כעת, כשהסתיימה החקיקה הנוגעת להמשך קיומו של ערוץ 10, וכשלפתע התברר שגם ערוץ 2 זכה לפריסת חובות תוכן נרחבת, אפשר להוציא מן הארון את התהייה, האם תיוג הקמפיין להצלת הערוץ כמאבק בין שלטון מצנזר לבין עיתונות נאנסת היה מוצדק? "סוף-סוף הבנו. המסר עבר. הצלחתם להשפיל את ערוץ 10 [...] שבפעם הבאה יחשוב פעמיים לפני שהוא עושה תחקיר נוסף בתוכנית 'המקור'", כתב שלשום נחמיה שטרסלר ב"הארץ". מיקי רוזנטל חשף כי על שולחן ערוץ 10 מונח תחקיר שאינו מתפרסם, הנוגע ליחסים בין ראש הממשלה לבין שלדון אדלסון. בכל כלי התקשורת התפרסמו רשימות סוחטות דמעות על אודות שליחות עיתונאית וטובת הכלל, ואילו אלדד יניב טען בסרטוני ארץ-חדשה שבכל אשמה בכלל שרה.
אפשר שיש מידה של אמת באמירות האלה, וללא ספק החשכה של מסך ברודקאסט ארצי היא יום שחור לחברה ולמדינה. ואולם, דווקא עת מצוקה כה גדולה היא הזדמנות לבחון את המציאות נכוחה.
עובדי ערוץ 10 מפגינים מול משרד האוצר, 27.8.12 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
ראשית, צריך לומר בקול רם וברור: מחול ההון-שלטון-זיכיון הוא טנגו שגם זכייני הטלוויזיה וגם השלטון יוזמים בו מהלכים. העירוב הפוליטי שאנו עדים לו, בין עיצוב של מדיניות תקשורת לבין פיקוח על השוק, אינו גזירת גורל, אלא תוצר של תרבות שלטונית רעה. הכנסת ומשרד ראש הממשלה אינם באמת חייבים לטפל בעניינם של ערוצי הטלוויזיה; לשם כך מינה המחוקק את הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. העירוב מתרחש כאשר הזכיינים, כלומר בעלי ההון, שאינם עומדים במחויבויות המכרז שלהם, פונים לפוליטיקאים ומבקשים תספורת. מעניין להיזכר מה התקשורת אומרת על התרחשויות דומות בתעשיות אחרות.
תיקוני החקיקה של השנים האחרונות בנושא ערוץ 10 היו מסמרים בארון הקבורה של רגולציית הטלוויזיה. אפשר להכביר מלים על חולשתו של הרגולטור, הזדהות היתר שלו עם המפוקחים וחולשות האכיפה שהוא מבטא בנושאים עקרוניים, אבל האמת היא שגם אם תרומתו של ערוץ 10 בעשור האחרון לשוק הטלוויזיה היתה גדולה, הוא סחף עימו את הרגולציה על הטלוויזיה – על חולייה – לאבדון.
הבטחות יש לקיים
השיא הסמלי התגלם בשקופית השערורייתית ששודרה בערוץ 2 לפני כמה ימים, ובה האיום כי "עקב מדיניות הממשלה", יורדו תוכניות מן המסך. לא, חלילה, "האח הגדול VIP", אלא "פגוש את העיתונות" ו"שש עם עודד בן-עמי", כנראה המקבילה בלקסיקון של מנהלי הערוץ ל"ספרייה לעיוורים בנתניה" או ל"זקנה במסדרון". השקופית, שניצלה באופן ציני במה שניתנה לטובת הציבור לצורך קידום אינטרסים כלכליים, היא הפרה בוטה ומודעת של כללי השידור, ועוד בתקופת בחירות. מי זוכר שלפני הרבה שנים, כשעובדי רשות השידור רצו לשבות בתקופת תעמולת בחירות, בג"ץ קבע כי הם מספקים "שירות חיוני".
השקופית מלמדת בעיקר שהמשחק, מכל צדדיו, אינו מתנהל כבר בכלל במרחב הרגולטורי, אלא רק בזה הפוליטי. למשחק כזה יש מחיר, ונציגי השלטון גובים אותו בחפץ לב. פנייה לפוליטיקאים מצד אחד וקינה על כך שהם מפעילים שיקולים פוליטיים מצד שני מבטאות ציפייה שנציגי הציבור ינהגו כמלאכים. זוהי ציפייה לא ריאלית כמעט כמו הציפייה שמישהו מהזכיינים יעמוד במחויבויות המכרזיות שלו.
מי שחרד לאינטרס הציבורי בתחום התקשורת צריך לדחוף בראש וראשונה להחזרת רגולציית הטלוויזיה לרשויות הרגולטוריות. הדבר הזה מוצדק ולו רק בשל ההבנה שגם שוק התקשורת – כן, גם הוא – צריך להכפיף את עצמו לנורמות משפטיות ומינהליות תקינות ומקובלות. בראשן: הכלל שלפיו הבטחות יש לקיים.
לכן, זוהי העת לפעול להקמת רגולטור תקשורת מאוחד, עצמאי ונטול פניות. לא כפוף לאינטרסים של האוצר ולא לאלה של משרד התקשורת, אבל חזק דיו למנוע את הפארסה שלפיה ועדת הכלכלה של הכנסת מתכנסת שוב ושוב כדי לדון בענייניהם של זכייני הטלוויזיה. אנו זקוקים לרגולטור שיגן על האינטרס הציבורי, לא על הזכיינים ולא על הפוליטיקאים.
רישיון לזיכיון
אם המשך קיומו של ערוץ 10 נועד לאפשר פלורליזם של דעות – המבנה הקיים של תנאי הזיכיון לא התאים מעולם. הדחיפה להעלאתו של ערוץ 10 לאוויר בכל מחיר – עמוס בחבילת מחויבויות שאינה מביישת שידור ציבורי, במדינה ששוק הפרסום בה קטן ובעשור של האטה כלכלית עולמית – היא כישלון של מתכנני המכרז ויועציהם. גם אם הכישלון לא היה זדוני, עד מתי יש להרגיש כבולים למחדליו ולשחזר אותם עוד ועוד?
השר כחלון אמר בכנסת כי התיקון הנוכחי הוא אקמול. מגלגלי עיניים אחרים אמרו בפעם המי יודע כמה כי הם מקווים שההצלה המקומית הזאת תסייע לערוץ להשתקם. אפשר שבמקום להחיות את הערוץ שוב ושוב באופן מלאכותי, מוטב לשוב אל שולחן השרטוטים ולתכנן אותו באופן הגיוני ומתאים למציאות של שוק הטלוויזיה בישראל. להכניס לתמונה לא רק את הצרכים והציפיות והרצונות והחלומות שלנו, אלא גם את האפשרויות הריאליות שהשוק מסוגל לייצר עבור שיח ציבורי אמין ומגוון.
יש להתבונן בנתוני הוועדה הישראלית למדרוג ובנתוני הצפייה בטלוויזיה, ולהבחין כי הם שונים מאלה הקיימים במדינות קטנות אחרות ומעידים על נטייה של הצופים הישראלים להתקבץ סביב מדורות שבט. צריך גם לחקור את כשלון המהלך הרגולטורי האחרון – תהליך המעבר לרשיונות בשוק הטלוויזיה. הכיצד איש מבין השחקנים לא הצטרף בסופו של חשבון לרפורמה הזאת שכל-כך הרבה תקוות נתלו בה?
במצב הנוכחי, הציבור הישראלי מוצא עצמו במצב של "ללכת עם ולהרגיש בלי", עם שוק טלוויזיה מסחרית הנתון למשטר של זכיונות, כלומר פועל בצורה של תחרות יופי מכרזית לא תחרותית; אבל כזה שלאחר פריסת החובות והתספורות והוויתורים והבוז לרשויות המפקחות – נותן לציבור תכנים מקוצצים בדיוק כפי שהיה מקבל בשוק של רשיונות.
האינטרנט כבר כאן
עוד יש לוודא שסוגיית עמלות היתר בשוק הפרסום מטופלת בצורה יעילה. אם הממונה על ההגבלים העסקיים לא יעשה זאת, מוצדק לבצע תיקוני חקיקה, לא חודרניים כמו אלה שהוצעו בכנסת בקיץ האחרון, אבל כאלה שיעניקו לרשות ההגבלים עצמה כלים ייחודיים להתמודדות עם התופעה.
ובעיקר – חיוני לשאול על מה בכלל יש לפקח בשוק טלוויזיה שמגרש המשחקים שלו עקום: אותן זכייניות המשדרות את תכניהן בטלוויזיה תחת רגולציה כבדה פועלות באינטרנט בלא כל פיקוח. בזה אין כל חידוש, אלא שאין מדובר עוד באתגר שיהיה צורך להסדירו מתישהו בעתיד; זוהי פצצה מתקתקת המוטלת לפתחם של מקבלי ההחלטות, שיצטרכו לשנות את הדי.אן.איי של רגולציית הטלוויזיה הקיימת.
למעשה הפצצה הזו מתפוצצת בפנינו כבר כעת: ראשית, אף שבערוץ 2 טענו שאין כסף למימון חברת החדשות, בפועל קשת מזרימה כספים להקמת מערך חדשות מקוון באתר שלה, מקו, ושוכרת טאלנטים כיעקב אילון ואפי טריגר. צריך לזכור שבתוכנית החדשות של מקו, שתיראה כאחותה התאומה של המהדורה המוכרת, לא יהיה מי שיאסור לשלב תוכן שיווקי בחדשות, שידרוש איזון בשידורים או שיחייב השקעה מינימלית בתוכן חדשותי רציני. שנית, כפי שכתבה מיה אפשטיין ב"דה-מרקר", ביום שיוסטו די עיניים מן המסך הגדול למסכים הקטנים, גם אם הדבר יתרחש עוד לפני תום תקופת הזיכיון, קשת תזנח את רשת לאנחות ותבקש רישיון באופן עצמאי. מעניין מי יבוא אז לבכות את מותו של הפלורליזם התקשורתי במדינת ישראל.
לבסוף, יש להפסיק להניח שפרסומת היא אמצעי המימון הבלעדי לתוכן במדינת ישראל. נכון, בעשור האחרון מרבית התוכן המקורי בשוק הטלוויזיה בארץ הגיע מכיוון ערוץ 2 וערוץ 10, אבל אפשר לומר שתוצאת הלוואי של ההגנה על ערוץ 10 היא איחור של עשור בסיום הרפורמה בשידור הציבורי, על 800 מיליוני השקלים שהוא עולה בשנה, וזו טרגדיה בפני עצמה.
אין גם די תהליכי חשיבה יצירתיים על מקורות מימון ומודלים חלופיים לתוכן ציבורי-חדשותי-מקורי: קרנות, מלכ"רים, סטרטאפים ואפשרות של החלפת מודל "הכל כלול" בארגון תקשורת שאמור לספק את כל הצרכים התקשורתיים לטובת הקמת גופים קטנים ומתמחים – בעיתונות חוקרת, בעיתונות מבוססת נתונים, בבדיקת אמיתות אמירות של פוליטיקאים, בעיתונות צרכנית, אפילו בתוכן שיווקי. ממילא כשהתכנים מגיעים דרך פייסבוק הם ממוינים לפי העדפות הגולשים.
כדאי לוודא היטב שהמאבק החיוני למען הזכות לחופש ביטוי אכן משרת את שוק הרעיונות והדעות, ולא אינטרסים חיצוניים, כלכליים ופוליטיים כאחד, ולתעל אותו לכיוון חדשנות, ולא לכיוון הגנה על הישן.
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה