לך לבת-ים, איש צעיר

בעל טור ב"עכבר העיר" נראה בתצלום שמופיע בשער "הארץ", בלוגר נכלל בתצלום שמתפרסם בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". מסימני מחאת הדיור, שכובשת הבוקר את הכותרות הראשיות והעמודים הפותחים בכל העיתונים, למעט "ישראל היום".

ימי הקיץ החמים מקילים על סטודנטים בחופשה לארגן מחאת מאהלים. מחאתם, בתורה, מקילה על עורכי עיתוני יום א' שמחפשים מדי שבוע ציטוט פרובוקטיבי ב"שבתרבות" כדי ליצור כותרת. אין כמו אירוע צבעוני בלב לבה של העיר הגדולה כדי למשוך עיתונאים. אם היתה מתארגנת הפגנה דומה באשקלון בלבד, כמה עיתונאים היו באים לסקר אותה? כמה עיתונים היו מקדישים לה את הכותרת הראשית? התשובות: מעט ואפס, בהתאמה.

ב"הארץ", מעל מאמר מאת נחמיה שטרסלר, מופיעה הכותרת "רוח מהפכנית בשדרות רוטשילד". עוד רגע היו משתחלות לכותרת התיבות "רפאים" ו"מהלכת", והיינו יודעים שמהפכה אמיתית עומדת להתרחש. בינתיים הכותרת הזו, כותרת סובייקטיבית לחלוטין, היא הראשית בעיתון.

"ביקרתי במאהל שקם לו בהפתעה בתחילת שדרות רוטשילד בתל-אביב", כותב שטרסלר. "הצעירים שמאיישים את המאהל רוצים הכל; הם רוצים לגור בתל-אביב, דווקא במרכז, רוצים ששכר הדירה יירד ויהיה הגיוני, רוצים שיוכלו לקנות דירה בתל-אביב ולשלם את המשכנתה ממשכורת ממוצעת [...] כמו בכל אירוע, יש גם כאן מי שחושבים אחרת, והם מטיחים בצעירים: למה אתם צריכים לגור דווקא במרכז תל-אביב? לכו לגור בפריפריה, לכו לגור באשקלון, ומשם תיסעו כל בוקר לעבודה בתל-אביב. שם מחירי השכירות נמוכים".

אחד המטיחים בצעירים לעבור לגור בפריפריה הוא סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". פלוצקר מסביר במאמר המתפרסם במדור הדעות של עיתונו מדוע שכר הדירה בתל-אביב ובירושלים "אינו גבוה – וייתכן שאף יעלה". במאה ה-19 נקראו צעירי ארה"ב לעזוב את וושינגטון, ללכת מערבה ולכבוש את מרחבי השממה. במאה ה-21 קורא פלוצקר לצעירים היושבים במאהלים "לחפש דירת מגורים מחוץ לארבעת הקילומטרים הרבועים של מרכז תל-אביב".

"הצעירים", ממשיך שטרסלר ב"הארץ", "שזועמים על השאלה [למה במרכז תל-אביב?], עונים שאי-אפשר לנסוע כל בוקר מאשקלון לתל-אביב כי אין תחבורה ציבורית נורמלית, לא מאשקלון לתל-אביב ולא בתוך תל-אביב (ובזה הם צודקים לחלוטין)".

"חולון ובת-ים, למשל", טוען מנגד פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", "יחוברו בספטמבר הקרוב לרכבת – מה רע לגור שם? יותר מזה: יש כבר רכבת לאשקלון, וכשיושלם שדרוג המסילה וייחסך העיקוף דרך לוד, משך הנסיעה יתקצר. הנסיעה ברכבת מקריית-גת לתל-אביב עתידה לקחת 18 דקות בסך-הכל. כמו לפרבר מאוד נחשק".

"הפגנת מחאה גדולה צפויה להיערך היום לפנות ערב בבת-ים נגד ביטול קו 46 במסגרת הרפורמה בתחבורה הציבורית", מדווח שלומי דיאז ב"ישראל היום". "[...] כתוצאה מביטולו, טוענים התושבים, נותרו שכונות שלמות מנותקות מתחבורה". "לאחר שבועיים: שינויים ראשונים ברפורמה בתחבורה הציבורית", מכריזה כותרת ב"דה-מרקר". דניאל שמיל מדווח כי "המחאות הצליחו". לפי דיווחו, קו 46 אינו נמנה עם הקווים שיחזרו לפעול, אך מתוכנן "קשר ישיר בין בת-ים לתחנה המרכזית בתל-אביב".

"וחוץ מזה הם רוצים לגור בעיר הגדולה", מוסיף שטרסלר ב"הארץ", "'כי רק כאן יש חיים. היכן באשקלון ניתן לארגן הפגנה כזו, מי היה בא? מה בכלל אפשר לעשות שם בערב?', אומרת אחת הצעירות, 'אני אוהבת את תל-אביב ורוצה לגור רק כאן'".

לו הצעירים הללו היו עוברים בהמוניהם לאשקלון, הם היו מגלים שפתאום יש להם מה לעשות שם בערב. תל-אביב, מנגד, היתה נותרת עיר רפאים של יאפים. הנה, בכל זאת הגיעה רוח הרפאים.

"ידיעות אחרונות" מספק סיקור נרחב ביותר למחאת הדיור. המניע, למרבה הצער, נראה כמו מניע פוליטי מהזן הפחות סביר; לא תפיסת עולם אורבנית שרואה בצעירים הללו כוח מחיה שחשוב לשמור עליו בעיר היחידה שיש בישראל, לא תפיסת עולם סוציאליסטית שרואה בדיור נגיש זכות בסיסית של כל אזרח גם בערים הגדולות ולא רק בפרברים, אלא תפיסת עולם שבה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוא המטרה ועמודי העיתון הם החצים.

"מחאה מקיר לקיר", לשון הכותרת הראשית בעיתון זה, המדגישה כי המחאה פורצת מהערים הגדולות ("הבועה התל-אביבית") אל באר-שבע, קריית-שמונה וכדומה. בכפולה הפותחת ידיעה מאת יובל קרני המביא ציטוט מפי "שר בליכוד" ששמו אינו מצוין: "המאבק צודק, הלוואי ויצליחו".

"ח"כים ושרים בליכוד הביעו בסוף-השבוע הזדהות עם מחאת הצעירים והפגנת האוהלים ברחובות הערים הגדולות", מדווח קרני, אך אמרו כי אינם יכולים להזדהות בשמם או להביע תמיכה פומבית במאבק – משום שזה נתפס כ'פעולה נגד הממשלה', כלשונם". בהמשך מצטט קרני שר בליכוד שאמר: "הם רואים שהמדינה אדישה כלפיהם, שלא אכפת לה מזוגות צעירים, שאין להם עתיד כאן – אז הם עושים את מה שנכון לעשות". אדם המוגדר "בכיר בליכוד" מוסיף: "זה בוודאי לא נראה טוב מבחינת הממשלה".

כתבת השער במוסף היומי "24 שעות" מביאה את סיפורה של דפני ליף, מחוללת המחאה. "אני אשאר פה כמה שצריך", היא אומרת לכתב דני ספקטור. "אני פישרית בת 25, ולא מפחיד אותי לשבת פה גם שנה שלמה אם צריך, כדי שכשאהיה בת 35 אוכל לשכור דירה בכבוד עם המשפחה שתהיה לי. שום דבר לא יגרום לי ללכת הביתה חוץ מפתרון אמיתי". ליף מציינת כי לפני שפצחה במחאה סרקה את אתר הכנסת והשתוממה לגלות ש"לחמישים אחוז מהשרים אין תואר ראשון", בעוד שהיא, בעלת תואר, עובדת 10–12 שעות ביום ולא יכולה למצוא דירה.

"דפני, היית רוצה שראש הממשלה יגיע לכאן?", שואל ספקטור. "בוא נראה אותו מגיע", היא משיבה לו. "אם הוא לא מגיע, הוא מתעלם מהבעיה החברתית הכי קשה במדינה, ואם הוא כן יגיע, הוא יצטרך לתת פתרונות. נראה אם נתניהו מגיע למעברה שלו כדי לשמוע אותנו". דבריה על נתניהו מובלטים בכותרת המשנה ובליד של הכתבה.

במוסף "ממון" מתאר עופר פטרסבורג את הפתרונות שמציעה עיריית לונדון לבעיה דומה: בכל פרויקט מגורים חדש מחויבים הקבלנים להקצות 30% מהדירות לדיור מוזל לצעירים, ומדי חמש שנים יכולים המשכירים לקנות 20% מהדירה, עד להשלמת הרכישה. ב"כלכליסט" מציע שי פאוזנר הקמת "פרוג'קטס", כמו בניו-יורק.

אם "ידיעות אחרונות" נושף רוח גבית כלשהי במחאה, קל לנחש כיצד מסקר אותה "ישראל היום". ואכן, הבוקר מקדיש "ישראל היום" את כותרתו הראשית לדיווח של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען על נסיבות פיצוצה של עסקת שליט (גם שם, אגב, יש איזה מאהל אוהלים. והוא דווקא עומד במקומו למעלה משנה בלי שיביא לתוצאה המקווה). כותרת על מחאת הדיור נדחקת לתחתית השער, ולשונה ביקורתית: "הבעיה: מחירי הדיור והשכירות; המחאה: בבועה התל-אביבית".

לרוחב הכפולה הפותחת מסבירה כותרת נוספת כי "הדיור בעייתי, גם המחאה". הנה עוד כותרת סובייקטיבית לחלוטין, אלא שבניגוד ל"הארץ", היא מתנוססת מעל ידיעה חדשותית ולא מעל מאמר דעה. הידיעה שמתחת לכותרת [דן לביא, חזי שטרנליכט, יעל ברנובסקי ושלמה צזנה], אגב, אינה מדגישה את הבעייתיות של המחאה דווקא. רובה מוקדש לקולות המפגינים. בשוליה מוזכר כי כמה מהם "הבטיחו עליית מדרגה במאבקים הציבוריים השונים בשבוע הקרוב, כולל 'נגד הכיבוש'", כי היו מי שהשליכו גביעי קוטג' על מטה הליכוד וכי ח"כ מירי רגב וראש עיריית תל-אביב רון חולדאי גורשו מהמאהל בצעקות.

שני מאמרי דעה מלווים את הידיעה. בשונה מההקפדה על איזון המאפיינת את מאמרי הדעה של "ישראל היום" בדרך כלל, כמו למשל בשאלת "חוק החרם", שני מאמרי הדעה המוקדשים למחאת הדיור מציגים עמדה אחת: המחאה טועה ומטעה.

"הפגנת המחאה בתל-אביב נראית כהצגה שנלקחה היישר מהיכל-התרבות ומבוימת על-ידי גורמים אינטרסנטיים יחצניים, שמצאו להם מריונטות – סטודנטים בחופשת הקיץ", כותב אבי כהן. "[...] אתם אשמים במחירי השכירות המופקעים. אם במקום לחפש דירת חדר ב-4,000 שקלים במרכז תל-אביב הייתם עוברים רק שניים-שלושה קילומטרים בקו אווירי דרומה או מזרחה – המחירים היו שפויים".

"ההפגנות שנוקטים דיירי המאהל בשדרות רוטשילד מריחות כמו משהו אחר", כותב חזי שטרנליכט. "התחושה היא של רצון לפתרון פוליטי מהשמאל הרדיקלי של המפה לבעיה שהיא בעיה לאומית, שהממשלה אכן מנסה להתמודד איתה. המפגינים דורשים שהממשלה תבנה להם דירות זולות בשדרות רוטשילד, אבל זה לא רציני ואפילו מסוכן לדרוש זאת". כותרת טורו קוראת: "לא להפוך את המאבק לפוליטי".

במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסם ראיון קצר שערך יהודה שרוני עם איל הנדל"ן (והבעלים של "גלובס") אליעזר פישמן. "אין ספק שמדובר בבעיה קשה", אומר פישמן על מצוקת הדיור בישראל, "אך אם אציע לה פתרון, יגידו לי לא להתערב בשיקולי האוצר והמדינה".

בכל זאת מחלץ שרוני מפישמן עצה. "סבסוד שכר דירה אינו הפתרון. עד לפני כשנתיים המלצתי להזרים סיוע ממשלתי ישיר לזוגות הצעירים, אולם עכשיו הפתרון צריך להיות שונה", הוא אומר. בהמשך טוען פישמן כי "אין פתרון קסם לבעיה", אך מוסיף כי "המחירים יירדו בסופו של דבר בזכות שיווק מסיבי של קרקעות והגדלה של התחלות הבנייה. [...] אנחנו נמצאים בנקודת זמן דפוקה לחלוטין, הפוגעת בעיקר בצעירים. הם חייבים לגור בשכירות עד שהמחירים יירדו".

ממ"ד בשטח של כ-37 מ"ר בנוי

בדומה לסקירה שהציע בשבוע שעבר העיתון "דה-מרקר", מפרסם הבוקר "כלכליסט" דיווח נרחב על החובות של הטייקונים. לירוי פרי מעמיד את סכום החובות של עשרה מהטייקונים בישראל על 24 מיליארד שקל, שאותם יצטרכו להחזיר בשנתיים הקרובות. בין הטייקונים: נוחי דנקנר, יצחק תשובה, עידן עופר, אילן בן-דב ומוטי זיסר. "החוב הפיננסי הכולל של עשרת הטייקונים", מציין פרי, "[...] מסתכם ביותר מ־150 מיליארד שקל".

לפי סקירתו של פרי, לדסק"ש של דנקנר "החוב לפירעון הגבוה ביותר למחזיקי האג"ח בשנתיים הקרובות: עד מרץ 2012 עליה לשלם להם יותר מחצי מיליארד שקל, ובשנה שלאחר מכן תצטרך כבר להחזיר 1.1 מיליארד שקל". חברות שבבעלות תשובה יידרשו לשלם עד מרץ 2012 "קרוב ל-2 מיליארד שקל למחזיקי אגרות החוב, וסכום דומה גם לבנקים". החברה של עופר "מחזיקה בחוב הגבוה ביותר למחזיקי האג"ח ולבנקים לשנתיים הקרובות – יותר מ-11 מיליארד שקל – כש-5 מיליארד שקל מתוכם אמורים להיפרע בתוך תשעה חודשים". חברת טאו-תשואות של בן-דב "אמורה לפרוע אג"ח של 63 מיליון שקל ועוד 20 מיליון שקל לבנקים עד מרץ 2012, ואג"ח של 61 מיליון שקל, נוסף ל-36 מיליון שקל לבנקים בשנה העוקבת".

בן-דב הציע בשבוע שעבר "הסדר חוב". פרי מדווח כי "בשוק החלו בימים האחרונים לבצע הערכות שווי לשרשרת השליטה של בן-דב, המעלות מספרים אחרים לגמרי. לפי כמה הערכות פסימיות, מדובר כבר לא על 'תספורת' לבעלי האג"ח, אלא על 'קרחת'". התחזית הפסימית היא שבן-דב יחזיר בסופו של דבר רק 15%-20% מכלל החוב לבעלי האג"ח בחברה שלו.

רותם שטרקמן מזכיר ב"דה-מרקר" כי בשנת 2008 התראיין בן-דב לעיתון ואמר: "אין סיכוי שטאו תיכנס לחדלות פירעון. זה יקרה רק אם המשק יהיה בצמיחה שלילית שלוש שנים ברציפות וכל הבורסות בעולם ייפלו. ברור שזה בלתי אפשרי. לבעלי האג"ח אצלנו אין סיכון".

"שלוש שנים חלפו", כותב שטרקמן, "הבורסה זינקה, האבטלה צנחה, הנדל"ן בשיא, המשק משגשג וצמיחה שלילית היא מושג מעולמות רחוקים. אבל לבעלי האג"ח כל זה לא עזר אצל בן-דב". בהמשך טורו מזכיר שטרקמן כי בשנת 2009, כשלב לבייב הציע הסדר חוב באפריקה-ישראל, "השוק נלחם בו והתקשורת העניקה רוח גבית – ולבייב הכניס את היד לכיס, ויתר על נכסים והביא כסף מהבית".

את טורו פותח שטרקמן באבחנה כי "חלפו כבר חמישה ימים מאז שאילן בן-דב הודיע שלא ישלם לציבור את החוב הענקי שלו – ודבר לא קורה. בן-דב מעלים לנו איזה 30–40 מיליון גביעי קוטג', והאדמה לא רועדת, הבורסה לא נופלת ובכלל הכל רגוע. מנהלי קרנות הפנסיה וקופות הגמל, אלה שהעניקו לבן-דב את הכספים ועכשיו לא יראו אותם בחזרה, לא יוצאים בהפגנות ולא צועקים, וגם אין כותרות שלהם בעיתונים".

בעמודי החדשות אין כותרות ענק על אי-החזרת החובות, אך בעיתוני הכלכלה דווקא ניתן למצוא דיווח נרחב על כך, לפחות בכמה מהם. כרגיל, "דה-מרקר" מוביל את הקו האגרסיבי ביותר. הבוקר, למשל, אפשר למצוא בראש שער "דה-מרקר" את הכותרת "לא מחזיר חובות ומתכנן להקים לעצמו אחוזה". רנית נחום-הלוי ושרית מנחם מדווחות כי "בחודשים האחרונים קידם בן-דב תוכנית להקמת אחוזה בקרקע בשטח של חמישה דונמים" בכפר-שמריהו.

על-פי הדיווח, בן-דב "יקים במקום מבנה ענקי שישתרע על שטח של 1,172 מ"ר בנוי למגורים. האחוזה תכלול מרתף בשטח של 800 מ"ר בנוי, בריכה בשטח של כ-100 מ"ר, ממ"ד בשטח של כ-37 מ"ר בנוי וחניה בשטח של כ-102 מ"ר".

משחק הפינג-פונג

ידיעה קצרצרה בשולי עמ' 19 של "מעריב" [אורי בינדר ואחיקם משה דוד] מדווחת כי במהלך סוף-השבוע נורו מרצועת עזה שמונה רקטות קסאם ושתי פצצות מרגמה, המשך למגמת ההסלמה שהסתמנה בימים הקודמים. "בעקבות הקסאמים: צה"ל תקף בעזה", מבשרת כותרת לידיעה קצרה בשולי עמ' 5 של "ישראל היום". לילך שובל וגדי גולן מדווחים כי התקיפה, ש"יועדה לעצור מחבל שנערך לירות רקטות", מצטרפת לתקיפת שישה יעדים בלילה שבין חמישי לשישי, ו"בהם שתי מנהרות הברחה בדרום הרצועה". הצבא, כך מדווח, "מהסס להגדיר אירועים אלה כ'הסלמה'".

"הסלמה בדרום", נכתב באותיות אדומות מעל לרשימה מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף המתפרסמת בעמ' 4 של "הארץ". "ההסלמה החדשה, עדיין בהיקף מוגבל, היא הראשונה מסוגה מאז סבב העימות החריף האחרון בתחילת אפריל", הם כותבים. "[...] נראה שהחרפת העימות בשבועיים האחרונים היא בעיקרה תוצאה של מהלך בצד הפלסטיני, הנענה בתקיפות אוויריות – בינתיים מוגבלות למדי – מן הצד הישראלי. [...] החמאס נמנע מירי של רקטות וכך גם הג'יהאד-האסלאמי. אולם נראה כי הקבוצות הסלפיות, המזוהות עם אל-קאעידה, הן שמנסות לגרור להסלמה מול ישראל. [...] ייתכן שהחמאס אינו יוצא הפעם מגדרו כדי לרסנם ולמנוע ירי, ו'בעיית המוטיבציה' הזו קשורה למשבר עם הפת"ח ורצונו של החמאס לחזור למרכז הבמה מול ישראל".

יוסי יהושוע מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי בחודשים האחרונים חלה "עלייה דרמטית בהיקף ההברחות לעזה". לפי דיווחו, "ההערכה היא שנכון להיום יש בידי ארגוני הטרור ברצועה יותר מ-10,000 רקטות מסוגים שונים".

מתחת לידיעה של יהושוע מעלה הפרשן הצבאי של העיתון, אלכס פישמן, שאלה רלבנטית: "לאן נעלמה כיפת-ברזל?". "בשבועיים האחרונים מטפטפות רקטות ומרגמות מרצועת עזה, חיל האוויר שב לפעול ברצועה, משחק הפינג-פונג של ירי ואחריו תגובה חוזר – וכיפת-ברזל? כאילו בלעה אותה האדמה".

פישמן מוצא כי פרישת שתי הסוללות המבצעיות של כיפת-ברזל הרחק מיישובי הגבול עם עזה אינה "טעות או גחמה של מישהו בצבא". לפי הסברו, "הסוללות הללו נולדו בראש וראשונה כדי להגן על אתרים אסטרטגיים [...] עד שלמדינת ישראל לא יהיו 13 סוללות של כיפת-ברזל – כפי שמתוכנן – סדר העדיפויות של פרישת הסוללות הקיימות יתמקד בראש וראשונה באתרים הללו".

אל עבר ארגנטינה של שנת 1978

"בייגל-בייגל עוזבים את ברקן", נכתב מעל ידיעה של היאלי יעקבי ב"ישראל היום". ברקן, כמובן, הוא אזור התעשייה בשטחים. "האם ההחלטה של חברת יוניליוור להעתיק את מפעל בייגל-בייגל מאזור התעשייה ברקן שבדרום שומרון לאזור התעשייה בצפת קשורה לחוק החרם או לחרם על תעשיות הפועלות מעבר לקו הירוק?", נשאל בפתח הידיעה. ובכן, לחרם על התעשיות כן. לחוק החרם לא. על המעבר המתוכנן דווח הרבה לפני שהחוק קרם עור וגידים.

"הגעתי לישראל ב-1979 מארגנטינה, בימי השלטון הטוטליטרי", מספר פרופ' גררדו ביק מאוניברסיטת בר-אילן במכתב למערכת "הארץ". "לאחר זמן מה גיבשתי את אמונתי הפוליטית, שעל-פיה מוכרחים להגיע להסדר של שתי מדינות לשני עמים, בחלוקה צודקת ומוסכמת של השטח שממערב לירדן. שמחתי שיכולתי לבטא את דעותי בישראל בלי להסתכן בקנס, כלא או 'היעלמות'. [...]  נראה שישראל מתקדמת היום בצעדים גדולים לקראת משטר אפל, טוטליטרי. [...] מה ששום חוק בכנסת לא יוכל לשלול ממני הוא ביטוי הרגשתי הפנימית כלפי מה שקורה היום. ב-12.7.2011 קמתי בבוקר בישראל והרגשתי כאילו אני בארגנטינה בשנת 1978".

"בעוד זמן קצר, קצר ממה שחלמו, יוכלו המתנחלים לחזור למולדת. כלומר, למקום שבו יתאפשר להם סוף-סוף להרגיש במולדתם. זאת תהיה מדינה בצלמם ובדמותם. מדינה שבה ההלכה היא החוק, הרבנים שופטים והשוטרים משרתיהם. מדינה יהודית כדבעי. הם לא יצטרכו עוד להתחפש לגואלי הארץ, למחדשי ההתיישבות הציונית או לשומרי גבולה מפני פולשים. הם ישלימו את כיבוש ישראל", פותח צבי בראל את רשימתו המתפרסמת במדור הדעות של "הארץ".

"יו"ר הכנסת, שהוא גם מ"מ נשיא המדינה, פירסם שלשום ב'הארץ השבוע' מאמר אמיץ מאין כמותו נגד חוק החרם", כותב גדעון לוי באותו מדור. "הנשיא פרס בקושי מילמל משהו על החוק ורק אמר ש'צריך לחכות להחלטת בג"ץ'. ריבלין התגלה כנשיא הכבוד האמיתי של ישראל, פרס נחשף כנשיא קלונה".

ועוד במדור הדעות של "הארץ", רשימה מאת רונן שובל. "המתקפה ההיסטרית חסרת התקדים של האליטה על חוק החרם מבטאת יותר מכל את הניתוק המדהים בינה לבין העם", הוא כותב. "הפער הזועק בין התמיכה של העם בחוק החרם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמצעות נציגיו בכנסת, לבין התקשורת המגויסת, וגדודי הפסבדו-אינטלקטואלים מבית-היוצר של אהרן ברק, הם מחזה אבסורד של ממש. [...] ניסיון הפוטש המשפטי-תקשורתי, שאותו אנו חווים, מבהיר כי הגיעה השעה לחוקק את חוק היסוד המתבקש: 'ישראל כמדינה יהודית'".

בפתח מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמות תוצאות המשאל שביקש מהקוראים לבחור "האם חוק החרם החדש נחוץ וראוי?", כן או לא. 71% מהמשיבים קבעו שכן. לפי סקר דעת הקהל שאותו עיתון פירסם ביום שישי, 51% תומכים בחוק החרם. סליחה, אלה הנתונים בקרב הציבור היהודי. בקרב כלל אזרחי מדינת ישראל נמצא שוויון 47%.

"הסקר עוסק בדמוקרטיה [...] והעיתון אכן מלמד את קוראיו שיעור בדמוקרטיה הישראלית", כותב אלמוג בהר בבלוג "העוקץ" על הפער בין שני הנתונים בסקר: "כאן סופרים רק יהודים (גם אם לא תמיד את כל היהודים). בעמודים הפנימיים אפשר להתעסק בקטנות, למשל עמדותיהם של כלל אזרחי ישראל, כולל הלא-יהודים, אבל אלו אינם יכולים להיספר בסופו של דבר בהכרעה, בשאלה האם ה'רוב' בעד או נגד דבר מה שעליו יש להכריז בכותרת בעמוד השער, למשל חוק החרם".

ובינתיים, אי-שם בים התיכון

"עשרת הפעילים על הספינה כראמה נחושים להמשיך את המשט הכושל לעזה", נכתב מעל דיווח של עמירה הס, שליחת "הארץ" למשט. הס מציינת כי נוסף לפעילים ולאנשי הצוות, בספינה גם שלושה עיתונאים, מאל-ג'זירה בערבית ומ"הארץ".

ידיעת תרבות אחת

מבקר הקולנוע של "מעריב", מאיר שניצר, הפנה את תשומת לבם של מארגני פסטיבל הקולנוע בירושלים לעובדה כי אחד השופטים שתמך בהענקת פרס לסרט "עמק תפארת" עומד בראש מחלקה של ערוץ ארטה הצרפתי, גוף שנטל חלק במימון הסרט. הפרס בוטל.

שניצר כותב על כך ב"מעריב". נירית אנדרמן מדווחת ב"הארץ" על ביטול הפרס, ומעניקה את הקרדיט לשניצר. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים תלם יהב ויהודה סתיו על "שערוריית שיפוט בפסטיבל", בלי לציין כיצד נולדה. ב"ישראל היום" אין ידיעה על פסטיבל הקולנוע בירושלים, לא על השערורייה ולא על הזוכים בפרסים האחרים.