לפני שלושה חודשים דיווח בן כספית ב"מעריב" כך: "מכיוון שכבר ברור שהרמטכ"ל היוצא, רב-אלוף גבי אשכנזי, לא יינזק בדו"ח נזק משמעותי, לאחר שהוכח שלא היה פוטש ולא היתה לו מעורבות בהכנת או הדלפת מסמך הרפז (כפי שפומפם על-ידי עוזריו של שר הביטחון בתקשורת מזה שנתיים), הסוגיה הרגישה ביותר בדו"ח העתידי, שגורמת למתח גדול בצמרת צה"ל, היא מעמדו של המועמד לתפקיד סגן הרמטכ"ל האלוף גדי אייזנקוט" (20.9.12). עד כדי כך הגיעו רוחב המידע ועומק התובנות של הפרשן הבכיר.

ארבעה חודשים קודם לכן ניבא כספית ש"הסיכוי שלא יהיה דו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז גדול עכשיו יותר מהסיכוי שכן יתפרסם דו"ח". וכדי לא להשאיר את קוראיו תאבי הדעת מתוסכלים, גילה להם ש"מכיוון שתיכף עוד יתברר שבכלל לא יהיה דו"ח, לידיעתכם: ברק חוטף בטיוטה ביקורת קשה מאוד, לא פחות מאשכנזי" (6.5.12).

איך נראה כספית בבוקר שאחרי? מה נשאר מקביעותיו המלומדות ומתחזיותיו המוסמכות? ומה משקלה של התנהלותו הקלוקלת של גבי אשכנזי כפי שהיא מתועדת בדו"ח המבקר לעומת הפגמים שמצאו מיכה לינדנשטראוס ויוסף שפירא בהליכותיו של אהוד ברק? לכספית לא אירעה תקלה חד-פעמית במהלך סיקורו את פרשת הרפז; מעידתו היא כישלון מקצועי מתמשך, שהלך והעמיק לאורך כל התקופה הנדונה. הגיבור הטוב שבו הוא בחר (אשכנזי) מצטייר בדו"ח המבקר כנבל שבסיפור, בעוד שמי שבעיניו של כספית היה האיש הרע בעלילה (ברק) סופג מהמבקר נזיפות מינוריות יחסית.

כספית הוא האדוק שבעיתונאים המתמסרים לגרסת אשכנזי והמתלהם שבהם בהתקפותיו על ברק. הטקסטים שפירסם בעניין זה מזכירים בסגנונם ובאופיים הנחוש את דבקותם של אברכים חסידים ברבי שלהם. כך כתב ב-14.1.12: "מכיוון שלמרבה הצער נראה שמבקר המדינה לא יצליח לגלות מי באמת כתב את מסמך הרפז, ומכיוון שאנשי המבקר, על-פי הפרסומים, מתעסקים בשולי הדברים ולא בעיקרם, יש דרך אחת לקדם את החקירה הזו. אין בלתה. לבדוק את כולם בפוליגרף מחדש, ועכשיו. כולם זה כולל כולם".

בן כספית, לשעבר עיתונאי "מעריב" (צילום: יוסי זמיר)

בן כספית, לשעבר עיתונאי "מעריב" (צילום: יוסי זמיר)

כעבור שלושה חודשים יודע כספית לספר: "אהוד ברק הוא אדם נבון ומתוחכם. הוא יודע שדו"ח מבקר המדינה בפרשת הרפז סותם את הגולל על נסיונותיו לחסל את גבי אשכנזי. הוא יודע שמהדו"ח הזה לא יישאר זכר ושלא מדובר אפילו בשריטה קלה בכנף; הוא יודע שאלף מאמרים של ארי שביט ו-2,000 הדלפות מחושבות, מדורגות, מתוזמנות ורבע נכונות של אנשיו לעיתונאים השונים לא יצליחו לברוא יש מאין. הוא יודע שמכל החשדות שטפלו על אשכנזי שליחיו בתקשורת לא נותר כמעט דבר; עכשיו כבר ברור (וברק הודה בכך בפני המבקר) ששר הביטחון השיק באופן אישי את המתקפה, שסימנה את שיאה של התקפה משולבת, ארסית, כוחנית, אגרסיבית, חסרת תקדים, שהונחתה על-ידי ברק ואנשיו על הרמטכ"ל המכהן אשכנזי ואנשיו".

לפני ארבעה חודשים דיווח כספית ש"כמעט כל מה שהפיצו אנשיו של אהוד ברק, במערכת הביטחון ובעיקר בתקשורת, בעניין גבי אשכנזי, הוכח כיציר הדמיון החולני; הטיוטה הנוכחית מעדנת ומקלה את הביקורת הקשה שנמתחה על התנהלותו של אשכנזי בטיוטה הקודמת. זה לא שהוא נוקה: התנהלותו של הרמטכ"ל בכל הקשור ליחסיו עם הרפז ואחזקת המסמך מבלי לעשות איתו שום דבר אמיתי לא היתה תקינה. מצד שני, לטיוטה הנכונה הוכנסו, סוף-סוף, עניינים רבים נוספים, וננקבו, סוף-סוף, שמות מוכרים וטובים (כמו שמו של יוני קורן, למשל).

"הפרופורציות התגנבו בחזרה אל הדו"ח, על אף שהוא עדיין רחוק מאוד, לעניות דעתי, מלשקף את מה שהתרחש בקריה בין השנים 2009 ל-2011: את המאמץ האדיר שהשקיע שר ביטחון כדי להדיח רמטכ"ל מכהן ואת מסכת ההתעללויות שהעביר השר את הרמטכ"ל שלו במסע של נקמנות שטרם היה כמותו בדרגים כאלה בצה"ל; מה נזכור מהפרשה הזו? את האנרגיה העצומה, המשחיתה, שהופעלה על-ידי שר ביטחון בישראל כדי ללכלך רמטכ"ל ולסכסך מטכ"ל שלם איש ברעהו. ואת הסיכול הממוקד האכזרי והמיותר שעשו המבקר ופקידיו בקצין מסור ונאמן בדרגת אלוף-משנה, ארז וינר שמו, שחטאו היה שדיבר בטלפון עם בועז הרפז והקשיב למידע שזה מסר לו" (14.9.12).

כספית אינו יחיד. היו עוד עיתונאים שהתייצבו לצדו של אשכנזי, כשמנגד קם מחנה גדול יותר של עיתונאים תומכי ברק. זו תופעה מוכרת בהתנהלות התקשורת הישראלית: פרשות או שערוריות ציבוריות מתמשכות, שבהן מתגלעות מחלוקות בין שני צדדים, ממגנטות לשני קוטביהן כתבים ופרשנים מכאן ומכאן. בדרך כלל הפיצול הזה נובע מהזדהות אידיאולוגית, אך לא פעם מקרבה אישית לנפשות הפועלות.

זו תסמונת ידועה, שלא כל עיתונאי מודע לה או מוכן להתמודד עם פיתוייה: הקרבה למושא הסיקור, במיוחד כשהוא גם מקור מידע, יוצרת תלות וחושפת את העיתונאי להשפעתו. התהליך הזה הוא לעתים תמים (אמפתיה אותנטית של העיתונאי לאיש שיחו), ולא פעם ציני ותועלתני. הייחוד בפרשת הרפז הוא האופן הגורף של ההתמסרות העיתונאית ושקיפותה – שני מרכיבים שהם תוצרים של עולם הנורמות האתיות המעוותות ושל העידן הטכנולוגי שבהם פועלת התקשורת הישראלית בעשור השני של המאה ה-21.

ההטיות נמשכות, הפרסומים סותרים, הציבור בערפל

ההתגייסות הטוטאלית של עיתונאים בכירים לשרת את עניינם של אהוד ברק, מכאן, וגבי אשכנזי, מכאן (הם ואנשיהם), באה לידי ביטוי לא רק בהיחלצותם לחלוק עם המבקר ואנשיו את רשמיהם ואת המידע שעומד לרשותם על פרשת הרפז, אלא גם, ובעיקר, באופן שבו סיקרו אותה. הפיצול הזה נדון בהרחבה בשנתיים האחרונות באתר "העין השביעית" והוצג במלוא כיעורו והשלכותיו החמורות על אמינות התקשורת.

התמסרות-היתר הזו מציגה לא פעם עיתונאים באור נלעג: קביעות שהם מפרסמים בשמם, כאילו היו אבחנותיהם העצמאיות, מהדהדות לאחר מכן בעמדותיהן של הנפשות הפועלות (הן עצמן או פרקליטיהן ומקורביהן) ומסגירות מי המקור ומי ההד לדברים שפורסמו.

למרבה האירוניה, ההטיות הסותרות נמשכות גם עתה, יומיים לאחר פרסום הדו"ח. הספינים, המניפולציות, ההטעיות שהשפיעו על האופן שבו תווכו לציבור ההתפתחויות בחקירת פרשת הרפז – כל אלה מוסיפים להשתקף בתקשורת, ובאופן לא מפתיע, החלוקה בין המחנות העיתונאיים נשמרת. שום ממצא בדו"ח לא מזיז מעמדתם את נאמניהן האדוקים של כל אחת משתי החצרות היריבות.

אינספור כתבות, מאמרים, שידורים וסקירות ליוו את הפרשה מאז הגיחה לאוויר העולם. גודש הדיווחים לא שיפר את יכולתו של הציבור להנהיר לעצמו את טיבם של האירועים המסוקרים. לא רק מפני שמרוב עצים לא רואים את היער, אלא בעיקר משום שהמידע והפרשנויות שפורסמו סתרו אלו את אלו והותירו את הציבור תועה בערפל.

כדי להמחיש רק מקצת מהכשלים שאיפיינו את התנהלות התקשורת בפרשה הזו, מובאות כאן, על קצה המזלג, תחזיות ואבחנות שהופיעו בעיתונים בשנה האחרונה ושהתיימרו להציג את ממצאיו הצפויים של המבקר. ודוק, זה מבחר זעיר, שרירותי למדי, הנשאב מהעיתונות המודפסת בלבד, ואפשר לטעון נגדו שהציטוטים הכלולים בו מוציאים דברים מהקשרם. הוא גם מעניק מקדמה נדיבה לאמינות הכותבים – תחזיותיהם והערותיהם על הנוסח הסופי של הדו"ח נשענות על טיוטות ששלח המבקר למבוקרים ושהיתה לכאורה לעיתונאים נגישות אליהן. חרף המגבלות הללו, יש, דומני, עניין באזכור הדברים שכתבו הפרשנים המלומדים ובהארת ההטיה האובססיבית שעימה ניגשו לסקר את הפרשה.

דן מרגלית, עיתונאי "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")

דן מרגלית, עיתונאי "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")

מול בן כספית, בקצה השני של הסקאלה, ניצב דן מרגלית. הוא נקרא כמי שנמצא בסימביוזה מלאה עם גרסת אהוד ברק. בשבוע שעבר ידע לספר ב"ישראל היום" שהדברים שכלולים בדו"ח המבקר על הרמטכ"ל אשכנזי ועל יד ימינו ארז וינר "מעוררים חרדה" (2.1.13). במאי 2012 העלה מרגלית את ההצעה הבאה: "הצדדים יסכימו לפרסום טיוטת המבקר בפרשה זו כבר עתה. מי שקרא בה יודע כי היא חמורה מכל, ואשכנזי ווינר נחשפים, עובדתית, כמי שפעלו בצורה אסורה באיסור חמור בכל דמוקרטיה" (7.5.12).

אמונתו של מרגלית בצדקתו של ברק כה שלמה שהוא מפרש את השינויים שהוכנסו בטיוטה השנייה של הדו"ח ככניעה של המבקר לינדנשטראוס ללחצים, ולא כהחלטה שקולה של בוחן חסר פניות שניזון ממידע חדש. המלצתו המעשית של הכותב חד-משמעית: "התנהלותו של הרמטכ"ל לשעבר היתה מתחת לכל ביקורת. הצעד הסביר לטיפול בפרשה הוא בפתיחת חקירה פלילית, או בהודאה מוחלטת של אשכנזי שלא נהג כראוי ובקשתו לסליחה ומחילה מהציבור" (16.9.12).

אמיר אורן, איש "הארץ", מעמיד במרכז כתיבתו את מבקר המדינה דווקא. גם הוא מתגלה כמי שדבק באמונתו. הוא אמנם משקיף על הפרשה מלמעלה, חובט בברק וגם באשכנזי (עם נטייה לגלות הבנה יותר גדולה למהלכיהם של הרמטכ"ל ולשכתו), אבל עיקר זעמו מופנה (בשנה החולפת לפחות) אל עבר מיכה לינדנשטראוס. "על המבקר החדש, יוסי שפירא, יופעל בוודאי לחץ שלא לפרסם את הדו"ח לפני הבחירות לכנסת", מנבא אורן ב-6 באוקטובר 2012. "אם צריך, ישנו לשם כך את החוק, כמו בארכה שניתנה לשווא ללינדנשטראוס.

"ברק ייצא רע מדו"ח הרפז", הוא מוסיף, "ואם עד כה קיווה שאשכנזי ייצא רע עוד יותר, דבר שכלל אינו מובטח לו עתה, הנסיבות הפוליטיות המתהוות הפכו את חצי הנחמה של ברק לנקמה וחצי של אשכנזי, כי ההתמודדות הפוליטית של ברק עם העובדות והקביעות בדו"ח תהיה בהכרח מוחלטת ולא יחסית".

אמיר אורן, עיתונאי "הארץ" (צילום: "העין השביעית")

אמיר אורן, עיתונאי "הארץ" (צילום: "העין השביעית")

ביוני השתלח אורן בלינדנשטראוס: "בבואו לחקור את יחסי אהוד ברק עם אשכנזי התפתה לאמץ את קו ברק ולהבליט את סיפור הרפז, שהיה מתוצרי אותם יחסים ולא המחולל שלהם. זאת, אף שבשוקלו על כפות המאזניים תשעה אירועי-מפתח במסכת היחסים העכורים, העניק המבקר ניצחון בנקודות לאשכנזי. המבקר גם בחר, ונחרד למשמע אוזניו, להקשיב לשיחות מוקלטות של הרפז עם וינר אודות ברק. למעשה פועל הרפז בשיחות אלה כמדובב מנוסה, שבנימה יודעת-כל מחלץ מבן-שיחו מידע ולאחר רגע מוכר לו אותו בחזרה, בדרכו לעוד לקוח שאינו מבין שגם הוא בעצם נותן ולא מקבל; בעודה מתמהמהת, הגיעו למשרד המבקר חומרים נוספים, ששינו את כיוון הביקורת לסמטה הצדדית, אפופת הגירוי אך חסרת המשמעות המהותית, של הקלטת שיחות הרפז-וינר" (3.6.12).

ביולי שיתף אורן את קוראיו בתובנה הבאה: "קריאת מקצת העדויות – שציטוט מהן אסור כעת – מלמדת שעבודת הביקורת בפרשת הרפז חטאה לא אחת בשטחיות ובשרירותיות. שאלות הביקורת חושפות פערים מדאיגים בהכרת תולדות צה"ל; ותשובות מטעות, במזיד או בשוגג, נותרות ללא תיקון והערה; ומי מהמבוקרים האחרים – או מהאזרחים הנותנים מבטחם בהוגנותה של הביקורת – היה מאמין שמבוקר אחד ויחיד מרשה לעצמו יחסים מיוחדים עם המבקר. זהו ברק, הפונה ללינדנשטראוס דרך קרבה כ'מיכה', מספר לו ש'רעייתי נילי מצאה במקרה במגירה' מסמכים מסוימים (שתוכנם אסור לעת עתה לפרסום), ומקנח בליקוק חנף על מעמדם הציבורי הייחודי של מיכה ומשרדו" (1.7.12).

ותחזיתו הסופית של אורן, מהחודש שעבר: "דו"ח מבקר המדינה על פרשת בועז הרפז–אהוד ברק–גבי אשכנזי הודפס בשבוע שעבר ועודו סודי ביותר, אף שבכל 294 עמודיו, הממחזרים עצמם לעייפה בהקדמות, גוף וסיכומים – אין ולו סוד אחד. יש בדו"ח הרבה קנאה ושנאה, זדון וחרון, בין האישים הבכירים ביותר במערכת הביטחון, אבל זה כבר אינו בדיוק סוד מדינה; שנתיים, רבבות שעות-אדם, הושקעו באחד המסמכים השרירותיים, השערורייתיים ולפרקים אף השרלטניים ביותר, בקפיצותיו מממצאים למסקנות, שהונפק בחתימת מבקר המדינה, ובמקרה זה שני מבקרים, מיכה לינדנשטראוס ויוסי שפירא. הוא פוגע בסמכותו של משרד המבקר להטיף מוסר ומעורר תמיהה, מדוע התעקש שפירא, בתחילת שבע שנותיו בתפקיד, לתת לו את ברכתו, ובלבד שיישמר שקט תעשייתי במשרדו ותימנע הודאה במשגה שתיקונו סבוך.

"בחלקו העוסק בפרשת הרפז, להבדיל מסוגיות אחרות ביחסי ברק-אשכנזי, הדו"ח פגום ביסודו. בהשאלה, מאחר שהשב"כ כפוף לראש הממשלה, אם מאבטח-אישים ידווח על עבירה-לכאורה של המאובטח, משמע שאסף 'מידע מכפיש' ופגע ביסודות הדמוקרטיה. אם לשפוט לפי הטיוטה שפורסמה בשעתה, בהסכמת המבקר, אחת החולשות הבסיסיות של הדו"ח היא התייחסותו להרפז. המוסכמה, שלכאורה אינה צריכה הוכחה, היא שאותו סגן-אלוף בדימוס מייצג את תכלית הרוע ולכן מי שעמד איתו בקשר נעשה לנגוע בעצמו" (9.12.12).

אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר (צילום: קובי גדעון)

אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר (צילום: קובי גדעון)

וגם זה קרה בעת סיקור התקשורת את דו"ח המבקר. שלושה ימים לפני פרסומו, התראיין בגלי-צה"ל אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל ומקורבו של גבי אשכנזי, וסיפר כך (לאחר שקרא את הגרסה הסופית של המסמך): "יש שם הערות קשות מאוד על שר הביטחון ולשכתו. יש הערות, לטעמי, פחות קשות על גבי אשכנזי, לגבי המשגים שלו הם משגים של בשר ודם – לא של זדון. יש בדו"ח כמה אמירות מאוד משמעותיות. לא בטוח שהריח של הפגר לא ייצא מהחדר אחרי הדו"ח הזה".

אתם הבנתם את זה? בניהו, אחד מגיבורי הפרשה, אחד ממושאי בדיקתו של המבקר, מופיע בגלי-צה"ל על תקן של פרשן, עיתונאי, מתבונן מהחוץ, ומודיע כי הדו"ח מחמיר עם ברק יותר מאשר עם אשכנזי. הוא הרי קרא את הדו"ח, וכל מלה של המשקיף חסר הפניות הזה – בסלע.