טאבו

הכפולה הפותחת ב"ישראל היום" שוברת את שיאי הדביקות ושביעות הרצון העצמית שמאפיינות את העיתון בימים כתיקונם. שילוב של קיטש, גוזמה וטעם רע. במלים אחרות, תמצית הישראליות.

לרחוב הכפולה, על רקע תצלום יפהפה [רוני שיצר] של מטס חיל האוויר חולף מעל חוף תל-אביב, מתנוססת הכותרת "ארץ נהדרת". בתצלום נכלל גם דגל ישראל מתנופף ברוח. דן לביא מדווח בידיעה המרכזית של הכפולה הפותחת כי במהלך החג התבקש הציבור להימנע מלהגיע למוזיאון מנחם בגין, מוזיאון בנק ישראל וחצר תל-חי, מפאת עומס מבקרים. בראש העמוד תצלום [ליאור מזרחי] של ראש ממשלת ישראל מזמר כשמאחוריו חיילי צה"ל ורמי קליינשטיין ("זמרי צמרת"). עוד בעמוד: תצלומים של מנגליסטים עם דגלי ישראל ("הספורט הלאומי"), זיקוקי דינור בירושלים ("עיר עוטפת אור") ומטוס נוסף של חיל האוויר ("מצדיעים מהאוויר").

כתשובה מראש לביקורת אפשרית על תוכן ועיצוב הכפולה הפותחת, שולב בה גם מאמר מאת גונן גינת, המתפרסם תחת הכותרת "תמצית הישראליות".

"שיקפצו כל אניני החוטם", כותב גינת. "[...] שיקשקשו על הדביקות ועל שביעות הרצון העצמית שלנו, [...] זה אנחנו, וזה מה שאנחנו אוהבים. גם לנפנף, גם להתרגש מול מראות החיילים, ולקנח עם חידון התנ"ך. אז מה? אנחנו מופת של טעם רע? יש לנו כבר מספיק ביטחון עצמי כדי לא להתרגש ולעשות מה שבא לנו.

"[...] יותר מדי מרוצים מעצמנו? בהחלט. אנחנו גם מתכוונים להמשיך ככה. יש לנו לא מעט סיבות טובות לכך, ואם נתחיל לספור – נמצא עוד. זה קיטש? שיהיה. כי צריך לב אטום כדי לא להתרגש כאשר חיילת ששכלה בפיגוע את שני הוריה ושלושה מאחיה כשהיתה ילדה קטנה, מגיעה לטקס בבית הנשיא ומה שיש לה להגיד – זה שהיא רוצה לתרום עוד יותר. [...] יש לנו בהחלט סיבה למסיבה. [...] אז עכשיו בא לנו לנפנף ולצאת לטבע ו-93 אחוזים מאיתנו אמרו בסקר שפורסם אצלנו ערב החג כי הם גאים להיות ישראלים. לא נראה למישהו? שיקפוץ".

אפשר בהחלט לקפוץ, ואפשר גם לדלג אל גליון "ישראל היום" של ערב החג כדי לעיין בנתוני הסקר שבו חותם גינת את טענות ההגנה שלו על הזכות לקיטש ושביעות רצון עצמית וטעם רע. די במבט קל כדי לשים לב שהדיווח על תוצאות הסקר מתבסס על שקר אחד גדול.

על הסקר דווח במוסף "ישראל 64", בעריכת גונן גינת, שיצא שלשום לאור. בשער המוסף נכתב: "80% מהישראלים: אנחנו נשארים בארץ". נתון זה חוטא לאמת ומטעה את ציבור הקוראים. בפתח הדיווח על תוצאות הסקר כתב אהרון לפידות כי "93% מהישראלים גאים להיות ישראלים, ורובם המכריע, כ-70%, גאים – ואפילו מאוד". כתב ופירסם עובדה נוספת שאינה אמת. "מבין אירועי יום העצמאות, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל לוקח בגדול: יותר מ-52% מאזרחי המדינה רואים בטקס הזה את האירוע המשמעותי ביותר מבין כל אירועי החג", הוסיף לפידות בהמשך דיווחו, ושוב הטעה את קוראי העיתון.

הסקר שערך מכון המחקר "מחקרי הגל החדש" עבור "ישראל היום" לא בחן כמה "מהישראלים" מעוניינים להישאר בארץ, לא בדק את מידת גאוותם של "ישראלים" וגם לא את יחסם של "אזרחי המדינה" לטקס הדלקת המשואות. הסקר, כפי שנכתב באופן מפורש לצד הידיעה של לפידות (בגרסה המודפסת, לא בזו של הניוזלטר המקוון), "נערך בקרב 500 איש המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת".

על דברי כזב דומים היה חתום שלשום עקיבא נוביק מ"ידיעות אחרונות". "מפולגים, אבל גאים מאוד להיות ישראלים – כך נראים אזרחי מדינת ישראל ערב יום העצמאות ה-64", כתב נוביק, והטעה את קוראיו. "88% מהישראלים חשים גאווה", הוסיף ושוב חטא לאמת. הסקר שערך מכון שווקים-פנורמה עבור הארגון צו-פיוס, כפי שצוין בלב הידיעה של נוביק, התייחס גם הוא לאוכלוסייה היהודית הבוגרת (לזכות "ידיעות אחרונות" יצוין כי האמת ביצבצה מכותרת המשנה לידיעה – "88% מהאזרחים היהודים גאים להיות ישראלים").

יום העצמאות של מדינת ישראל עשוי להיות מועד טוב לכלי התקשורת לערוך בחינה רצינית, מפוכחת, של מצב האומה. אם מתעקשים על סקר דעת קהל חגיגי אפשר להעלות על הדעת, לדוגמה, סקר שייערך בקרב מדגם מייצג של כל בני-האדם הבוגרים שחיים תחת שלטון מדינת ישראל, סקר שיצביע על עמדותיהם של הנתינים חסרי הזכויות שחיים תחת שלטון צבאי כלפי המדינה ומוסדותיה, ועל עמדות העובדים הזרים והפליטים שחיים בתחומי מדינת ישראל. אם אין להם זכות פוליטית להשפיע על שלטון המדינה שבה הם חיים, לפחות יהיה להם קול שווה מעל דפי העיתון.

במקום זאת, שני העיתונים הנפוצים בישראל הדירו מסקר דעת הקהל שפירסמו לא רק את התושבים והנתינים הרבים שאינם אזרחים, אלא גם את אזרחי מדינת ישראל שאינם יהודים, שהם כחמישית מסך אזרחי המדינה.

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" כלאו את קוראיהם בבועה של הומוגניות מדומיינת. התעלמות מנוצרים ומוסלמים אזרחי ישראל (קרי: ערבים) שקולה לעצימת עיניים. ביתר דיוק, ההתעלמות מזכירה אדם גזען העוצם את עיניו. האם ניתן להעלות על הדעת סקר בכל מדינה דמוקרטית אחרת, שמתעלם ממיעוט המונה 20% מאזרחי אותה מדינה?

בישראל, כמובן, מצב מיוחד. הקהילות היהודית והלא-יהודית נמצאות בעימות מדמם עוד מלפני קום המדינה. אבל דווקא ביום העצמאות העיתונים מתעקשים להתעלם מכך. הבלבול המכוון בדיווח של שני העיתונים בין "ישראלים" או "אזרחי המדינה" ובין "יהודים" מסתיר בדיוק את מה שממצאי הסקר מבקשים להשכיח: שלידת מדינת ישראל לוותה בהתמוטטות החברה הפלסטינית, שיש בישראל עד היום ישראלים רבים שאינם יהודים, ושדעתם על המדינה ומוסדותיה שונה בוודאי מזו של יהודיה (אף על פי שהם מעדיפים לקנות מוצרים תוצרת ישראל יותר מאשר אחיהם היהודים).

לא די בכך שהעיתונים מפרסמים תוצאות סקרי דעת קהל מעוותים, הם מדווחים עליהם באופן שמטעה את ציבור הקוראים. כאילו ערבים, או סתם חוסר גאווה במדינה, הם טאבו. נראה שהרצון להעלות לרגל החג חיוך על פני הקוראים ולנפח את חזם בגאווה העביר במקרה הזה את העורכים על דעתם.

אפשר להתבדח ולטעון שבניכוי הערבים, העובדים הזרים, והנתינים חסרי הזכויות שחיים תחת שלטון צבא ההגנה לישראל, דעת הקהל שחי בתחומי מדינת ישראל, על המדינה ומוסדותיה, מצוינת, אבל הבדיחה מפסיקה להצחיק כשחושבים על המניע לשקר. עד כמה נהדרת יכולה להיות ארץ ששני העיתונים המובילים בה חשים צורך לעוות לרגל יום העצמאות את תמונת המציאות באופן גס כל-כך?

תאריך בלתי הוגן

מבקר בגבעת התחמושת, אתמול (צילום: דוד ועקנין)

"זו בכל זאת תהיה ארץ שכיף לחיות בה. ארץ נהדרת", מסכם יואל מרקוס את טורו במדור הדעות של "הארץ". במוסף "השבוע" של "הארץ" מצטט עופר אדרת מכמה גליונות יום העצמאות של העיתון בשנותיה הראשונות של המדינה. "צה"ל הפגין את עוצמתו במצעד הניצחון בירושלים השלמה", קראה הכותרת הראשית של העיתון למחרת יום העצמאות ה-20, ב-1968. "ביום העצמאות ה-64, ערביי ישראל מסכימים: אין כמו לחיות בישראל", נכתב בכותרת משנה לכתבה מאת אבינדב ויתקון המתפרסמת במוסף "יומן" של "מקור ראשון".

"נכבה? זו התרסה", שואלת ועונה כותרת מאמר של דן מרגלית המתפרסם על רקע מודגש בראש עמ' 9 של "ישראל היום". "ישראל היהודית מקבלת בהבנה את ההסתייגות של חלק מהאוכלוסייה הערבית מסמלי העצמאות", כותב מרגלית. "היא אינה מתבקשת להשתתף אלא לכבד [...] אבל ההנהגה הערבית בישראל אינה מסתפקת בהימנעות. היא מבקשת להתריס נגד חירותו של העם היהודי. כך הופך יום השנה לעצמאות ישראל לשורה של מפגני 'נכבה', כאילו הקמת המדינה היתה אסון.

"[...] עם זאת אפשר לגלות הבנה לזכרונות המרים הפוקדים אותם. אך אם נחוץ להם לכך יום מיוחד – מדוע לא 'יום האדמה'? – ה' באייר אינו תאריך הוגן. הוא יום חירותנו, ואילו להם שמורים תאריכים רבים אחרים, כ-15 במאי או יום החלטת החלוקה באו"ם ב-29 בנובמבר, ומן הסתם יש גם תאריך בלוח השנה האסלאמי. כינוס יום הנכבה דווקא בחגיגות העצמאות מעיד על רצון לעורר מדנים".

באמת, יש לערבים 364 ימים אחרים. דווקא את היום היחיד שבו ישראל חוגגת את קוממיותה הם צריכים להרוס?

"המשטרה חסמה פעילי שמאל שרצו לחלק גלויות על הנכבה", לשון כותרת דיווח של ג'קי חורי בעמ' 18 של "הארץ". לפי חורי, "15 פעילות ופעילים מעמותת 'זוכרות' התלוננו כי המשטרה כלאה אותם שלשום במשך ארבע שעות בתוך מתחם המשרדים של הארגון בתל-אביב". חורי מדווח כי כמה מהפעילים היו בדרכם לכיכר רבין, כדי להפיץ בין העוברים ושבים גלויות שעליהן שמות הכפרים הפלסטיניים שנהרסו או ננטשו ב-1948.

"במהלך האירוע נעצרו שלושה פעילים, בהם אחד שהקריא בחוץ שמות של כפרים פלסטיניים", מוסיף חורי. הנה דיווח וידיאו על האירוע. ממשטרת מחוז תל-אביב מרכז נמסר בתגובה כי מדובר "בהפגנה לא חוקית שלא אושרה על-ידי המשטרה. המשטרה לא איפשרה למפגינים להגיע לאירוע המרכזי, לנופף בשלטים ולעורר פרובוקציה, אולם איפשרה להם להפגין באזור מתוחם רחוק מהאירוע המרכזי".

מתחת לידיעה זו מדווח חורי כי אלמוני תלה דגל ישראל במגרשם של בני הזוג פאתנה ואחמד זבידאת ביישוב הקהילתי רקפת. לפי חורי, "כשהגיעו בני הזוג למגרש לביצוע מדידות, הם מצאו דגל ישראל תלוי על הגדר שמפרידה בין השטח שלהם לזה של אחד השכנים. בני הזוג החליטו להוריד את הדגל, לקפל אותו ולהביא אותו למזכירות היישוב". חורי מצטט מדברי בני הזוג זבידאת: "לא זרקנו את הדגל ולא השלכנו לפח, אלא קיפלנו ולקחנו למזכירות. ניסינו להסביר כי זה לא מקובל שמישהו אחר ייכנס לשטח שלך בלי רשות ויתלה מה שהוא רוצה. אנחנו אזרחים והחלטנו על דעת עצמנו לבוא ולגור ביישוב, אבל אנחנו לא ציונים".

מהמועצה האזורית משגב נמסר ל"הארץ" בתגובה כי "הסרת הדגל בידי הזוג זבידאת הותירה הרגשה קשה ביישוב. זה מעשה שלא ייעשה, לא בכלל ולא בערב יום הזיכרון בפרט. דגל המדינה הוא הדגל של כולנו. אנו לא יכולים לקבל הסבר להסרתו. יש כאן כישלון ערכי ומוסרי".

"יום העצמאות אינו החג של ערביי ישראל, שלפני 64 שנים איבדו את אדמתם וכבודם הלאומי ורבים מהם שכלו את יקיריהם", טוען מאמר המערכת של "הארץ". "[...] הצגת דגל הלאום בתחום הפרט בלא רשותו היא מעשה שלא ייעשה. מי שתלה את הדגל בחצר של משפחת זבידאת עשה מעשה חצוף של הסגת גבול ופגיעה בחופש הביטוי. כפיית סמל מובהק של הלאומיות היהודית – סמל הנעדר כל ביטוי לרחשי הלב הקולקטיביים של מיעוט ערבי גדול החי בקרבנו – היא כישלון ערכי ומוסרי".

בכפולה הפותחת של "מעריב" מדווח יוסי אלי על משפחה יהודית שהותקפה אתמול בירושלים על-ידי חבורה של צעירים ערבים. הכותרת: "משפחה שבילתה בפארק בירושלים הותקפה בקרשים". לידיעה יש הפניה בשער העיתון. בעמ' 11 של "ידיעות אחרונות" נוקט ירון דורון לשון זהירה יותר. "המשטרה בודקת טענות משפחה מירושלים כי הותקפה על-ידי נערים ערבים בזמן שחגגה את יום העצמאות", נכתב בכותרת המשנה. על-פי הידיעה, אפשרות אחרת שנבדקת היא שהאירוע היה "ויכוח שהידרדר לאלימות קשה". ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה מאת אפרת פורשר תחת הכותרת "משפחה בירושלים טוענת: ערבים התקיפו אותנו". ב"הארץ" וב"מקור ראשון" אין דיווח על האירוע.

הכותרות הראשיות

מוכרים בגן סאקר בירושלים, אתמול (צילום: אורן נחשון)

"יום העצמאות תשע"ב: שלושה יישובים חדשים ביהודה ושומרון", מכריזה בחגיגיות הכותרת הראשית של "מקור ראשון". אריאל כהנא ואסף גבור פותחים את דיווחם במשפט: "ממשלת ישראל אישרה את מעמדן של שלוש התנחלויות ביו"ש, והשמים לא נפלו". השניים מזכירים כי לפחות 20 שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שממשלת ישראל הסדירה את מעמדו של יישוב שלם. "גורם מדיני אמר ל'מקור ראשון' כי ניתן להגדיר את ההחלטה כהיסטורית", הם כותבים. לדיווח נלווה תצלום [אביחי שבתאי] של חגיגות בברוכין. במרכז מעגל הריקודים נראה מזכיר הממשלה צבי האוזר, "הרוח החיה מאחורי קבלת ההחלטה".

"המדינה תבקש מבג"ץ להקפיא את פינוי שכונת האולפנה בבית-אל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". על הידיעה הקצרצרה שמתחת לכותרת הראשית חתום ארי שביט, שבדרך כלל מחבר מאמרי פובליציסטיקה ומראיין מדינאים. על-פי דיווחו של שביט, "בניגוד למקרים קודמים, ייעודה של בקשת הדחייה הייחודית איננו לבצע את פסק הדין במועד מאוחר יותר, אלא לאפשר לממשלה לגבש פתרון חלופי לבעיית שכונת בית האולפנה – שלא בהתאם לפסק הדין שכבר נפסק בבג"ץ. [...] על-פי חוגים משפטיים, הפנייה לבג"ץ היום היא מהלך משפטי חריג המעמיד את המדינה במצב קשה, ושובר את הכללים המקובלים ביחסים שבין הרשות המבצעת לבין שלטון החוק".

ב"ידיעות אחרונות" מדווחת טובה צימוקי על כוונת המדינה לפנות היום לבג"ץ, אך הידיעה שלה מתפרסמת בתחתית עמ' 6. בידיעתה אין אזהרה מפני התנגשות בין הרשות המבצעת לשלטון החוק, אבל יש הפניה ל"מוסף לשבת", שם כותבים סימה קדמון ואלכס פישמן (כל אחד בטורו) בגנות התנהלות ממשלת ישראל בפרשה. בהמשך המוסף מראיינים עודד שלום ועקיבא נוביק את דידי דיקשטיין, תושב גבעת-האולפנה שהוריו ואחיו נרצחו בפיגוע ירי לפני עשור. "תושבים בשכונה באים לקבל ממני חיזוק", הוא אומר להם.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מקבלת חותמת בנוסח "הערכה בכנסת". הכותרת עצמה קוראת: "בדרך לבחירות". בעמ' 6 מדווחים צביקה ברוט ויובל קרני כי "בכירים בליכוד אומרים כי ראש הממשלה ממשיך לקיים התייעצויות בנוגע להקדמת הבחירות לסתיו הקרוב".

לפי הכותרת הראשית של "מעריב", "צבא מצרים מנע חילול אנדרטת צה"ל בסיני". רימון מרג'ייה מדווח כי חיילים מצרים מנעו מצעירי תנועת מהפכני-סיני לפגוע ב"אנדרטת העשרה", שהוקמה בשנת 1971 סמוך לאל-עריש, לזכרם של עשרה חיילים ישראלים שנהרגו במקום בהתרסקות מסוק.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לסוריה. "זוועות בסוריה, צרפת מאיימת בפעולה צבאית", נכתב. לפי כותרת המשנה לראשית, מסתבר ש"אין גבול לאכזריות". בהמשך כותרת המשנה מוסבר: "סרטון מזעזע חושף כיצד חייליו של אסד קוברים בחיים את אחד המורדים".

הכותרת הראשית מובילה לידיעה בינונית באורכה מאת דניאל סיריוטי המתפרסמת בעמ' 13 של העיתון. למי שמעוניין לקבל דיווח עדכני מסוריה מומלץ לקרוא ב"הארץ" את דיווחה של פטרה רמזאואר, כתבת אוסטרית המדווחת ל"הארץ" מסוריה. "מוות, מעצרים, הרס: נראה שדרעא בת 100 אלף התושבים, השוכנת במרחק קילומטרים ספורים מגבול ירדן, הולכת ונחרבת במלחמת אזרחים", היא כותבת.

מערכת חיים שלמה

עיתון "דה-מרקר" ממשיך ללבות את אש המחאה החברתית, בדרכו. "בציבור יש תמיכה גורפת במחאה החברתית", כותב גיא רולניק במדורו הקבוע ב"מרקר ויק" (56 עמודים, 8 עמודי מודעות). בהמשך הוא טוען כי "למרות התמיכה העצומה שלה זוכות המחאה והסוגיות העיקריות שלה בציבור הישראלי, חלק מכלי התקשורת מתעלמים ממנה, מגמדים אותה או מנסים לחבר אותה עם רעיונות שיהפכו אותה לאטרקטיבית פחות.

"לכאורה, העוינות העיתונאית מפתיעה: 2,000 או 3,000 העיתונאים הישראלים נמנים ברובם עם הבלתי מחוברים, שהמבנה הכלכלי בישראל פועל נגדם. אלא שהעיתונאים, כמו אוכלוסיות חלשות רבות אחרות, חיים את היום, את הטווח הקצר. הסבירו להם שהמחאה יצרה האטה בשוק הפרסום, רמזו שבקרוב יהיו קיצוצים והבהירו להם שהבוסים שלהם או מקורביהם לא אוהבים את העיסוק בנושא". רולניק קורא למחאה להיות בלתי תלויה "בעיתונות שנשלטת וממומנת במישרין או בעקיפין על-ידי גורמים שנהנים מהסדר הקיים" (קריאה מוזרה, בהתחשב בכך שגם "דה-מרקר" נהנה ממודעות מטעם גורמים שנהנים מהסדר הקיים ועדיין לא מחרימים את העיתון).

"אני לא אאשר להקים אוהלים ולתת למוחים להתיישב בשדרה", מכריז ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי בראיון לאמירה לם המתפרסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "אני לא מתכוון להרוס שוב את השדרה, להרוס את המרחב הציבורי בעיר. כל מי שרוצה לקיים איזו הפגנה, רשאי לבוא לכיכר העיר, רשאי לבוא לכל מקום ולהפגין. יש כללים במדינה, ויש לי אחריות לגבי תושבי רוטשילד. אני צריך לשמור על מערכת חיים שלמה".

בינתיים, במוסף "עסקים" של "מעריב" מראיין יהודה שרוני את יו"ר פסגות ד"ר אהוד שפירא. "מנהלי בנקים זרים אינם מגיעים לישראל בגלל המעורבות של הרגולציה", הוא הציטוט שנבחר להכתיר את הראיון.

בשולי החדשות

בתחילת השבוע צוין במדור זה כי העיתונות מפרסמת את מספר חללי צה"ל בשנה האחרונה בלי פירוט ובלי בדיקה של נסיבות מותם. הבלוגר המכנה את עצמו "אישתון" ערך בדיקה שכזו. הנה ממצאיו.

ב"ידיעות אחרונות" שוב מחביאים עבודה עיתונאית רצינית. הכתבה הפותחת את מוסף "7 ימים" של העיתון, מאת גיא ליברמן ועופר פטרסבורג, עוסקת בנושיו של איש העסקים אלי רייפמן, המנסים לאתר את רכושו באפריקה. התחקיר מקודם על-ידי רצועה דקיקה בתחתית שער "7 ימים". כתבת השער של המוסף, מאת הכתב צחי כהן, היא ראיון עם חברת-הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי, שהשתתפה לאחרונה בתוכנית "הישרדות VIP". בראש שער עיתון "ידיעות אחרונות" הפניות לראיון עם גבריאלי, לראיון עם ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי, לראיון עם הבדרן אלי יצפאן ולראיון עם השרה לשעבר יולי תמיר. לתחקיר אין כל זכר. אולי אם רייפמן היה משתתף בתוכנית מציאות כלשהי, ולא רק במציאות עצמה, אפשר היה למצוא את פרצופו בשער העיתון.

בעמ' 11 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעת המשך קצרצרה לדיווח באתר "ישראל דיפנס". כתב "ישראל היום" מדווח כי "חברת סילבר-שאדו, יצרנית רובה הסער גלבוע, תציג בקרוב רובה סער חדש בעל קנה כפול שיאפשר הגדלה משמעותית של כוח האש תוך שימוש בתחמושת סטנדרטית". לדיווח נלווה תצלום של הקנה הכפול.

ענייני תקשורת

רז שכניק מדווח בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" כי גיא זהר צפוי להגיש החל מהשבוע הבא את המהדורה המרכזית של "חדשות 10" פעם בשבוע.

ב"הארץ" מתפרסם דיווח מתורגם מה"גרדיאן" [ליסה אוקרול וג'וש הלידיי] על עדותו של רופרט מרדוק בוועדת החקירה של השופט לווסון.

אליחי וידל כותב ב"מרקר ויק" על דרכו של ה"גרדיאן" להתמודד עם השינויים בענף העיתונות.

יעל ברנובסקי מדווחת ב"ישראל היום" על הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות. את הדיווח מלווה תצלום [אמיל סלמן] של נשיא המדינה שמעון פרס מעניק לעיתונאי יעקב אחימאיר את פרס ישראל בתחום התקשורת.

"מקור ראשון" בחר להעניק פרס ישראל אלטרנטיבי מטעמו לשלל אישים. בתחום התקשורת זכה עיתונאי "מעריב" בן-דרור ימיני. בדברי ההסבר נכתב כי ימיני "מצטיין בחתירתו אל העובדות, בזכרונו המקיף, ביושרו האינטלקטואלי ובכושר הניתוח והניסוח המרשים שלו. ימיני הוא מופת לעיתונאות המשלבת מקצוענות, אמינות ורצינות עם מעורבות חברתית ותרומה לאומית".