיתונות דורשת להחיל הוגנות, צדק חברתי ונקיון כפיים, אבל צדקה צריכה להתחיל מבית".
רועי שרון, לשעבר עובד ב"רדיו ללא הפסקה", עורך כיום את ערוץ היהדות באתר האינטרנט nrg של "מעריב": "השכר ברדיו היה שערורייתי. על תוכניתו של נתן זהבי, שהצריכה חמש שעות עבודה יומיות, הייתי מקבל 140 שקל ברוטו ליום. כלומר: 2,800 שקל לחודש. זה אולי יותר משכר מינימום פר שעה, אבל לא היתה לי אפשרות לעשות שלוש תוכניות כאלה ביום. שלוש שנים עבדתי ברדיו ללא תנאים סוציאליים, חוץ מביטוח לאומי ומס בריאות". בין שאר תפקידיו ברדיו ערך שרון את תוכנית האקטואליה "משעל על הבוקר". באחד הבקרים, לאחר שהסתיימה התוכנית שערך, הורו לו לתמלל את אחד הראיונות ששודרו כדי להעבירו לכלי תקשורת אחרים. שרון סירב מהטעם שזה היה מחוץ לשעות העבודה שלו "ולא בהגדרת תפקידו". תגובת מנהל הרדיו, עידו מור, היתה השעיה לשבוע.
עינת ברזילי, מגישה כתבות לתוכנית "מוצ"ש בראשון" בערוץ 1 ובעלת טורים ב"מקור ראשון" וב־nrg, מתקשה להתקיים מעיסוקה בתקשורת. באמצע יוני עדיין המתינה לתשלום על עבודה שביצעה בחודש פברואר לערוץ 1. בגזברות רשות־השידור אמרו לה להמתין עד שייכנסו כספי האגרה.
אחד המושגים המוכרים ביותר לפרילנסרים הוא "שוטף פלוס איקס". זה יכול להיות "שוטף פלוס 30" במקרה הטוב, "פלוס 60" במקרה הפחות טוב וגם מעבר לכך. במלים אחרות, העיתונאי מקבל את שכרו חודש או חודשיים או אף יותר אחרי סוף החודש השוטף שבו ביצע את עבודתו. "זהו עולם פרוץ לחלוטין. בלי חוק וגבולות או כלבי שמירה. כל מעביד עושה מה שהוא רוצה כשהעובד מחוסר זכויות", מספרת ל', אשת תקשורת מנוסה. "אתה לא יכול לתכנן את החיים שלך לפי הצ'קים כי הם אינם מגיעים. לפעמים הם דחויים ולעתים חוזרים. וברור שאף אחד לא משלם לי על המינוס עד שהצ'קים יגיעו. וצריך להבין: אנחנו לא ספקים שיכולים לעבוד שוטף פלוס 60. אני לא משלמת לאף אחד צ'קים במקביל". לטענתה, הניצול מתבטא גם בכך שאפשר לטרטר את הפרילנסר עוד ועוד כדי שישלים את המשימה שהוטלה עליו ולא לשלם על כך תוספת, אלא להיצמד לסכום שנקבע בהתחלה.
רן אדליסט הוא פרילנסר ותיק המעניק את שירותיו לכלי תקשורת רבים. הוא מייצג שכבה דקה של עיתונאים בלתי תלויים המצליחים לשרוד היטב לאורך השנים ולנצל את היתרונות היחסיים שלהם. "לפני כמה שנים, פרילנסר היה מלך העולם: היה יכול ליצור היכן שהוא רוצה ובזמן שהוא רוצה. היום פרילנסר הוא הומלס. בתנאים של היום, כשהתקשורת מפוצצת באנשים, כלי התקשורת מחויבים קודם כל לעובדים הקבועים". כדי להבחין בין מעמדות הפרילנסרים נזכיר כי בשלושת ערוצי הטלוויזיה מקבלים עיתונאים כמה מאות שקלים לכמה דקות פרשנות. אדליסט מנסה להתבונן ביתרונות שיוצר השוק החופשי. הוא מדמה אותו לג'ונגל הגיוני שבו החזק שורד. "ברגע שהפרילנסר ייחודי במה שהוא נותן, אז הוא יכול לקבוע את המחיר והתנאים, וללחוץ את בעלי הבית אל הקיר". מצד שני, צרתם של מרבית "פועלי התקשורת" היא שהם אולי רוכשים מיומנות, ניסיון וידע, אך אין לכך משמעות בעולם תחרותי וציני. מבחינת תפיסת עולמם של המעסיקים, תמיד נמצא תחליף זמין מעבר לפינה.
פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון, מפנה אצבע מאשימה אל העיתונאים עצמם, שמשלימים עם תנאי העסקתם ואין להם תודעת מעמדית. "מה עם העיתונאים והעיתונאיות שזועקים על משכורות מינימום לעובדים? 'הכוכבים' של התקשורת לא פותחים פה כשמסביבם תחקירנים עובדים בתת־תנאים", תוהה כספי בקול את מה שהתחקירנים לוחשים זה לזה. "שלי יחימוביץ' עושה מסע צלב תקשורתי בנוגע לשכר מינימום, ניצול מחפיר של עובדים וכו'. האם היא בדקה כמה משתכר התחקירן שלה? אני קורא להם התאילנדים של התקשורת. הפרולטריון. ואני לא מבין איך אנשים מוכנים לעבוד בתנאים כאלה. זה בדיוק חלק מהקיטוב הכלכלי שמתחולל בארץ". יחימוביץ' בחרה שלא להגיב. מקורביה טוענים שאין היא נמנעת מלעסוק בעוולות הקשורות לתחום התקשורת.
חוזים דרקוניים ב"מעריב"
"איפה הבושה?", שאלו אמנון דנקנר ודן מרגלית ב"מעריב" במתקפתם על השחיתות במערכות הציבוריות. מתברר שבמקומוני "מעריב" אין בושה לשלם מאות שקלים בלבד על כתבות גדולות שעמל רב הושקע בהכנתן. גם ברשתות המקומונים האחרות תנאי השכר אינם טובים. בחוזה דרקוני שמחתים "מעריב" את הפרילנסרים יש סעיפים המתאימים יותר לעובדים מן המניין: זכויות היוצרים על העבודה שייכות לעיתון; אסור לעבוד בתקופת ההעסקה ברשתות מתחרות וכך גם שנה לאחר תום ההתקשרות. חרף ההגבלות הקשות האלה, מודגש בחוזה ש"מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי היחסים ביניהם לפי סעיף זה הינם יחסי מזמין וספק/ת שירותים עצמאי/ת, ולא יחסי עובד מעביד, לשום דבר ולשום עניין, וכי התמורה אשר תשולם למבצע/ת עבור שירותי/ה, על־פי הסכם זה, ממצה את כל זכויותי/ה כלפי החברה". באתר האינטרנט של "nrg מעריב" מקובל לשלם סכומים נמוכים מאוד בעבור הטקסטים הכתובים. עובדי בנק, מרצים ומורים, בין השאר, מסכימים לכתוב תמורת 0 עד 200 שקלים לטור ובלבד שדבריהם יקבל הד. בשנה החולפת השקיעה כתבת כמה ימי עבודה וניפקה כתבה בת 1,300 מלה לאתר. שכרה הגיע ל־70 שקלים בלבד.
בגיליון מס' 40 של "העין השביעית", תחת הכותרת "דיירי משנה", סקר אבנר מולכו פסקי־דין המבססים את תפיסת בית־הדין הארצי לעבודה, שפרילנסר הקשור באורח ברור למקום עבודתו ונצפה מן הצד כעובד לכל דבר, יוכר כעובד. חרף התמיכה מצד השופטים, נמנעים הפרילנסרים להיאבק על זכויותיהם, אם משום שאינם מודעים להן ואם בגלל חשש מדימוי של עובד בעייתי הממהר לרוץ ולהתדיין בבית־המשפט. לכך יש להוסיף חולשה מובנית של איגוד העיתונאים ומועצת העיתונות. לאחרונה גווע הירחון "כותרת" בקול ענות חלושה. לחברי המערכת נודע שכספים המגיעים להם, לדעתם, תמורת עבודתם – לא ישולמו. פניות חוזרות ונשנות ליניב יעקובי, יו"ר מועצת המנהלים (ולמעשה אחד הבעלים), לא נענו. "מה זו האובססיה שלכם עם כסף", זרק לאחד העובדים שכנראה הכעיס אותו יתר על המידה. על כך אומר יעקובי ל"העין השביעית": "אני לא אגיד מה האובססיה למי שרוצה את הכסף שלו. אמרתי לאותו אדם בצורה הוגנת, 'אנו רוצים לסגור את העניין בצורה הטובה ביותר ואני מבקש ממך להמתין פרק זמן מצומצם יחסית עד שנגיע להסדר'. אנו עושים מעבר למקסימום וחשוב שאנשים ייצאו מרוצים".
עמית בן־ארויה הוא עיתונאי וסטודנט למשפטים
תגובות
מנכ"ל "רייטינג מגזינים", דורון בן־שמחון: בכפוף לנוהלי "מעריב", היחס העיתונאי לפרילנסרים דומה ליחס לעובדים מן השורה. התשלום יכול להיות שוטף פלוס 30, פלוס 60 או פלוס 90. כל אחד מהם עובד בצורה שונה והם חותמים על הסכם עבודה בתנאי תשלום שונים.
לינדה בר, דוברת מוסדות רשות־השידור: "ברשות־השידור מועסקים אנשים כ"משתתפים בשידור" מעת לעת ולפי הצורך. מדובר באמנים, נגנים, מומחים, מנחים, מוסיקאים וכד'. בדרך־כלל אין מדובר במקצועות הקיימים בתקן, אלא בשירותים שונים הנלווים להפקת השידורים לסוגיהם. המשתתפים מקבלים תשלום לפי תעריפון המגדיר את סוג העסקה, משך העסקה וכד', לפיהם נקבע השכר".
הטלוויזיה החינוכית: "התחקירנים של 'ערב חדש', כמו תחקירנים אחרים בערוצי התקשורת השונים, הינם נותני שירות חיצוניים (פרילנסרים). בינם לבין הטלוויזיה החינוכית, כמו בערוצים האחרים, אין יחסי עובד–מעביד. הטלוויזיה החינוכית משלמת בעבור שירותיהם על־פי התעריפים המקובלים ומפרישה לרשויות המס את הנדרש על־פי החוק. קבלת שירותיהם של הפרילנסרים מבוססת על תנאי תשלום המוגדרים, מפורטים ומוסכמים מראש במסמך שעליו חותם נותן השירות (הפרילנסרים) לפני תחילת מתן השירות".
ניב יעקובי, מבעלי המגזין "כותרת": "הכוונה בגדול היא לשלם לכולם, למרות המצב הלא נעים. אין הרבה עיתונים שמתייחסים בכבוד ובהערכה מכל ההיבטים כפי שאנחנו נוהגים: הן מבחינת הזמן שבו שילמנו תמיד לעיתונאים והן מבחינת הסכומים ששילמנו. אני חושב שפרילנסרים הם עובדים חשובים במערכת של עיתון".
"רדיו ללא הפסקה", 103 אף.אם: לא התקבלה תגובה עד סגירת הגיליון.
מ"מעריב" לא הגיעה תגובה רשמית.
גיליון 57, יולי 2005