"כשהייתי ילד בן עשר, בשנת 1985, לקחו אותי לביקור אצל הקריקטוריסט זאב ב'מעריב'. אני זוכר שהיה לו חדר עם שולחן אור ומכחולים, והראיתי לו מחברת עם ציורים שעשיתי. הוא חייך, אמר שרואים שאני מושפע ממנו, וצייר לי רישום קטן עם הטלפון שלו על העטיפה האחורית", נזכר בנוסטלגיה גיא מורד, 34, מאייר, אמן קומיקס וקריקטוריסט, במפגש הראשון שלו עם עולם איור העיתונות.

היום, כ-24 שנה אחרי ושנים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, הצליח מורד לטפס כמעט את כל תחנות האיור האפשריות בתקשורת הדפוס הקטנה של ישראל, עד שהצליח להתבסס בעמדת מאייר קבוע ב"ידיעות אחרונות", הארץ המובטחת של מאיירי העיתונות העברית. אבל היום המציאות נראית שונה לגמרי מאותו חלום קריירה רומנטי שטיפח מאז שפגש את זאב ז"ל. "אני מסתכל על העתיד שלי ואני די בחרדות", מספר מורד, שנחשב ב"ידיעות אחרונות" לאחד מטובי המאיירים בעיתונות הישראלית. "אמנם יש עדיין מספיק עבודה, אבל הכתבות עוברות מהפרינט לאינטרנט, שלוקח את התוכן, אבל בלי איורי הדפוס, שלא מתאימים לפורמט כל-כך קטן. אני מרגיש שאני חי על זמן שאול ולא בטוח שאוכל לצאת לפנסיה מאיור עיתונות כמו זאב או דוש".

גם עמיר חדד, 39, היום העורך הגרפי הראשי של קבוצת "מעריב" ומי שהיה העורך הגרפי הראשי של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" במשך שבע שנים וטיפח שם קבוצה נכבדת של מאיירי עיתונות, אינו אופטימי. "כל שוק האיור הולך ונכחד בגלל מחסור בכסף, והמחירים שמשלמים לאיורים רק הולכים ויורדים במקום שיעלו. המאיירים גם סובלים מאוד מהמעבר לאינטרנט. מעלים כתבה מעכשיו לעכשיו לרשת, ואין את היומיים-שלושה להזמין איור, וגם אין טעם להזמין איור בשביל מאתיים על מאתיים פיקסלים".

חדד מספר כי כשהתחיל לעבוד ב"ידיעות אחרונות", לפני יותר מעשר שנים, שילמו למאיירים כ-1,000 שקל תמורת איור צבע על עמוד שלם, אך המחיר לא עודכן עד היום. "הם עדיין משלמים בדיוק לפי המחירון שבנתה ענת קציר [לשעבר עורכת גרפית ראשית ב"ידיעות אחרונות"] לפני כעשר שנים, ובמקומות אחרים משלמים היום אפילו הרבה פחות".

יש לזכור שתשלום של אלף שקל בשוטף פלוס שלושים הוא רמת התשלום הגבוהה ביותר שמאייר פרילנס יכול להגיע אליה בעיתונות העברית, וזאת עבור איור צבע מושקע על פני עמוד שלם בכתבה במוסף מוביל, ורק אצל גוף תקשורת אחד בישראל. בכלי תקשורת אחרים, אלה שעדיין מזמינים איורים, יקבל מאייר רק כמה מאות שקלים עבור רוב סוגי האיורים, ואילו איורים קטנים בשחור-לבן יזכו אותו בכ-150 שקל בלבד.

"לפני כמה שנים, כשעבדתי ב'ידיעות אחרונות', לא היתה לנו בכלל מסגרת תקציבית, ויכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים", מעלה חדד זכרונות מגן העדן האבוד של איור העיתונות. "יכולנו להזמין מאנגלמאיר חמישה-שישה איורים בלי בעיה, או לשלם אפילו 2,000 שקל עבור כפולה מורכבת. היה לנו את כל הכסף לעשות את המוצר הכי טוב שהיינו יכולים. אלה היו ימים שלא יחזרו יותר מבחינת עיתונות מודפסת".

חדד מספר כי במסגרת עבודתו היום ב"מעריב", הוא צריך לעשות "ג'גלינג מאוד צפוף" בין התקציב שיש לו ובין האיכות הגרפית שאליה הוא חותר להגיע. "ברור לי לחלוטין שאם אני אזמין כל שבוע שלושה איורים ל'סופשבוע', ייגמר לי התקציב החודשי ואני אהיה די תקוע. אז אנחנו מנסים לעשות את זה לאט ובזהירות". היום, הוא מספר, מנהלי העיתון בודקים אם העורך הגרפי היה יכול להזמין צילום מבנק תמונות תמורת עשרים דולר, "ואולי אפילו להזמין צילום של שלושה דולרים מאיזה אתר אינטרנט", במקום להוציא כמה מאות שקלים על איור.

תשיגו לי את לונדון-דקל

למרות האווירה הקודרת, התחזיות הכלכליות העגומות לשוק העיתונות ואיום האינטרנט על האיור העיתונאי, מאיירים רבים בישראל מתפרנסים עדיין מאיור עיתונות, וכולנו רואים את עבודותיהם הנפלאות במוספי העיתונים ובעמודי הדעות. עשרות רבות של איורים מופיעים מדי שבוע ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", והם מעניקים שכבת תוכן נוספת לטקסט העיתונאי. איורי עיתונות גם מעטרים דפים רבים של עיתונות מקצועית – מעיתונות כלכלית ופנאי ועד מגזיני כרומו פנימיים כדוגמת זה של ארגון המורים או קופת-חולים כללית.

המאיירים המבוקשים בישראל, שלא כמו בחו"ל, עובדים בדרך כלל עבור עיתון אחד ומזוהים איתו, לטוב ולרע. כך עמוס בידרמן שעובד ב"הארץ" אינו מאייר עבור "ידיעות אחרונות", זאב אנגלמאיר אינו יכול לאייר עבור מתחרים של "ידיעות אחרונות", וגם "מעריב", שמנסה להפוך את איתמר דאובה למאייר המזוהה עם מוסף השבת של העיתון, ישמח מאוד לשמור אותו לעצמו.

"יש בעיתונות מאיירים פרילנסרים ויש שעובדים במשכורת", מסבירה אורנה אושרי, 47, מי שהיתה המעצבת הראשית של מוסף "הארץ" במשך עשר שנים, ובשנה שעברה עברה לכיסא המעצבת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ב'הארץ' יש את עמוס בידרמן וערן וולקובסקי, שעובדים במשכורת חודשית, והם יכולים לעבוד רק עבור עיתונים של שוקן. אנחנו הצלחנו, במאמץ רב, לחטוף מ'הארץ' את דניאלה לונדון-דקל, וזה היה אחרי מסע חיזורים ונסיונות שכנוע של בערך שנה וחצי, עד שנוצר מצב שהשתלם לה לעבור אלינו, ועכשיו היא מועסקת כעובדת של 'ידיעות אחרונות'".

איור של דוד פולונסקי לגיליון 38 של "העין השביעית", מאי 2002

איור של דוד פולונסקי לגיליון 38 של "העין השביעית", מאי 2002

למרות החוזה החודשי שקיבלה לונדון-דקל ב"ידיעות אחרונות", אושרי מציינת כי רוב המאיירים שעובדים בעיתונות הישראלית הם פרילנסרים, ואף שאינם מקבלים משכורת קבועה מעיתון מסוים ולכאורה יכולים לעבוד עם כל עיתון, "גם אצלם מתקבעת בדרך כלל נאמנות לעיתון שהם מאיירים עבורו, לפעמים זה בגלל דרישה של העיתון ולפעמים לא". יוצאים מהכלל הם כמה מאיירי-על כדוגמת דוד פולונסקי, מי שעמד מאחורי עבודת האנימציה של הסרט "ואלס עם באשיר" וכבר ממעט לאייר לעיתונות; רות גווילי ואסף חנוכה, שאינם מזוהים באופן מוחלט עם עיתון מסוים ועובדים גם בחו"ל, עבודותיהם נהנות מביקוש רב אצל העורכים הגרפיים בישראל והם יכולים לעבוד עבור כולם, ללא שום הגבלות.

אושרי, שאמנם מאשרת כי "לעיתון משתלם יותר להעסיק פרילנסר שעובד עם קבלות, שזו עלות מעביד קטנה יותר מאשר מאייר קבוע עם משכורת חודשית", מדגישה סיבה נוספת שלא להעניק למאיירים חוזה עבודה קבוע בגוף תקשורת (כפי שעובדים, או לפחות נהגו לעבוד, גופי התקשורת עם כתבים, עורכים וצלמים): "מרבית העורכים לא רוצים לקבל אותו מרק של איורים שלוש פעמים בשבוע". לדבריה, עורכי המוספים רוצים מגוון גדול של סגנונות איור, ולא להתחייב בהכרח לסגנון אחד, "כפי שעשו ב'הארץ' עם ערן וולקובסקי ועמוס בידרמן, שסגנון האיור שלהם הוא למעשה הסגנון העיצובי שהעיתון בחר להיות מזוהה איתו".

את הדעה הנגדית מציג חדד, שמנסה לטפח ב"מעריב" דור חדש של מאיירים ומהמר על גל שקדי, ערן מנדל ואיתמר דאובה כמאיירי העתיד של העיתון. הוא טוען כי היה שמח מאוד אם "היו לי שני מאיירי בית שהיו באים לעיתון מדי יום בשעה עשר, משתתפים בישיבת מערכת והולכים בערב. עושים איורים לשניים או שלושה חלקים של העיתון והולכים עם הסגירה. כמו שעשה פעם זאב וכמו שעושה היום עמוס בידרמן ב'הארץ'. העבודה של בידרמן היא הצלחה בלתי רגילה, ולזכות הנכס הזה נזקף חלק גדול מהשפה הגרפית של עיתון 'הארץ'".

תבין שזו רק סקיצה

מגמות האיור של בתי-הספר הגבוהים לאמנות בישראל, בעיקר בבצלאל ובשנקר, מוציאות מדי שנה כמה עשרות בוגרים לשוק העיתונות, כולם שקדו על לימודי האיור במשך שנים והם חמושים בתיק עבודות מושקע. אבל מה סיכוייהם להתפרנס בכבוד ולמשך שנים מאיור עיתונות?

"אנחנו כל הזמן מחפשים מאיירים מוכשרים חדשים, כאלה שיכולים לעשות איור שמתאים ללוות טקסט של כתבה וגם מציג רעיון נוסף. כל זאת באיכות גבוהה ובתנאי לחץ", אומרת אושרי. "צריך פשוט להתקשר לעורכי המוספים, לשלוח להם אימייל, ולהראות להם את העבודות". היא מספרת על "בוגרות בצלאל ענוגות שהגישו לי איורים מאוד ליריים או מלנכוליים שצוירו במשך לילות ארוכים עם קו רישומי דק", ומסבירה כי "אלה דברים מאוד יפים, אבל הם לא יכולים להתאים ללחצים של איור עיתונות". חשוב לציין כי סוג כזה של איור ריאליסטי, שמופיע רבות בעיתונים בחו"ל, דורש שבועות רבים של עבודה, וכמעט שאינו יכול להשתלם כלכלית אל מול התעריפים הנמוכים שמשולמים בישראל.

המאייר זאב אנגלמאיר (צילום: גיל לביא)

המאייר זאב אנגלמאיר (צילום: גיל לביא)

מלבד היכולת לייצר איורי עיתונות טובים וחכמים תחת לחץ זמן, תכונה נוספת החשובה למאייר צעיר שרוצה להיכנס לעולם העיתונות היא "צניעות בסיסית ויכולת לקבל ביקורת", כך גורס חדד. "אני חושב שמה שמחבר בין כל המאיירים הגדולים שעבדתי איתם הוא ההבנה שמה שהם שולחים לעורך הגרפי הוא רק סקיצה שאפשר לצאת איתה לכיוונים חדשים. לא היה מקרה, אף פעם, שאיור שנשלח אלי הוא בדיוק מה שהופיע לבסוף בפרינט, וכל סקיצה היא בסיס לעבודה ולמשא-ומתן עד שהאיור נכנס לעיתון".

חדד מספר כי "ב'מעריב' רוצים ומנסים לגדל דור חדש של מאיירים, אבל משהו קרה. יוצאים לשוק המון מאיירים טובים, והם לא מצליחים להשתלב בעיתונות ולייצר איזו זהות עם 'מעריב', עם 'סופשבוע' או 'תרבות מעריב'. נראה לי שהדור החדש של המאיירים לא עוסק רק באיור – שקדי עושה אמנות, מנדל עושה אנימציה, אחרים עוסקים באינטרנט. גם המאיירים הם קורבנות של המצב של העיתונות המודפסת".

לדבריו, יש מאיירי עיתונות שהצליחו "להמציא את עצמם מחדש" והם מוציאים ספרים וזוכים בפרסים כמו רותו, מאיירים לחו"ל כדוגמת רות גווילי, או עושים סרטים לאוסקר כמו דוד פולונסקי. עם זאת, הוא טוען כי "עתיד האיור שלוש שנים קדימה יהיה אותו דבר, רק יותר גרוע". מכיסא המעצב הראשי של קבוצת 'מעריב' הוא אומר: "זה מצער, אבל הכסף ילך ויאזל ולא יהיו בשורות גדולות. הכיוון של העיתונות המודפסת הוא מאוד ברור, והיא תרד ותצטמצם. וזה גובה את המחיר שלו מכולם – מצלמים, מעורכים, וכמובן שגם ממאיירים".