תלת-קיום, אוכל אותנטי ודוכנים צבעוניים משכו את העיתונאית שרית סרדס-טרוטינו לסיור קולינרי בוואדי ניסנס שבחיפה. את רשמיה היא העלתה על הכתב, והם פורסמו החודש (16.10.08) במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". אותה כתבה הובאה אחר-כך גם ב-Ynet, אתר האינטרנט מקבוצת "ידיעות אחרונות". זו לא היתה החשיפה הראשונה של הפנינה הקולינרית החיפאית בעיתונות. שנתיים וחצי קודם לכן, במרץ 2006, פורסמה בגיליון מרץ של מגזין האוכל "על השולחן" (ואחר-כך הובאה שוב בוואלה במסגרת הסכם שיתוף פעולה) כתבה על סיור באותו מקום, כששם חתום עליה פיני לוי. התיעוד של שני הסיורים האלה דומה באופן חשוד:

"יש קסם מיוחד בשוק הקטן של ואדי ניסנס בחיפה. [...] ואולי זה בשל התלת-קיום המתנהל בו", כותב לוי. "דו-קיום הוא משאת נפש עבור כולנו, אבל בשוק הקטן של ואדי ניסנס הולכים דווקא על תלת-קיום", מסכימה סרדס-טרוטינו.

"באיטליז 'במבינו' בפתח השוק אני אוהב לקנות בשר טרי", ממליץ לוי, "יש להם קבבים מוכנים, פרגיות ממולאות באורז ובשר, רוסטביף בחרדל וגם נתחים משובחים של בקר". "17 אטליזים יש בסביבות השוק [...]. אחד המעולים שבהם הוא אטליז 'במבינו'", כותבת סרדס-טרוטינו, ומוסיפה כי הוא "מצטיין בבשר טרי של עגל וטלה. יש פה קבבים מוכנים שמנמנים ועסיסיים, כרעי עוף ללא עצם ממולאים באורז ובשר, רוסטביף בחרדל, וגם נתחים משובחים של בקר".

לוי ממליץ על "המעדנייה הוותיקה 'סווידני', הקיימת פה מאז 1880. אני מוצא שם עראק מירדן ושוקולדים ופירות מסוכרים יפהפיים מסוריה ארוזים בצלופן אחד אחד", ואילו סרדס-טרוטינו ממליצה על "המעדנייה הוותיקה סווידן (דרך אלנבי .(39 החנות הזאת קיימת מאז ,1880 ואפשר למצוא פה אוצרות אמיתיים: עראק מירדן, שוקולד ופירות מסוכרים יפהפיים מסוריה, שנארזו אחד אחד בצלופן".

היכן לוי קונה את הזעתר שלו? "ממש לידם, בסמטה הצרה, אני קונה את הזעתר שלי. רק על התערובת שלהם אני סומך, שלא יהיה בה מלח-לימון במקום סומאק". והיכן קונה סרדס-טרוטינו? "ממש לידם, בשכנות לאותה סמטה, יש מוכר זעתר. בתערובות רבות שמים המוכרים מלח לימון במקום סומאק".

וכשמתעייפים, היכן עוצרים לאכול? לוי עוצר "במסעדה הקטנטנה של נדימה, שמבשלת אוכל ערבי על פתיליות. תמיד אפשר לפתוח פה את הסירים ולהציץ על האוכל, לראות מה הכי מוצא חן בעיני ולבקש צלחת". ואילו סרדס-טרוטינו מעדיפה לעצור "במסעדה הקטנטנה של נדימה סביתי, המבשלת אוכל ערבי על פתיליות. תמיד אפשר לפתוח את הסירים הגדולים, להציץ מה מתבשל בהם, ולבקש צלחת".

זה ממשיך עוד ועוד ועוד (לחובבי מחקר השוואתי, ניתן לקרוא כאן פירוט נוסף).

גנבתי מעצמי

הבדל מהותי אחד נמצא בין הכתבות: בעוד לוי מסכם את כתבתו בהמלצה לסיים את הסיבוב בקפה תמוז, סרדס-טרוטינו ממליצה לקנות לחמים ברח' הוואדי 48. כמו כן, סרדס-טרוטינו ציינה את ממתקי אבד-אלהדי ואת פלאפל הזקנים, שלא הופיעו בכתבה של לוי.

קורא ערני שהבחין בדמיון בין שתי הכתבות הפנה את תשומת לבם של עורך Ynet, יון פדר, ועורך ערוץ האוכל, גיא רובננקו. האחרון הפנה אותנו לקבלת תגובה מ"ידיעות אחרונות" או מסרדס-טרוטינו: "אני יודע מה זה, אבל אני לא רוצה לדבר בשמה". מ"ידיעות אחרונות" לא התקבלה תגובה.

סרדס-טרוטינו, מתברר, הועסקה בעבר ב"על השולחן" וכתבה וערכה מדור בשם "שוק", שם פורסמה כתבתו של לוי. לדבריה, היא עצמה כתבה את הטקסט שעליו חתום לוי. "פיני לוי הוא לא איש כותב, הוא שף", אומרת סרדס-טרוטינו. "אני בזמנו הסתובבתי איתו בשוק וכתבתי עבורו את החומר, והחתמנו אותו. באמת, לא נעים לי להוציא את הדבר הזה החוצה, אבל אם כבר שאלת".

למה החתמתם אותו?
"זה ממש לא נעים לי להכפיש את 'על השולחן' בקטע הזה, [...] הם רצו לצ'פר אותו בפינה בעיתון, ולכן הסתובבתי איתו בשווקים. אני כתבתי את הקטעים והחתמנו אותו. אבל באמת חשוב לי לציין שלא ישבתי בבית ומיחזרתי את החומר של עצמי [ל'ידיעות אחרונות']. הייתי בשוק ואדי ניסנס, יש לי את הקבלות משם, לפני פחות מחודש, ועשיתי את השינויים הנדרשים – מקומות שנסגרו השמטתי, מקומות חדשים שהיה נראה לי שווה להכניס הכנסתי".

אז יש סדרת כתבות שפיני לוי חתום עליהן, ואת כתבת?
"כן. זה משהו חמור בעיניך?".

אני כעיתונאי לא הייתי רוצה שמישהו אחר יהיה חתום על טקסטים שלי.
"זה מה שביאס אותי בעיקר".

אם היית מפרסמת את הכתבה ב"על השולחן" בשמך, ואחר-כך ב"ידיעות אחרונות", והעורך היה רואה את הכתבה המקורית ב"על השולחן", אני חושב שהוא גם לא היה מרוצה מזה.
"המקסימום שאולי לא הייתי בסדר זה זה שגנבתי משהו מעצמי. אבל מצפוני העיתונאי שקט, כי הלכתי ועשיתי סיור מחדש, בדקתי מה רלבנטי ומה לא. אולי לא טרחתי על שינוי סגנוני יותר מדי, אבל האייטם עצמו היה מעודכן, צמוד לדברים שקיימים במציאות. הרגשתי לגמרי נוח עם זה כי לא גנבתי ממנו – בטוח, גנבתי מעצמי".

חשבת שמישהו יגלה את זה ויחשוב שלקחת את זה ממישהו אחר?
"לא משהו שאני חיה איתו לא בשלום. דיברתי על זה עם גיא רובננקו. זה לא איזה משהו שהלחיץ אותי, אמרתי לו, 'כן, זה טקסט שלי'. [...] מצפוני לגמרי נקי, כי זה טקסטים שלי, ומעבר לזה, גם באמת אולי לא טרחתי על שינוי אבל הייתי במקום, אכלתי, ביקרתי, ראיתי איפה סגור ואיפה לא. לא נראה לי משהו חמור, בעיני. אולי מישהו אחר חושב שכן".

שמים את הדברים על השולחן

האם מישהו אחר באמת חושב אחרת? "אנו מופתעים כמוך לנוכח הדמיון", מסר המו"ל של "על השולחן", אילן גור. "אני מאוד מופתע, כי הגברת סרדס היא בחורה הגונה ונחמדה, שאפילו עבדה אצלנו בעבר באורח חלקי".

העורכת הראשית של המגזין, ז'אנה גור, הרחיבה: "אין פה בעיה של עובדות, היא אכן היתה עורכת 'שוק' באותה תקופה והם אכן נסעו ביחד, וכיוון שפיני הוא לא שרייבר דגול, הוא לא כתבן, הוא שף והוא טבח והוא מומחה לשווקים, היא הלכה איתו יחד ואכן היא כתבה מפיו. זה דבר שקורה לעתים קרובות מאוד ב'על השולחן', משום שהרבה מאוד אנשים שאנחנו משתפים איתם פעולה מבינים באוכל ויש להם ידע עצום, אבל הם לא יודעים לכתוב, אז הקטע הזה שבנאדם היה סוג של סופר צללים שלו לצורך העניין הוא דבר שאנחנו לרגע לא מכחישים".

אולם גם העובדה הזאת אינה מצדיקה את מחזור הכתבה, טוענת גור: "אני חושבת שברגע שזה התפרסם תחת שמו, ואפילו אם זה היה מתפרסם תחת שמה, ב'על השולחן', זה לא לעניין. לדעתי, זו פשוט טעות לקחת חומרים שהתפרסמו בעיתון אחר, פחות או יותר as is, צ'אנקים שלמים של משפטים, ולהעביר אותם לכלי תקשורת אחר".

"לגופו של עניין, נראה לי שמוקדם להחליט מה נעשה", השיב המו"ל גור לשאלה אם וכיצד בכוונתו לפעול בעניין הזה. "פניתי לעורך Ynet בבקשת תגובה. במקביל איוועץ בעורך-דין. תלונה למועצת העיתונות? למה? מה הטעם?".

"כן, נו, מה לעשות", נאנח השף פיני לוי, שבימים אלה מקים מסעדת מזון מהיר בבירה, כשהוא נשאל על הסיפור. הוא נתקל בכתבה של סרדס-טרוטינו ב"ידיעות אחרונות" וזיהה את המקור. "אני הייתי איתה בסיור, ועשינו כתבה על ואדי ניסנס, והיא אחר-כך כנראה השתמשה בחומר ב'ידיעות'. מה, אני יכול להגיד לה לא?".

אתה כועס?
"לא, לא כועס. אני גם כותב בעיתון 'ירושלים', במקומון של 'ידיעות תקשורת', ומה אני אגיד לך, לא כועס ולא כלום, בסדר. אני מכיר את העולם הזה של הכתבים ושל האוכל, אבל אין לי בעיה עם זה".

מי כתב את הכתבה?
"את הכתבה היא כתבה, אבל עשינו אותה יחד. אני לא כתבתי, אני הייתי המוביל, המורה, חושף את כל הדברים המיוחדים שם, והיא כתבה".

במקור הייתם אמורים לקבל קרדיט משותף?
"יכול להיות, לא יודע, אני לא מתעסק בזה, זה קטן עלי. היא כתבה, הוא כתב. כמה לקחו לי מתכונים שלי שאני עשיתי אותם וזה רץ בכל הארץ? אז מה, אני עכשיו אלך לרוץ להגיד 'זה שלי, זה שלי'? יש היום מסעדה בארץ שלא מגישה את החציל בלאדי [עם טחינה]? אתה מכיר מסעדה שאין את זה? כולם מגישים את זה. זה שלי. הגלידה עם הטחינה גולמית וחלבה זה גם מנה שלי, אז בכל ירושלים היום זה רץ כקינוח. אז אין מה לעשות, אנשים פשוט לוקחים, משתמשים, אי-אפשר לרשום על זה פטנט. אני סך-הכל לקחתי חומרים קיימים והבאתי אותם בווריאציה שונה שאף אחד לא חשב עליה".

עידו קינן הוא בלוגר וכתב אינטרנט, ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה

תגובות ניתן לשלוח לאימייל ido@room404.net