העיתון "מקור ראשון" לא הפלה את האגודה לשמירת זכויות הפרט כשבחר שלא לפרסם מודעה מטעמה הפונה להומוסקסואלים ולסביות, כך קבעה בשבוע שעבר לימור רייך, שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב–יפו.
בתחילת 2010 פנתה האגודה, שמייצגת את קהילת הלהט"בים בישראל (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), לעיתון "מקור ראשון" וביקשה שיפרסם מודעה בזו הלשון: "את מבולבלת? אתה מפחד? רוצה לדבר על זה? את/ה לא לבד – יש עם מי לדבר. קו הקשב והמידע לקהילה הגאה [...]". בעיתון "מקור ראשון" סירבו.
כתבה ב"מקור ראשון" על הומואים ולסביות, אפריל 2009
כתוצאה מכך הגישה האגודה תביעה נגד חברת מקור-ראשון-המאוחד בע"מ בדרישה לפיצוי בלא הוכחת נזק בסך 60 אלף שקל, בטענה שהעיתון הפר סעיף בחוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. לפי החוק, "מי שעיסוקו באספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה באספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".
האגודה טענה, באמצעות עורכי-הדין דורי ספיבק והישאם שבאיטה, כי לכל עיתון יש החופש לפרסם כתבות על-פי רצונו, אך טענה כי בכל הקשור לפרסום מודעה בעיתון, חובה על כלי התקשורת להימנע מאפליה. לדבריה, המודעה שביקשה לפרסם אינה פרובוקטיבית או פוגענית, ודאי שלא יותר מאשר כתבות שפירסם העיתון בעבר על הומואים ולסביות, ועל כן לא ראוי היה לפוסלה רק בשל הזהות המינית של הארגון שעומד מאחוריה.
"המודעה המדוברת הינה צנועה בעיצובה ונוסחה וכל תוכנה אינפורמטיבי גרידא", טענה האגודה בכתב התביעה. "אין שום דרך להסביר מדוע דווקא מודעה זו עלולה לפגוע ברגשות הקוראים [...] ואילו כל הפרסומים השוטפים המתפרסמים בשנים האחרונות ב'מקור ראשון' בענייני הקהילה הגאה [...] אינם פוגעים ברגשותיהם".
הנתבעת טענה, באמצעות עו"ד כרמית בר-און, כי "מקור ראשון" פונה לקהל שצביונו דתי-לאומי, ופרסום המודעה עלול היה לפגוע ברגשותיו. לטענתה, פרסום מודעות בעיתון אינו שירות המיועד לציבור, אלא כפוף לשיקול דעת העורך. עוד נטען כי העיתון לא הפלה לרעה על רקע זהות מינית.
"הנתבעת מפרסמת כתבות במגוון רחב מאוד של נושאים, כל זאת תוך הקפדה על גבולות, שנראים לפעמים דקים מאוד, בין הקודש והחול ובין המקובל לפרסום בציבור זה ובין נושאים שלא יתקבלו בברכה בציבור זה", נכתב בכתב ההגנה. "[...] גם בספרי הקודש היהודיים, כגון חמישה חומשי תורה, המשנה, הגמרא וספרים רבים נוספים, עולה הנושא בו עוסקת המודעה לא אחת על שולחן הדיונים. יחד עם זאת, הדיון נשאר כולו בגבולות ההלכה היהודית על כל דקדוקיה וגווניה".
השופטת רייך קבעה כי השירות של פרסום מודעה בעיתון אכן ראוי להיתפס כשירות לציבור שאסור באפליה. "צרכן שירותי הפרסום אצל הנתבעת, גם אם הנתבעת הינה בבחינת גוף פרטי, הוא כל אדם/ גוף בלתי מסוים המבקש לקבל את השירות של פרסום מודעה בעיתון המופץ על-ידי הנתבעת, שירות המצוי תחת הקטיגוריה של 'תקשורת', ולפיכך עסקינן בשירות ציבורי מובהק", פסקה.
יחד עם זאת, באשר לשאלה אם ההוצאה לאור של "מקור ראשון" הפלתה את התובעת, הזכירה השופטת רייך סעיף בחוק המסייג וקובע כי מעשה מפלה לא ייחשב לכזה "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי".
לאור דוגמאות רבות שצירפו נציגי "מקור ראשון" לכתבות על נטיות מיניות שפורסמו בעיתון מצאה השופטת רייך כי "העיתון ביקש להציף את הבעיה במלוא חומרתה אל מול הקונפליקט שנאלצת אותה אוכלוסייה לעבור בשל העדר ההכרה, בלשון המעטה, של ההלכה במיניות ההפוכה. [...] סירוב הנתבעת לפרסם מודעה מטעם התובעת לא נעשה על רקע ההתנגדות לדעה שמייצגת התובעת ו/או לדרך פעולותיה, אלא בשל כך שהפרסום אותו ביקשה לפרסם במודעה נוגד את ההלכה הדתית ואין לראות בנתבעת כמי שהתנכרה לחופש הביטוי בתוך ביתה שלה, אלא כמי שבפעולתה ניתן לראות טעם ענייני, כזה המצדיק שלא לפרסם".
השופטת רייך קבעה לפיכך כי העיתון לא הפלה לרעה את האגודה לשמירת הפרט. "המרחק בין סירובה של הנתבעת לפרסום המודעה לבין אפליה על רקע נטייה מינית דק מאוד", כתבה, "אולם עלה בידי הנתבעת להראות כי בפעולת הסירוב פעלה מתוך מניע של שמירה ואחריות כלפי קהל לקוחותיה ולא מתוך אפליה אסורה.
"[...] החברה הישראלית בכללותה, בוודאי החברה הדתית, עדיין מתקשה להכיר ביחיד ובמשפחה שאינם על טהרת התא המשפחתי המסורתי. הנושא מורכב. יחד עם זאת, התמורות בחיי החברה הישראלית, המושפעת מהחברה המודרנית בעולם, מחלחלות לתודעה החברתית בארץ על כל גווניה/פלגיה, לרבות אלו הדתיים, וכמו בכל תהליך ישנה חשיבות לזמן ולצעדים שעל כל צד לעשות לצורך בניית אמון אצל הצד השני על מנת לקרב ביניהם.
"נראה כי דווקא בשל המצב העדין שבין שתי הקבוצות אותם מייצגים הצדדים שלפני, לא אטעה אם אומר שבקרב הציבור בכללותו, זה שאיננו נמנה על אחת מאותן קבוצות בהכרח, ודאי אלה שכן נמנים עליהם, תהא תמימות דעים לכך שהסירוב לפרסום, בנסיבות העניין, על הרקע כפי שתואר בהרחבה, בצדק יסודו וייתכן שהקדים את זמנו.
"כפי שלפני מספר שנים לא היה עולה על הדעת בקרב אלו הנמנים על הציבור הדתי להודות כי ייתכן שישנו בקרבם אדם בעל זהות מינית הפוכה, אם כן היה זה 'פרי באושים' חריג שנודה, בהחלט ייתכן שבעוד עשור יהא זה 'נחלת העבר', שהרי הדברים משתנים עם התודעה החברתית. דומה כי יהא זה נכון להגדיר את המצב כפער תרבותי, כזה הנחזה להיות מאיים ובלתי ניתן לגישור לכאורה, אלא שלא יהא זה בלתי סביר, מנקודת מבט היסטורית על האפליה, לומר שבעתיד לבוא יהיו פני הדברים שונים לחלוטין (הזמן עושה את שלו)".
לאור כל זאת דחתה השופטת רייך את התביעה. "האמור לעיל", הוסיפה, "לא בא חלילה להמעיט בחשיבותה של הפעילות שנוקטת בה התובעת, כאשר עומדים לרשותה גופים אחרים להפצת הסיוע שניתן על-ידיה, דהיינו, האיזון הראוי בין האינטרסים של שני הצדדים שלפני מוביל למסקנה לפיה יש לבכר את האינטרסים של הנתבעת על פני האינטרס של התובעת, שיכול להיות מושג בנקל בדרכים אחרות, שאינן מנת חלקה של הנתבעת".
לא נפסקו הוצאות.
44551-11-10