דמותה של כרמן, כוכבת האופרה מאת ז'ורז' ביזה, כפי שצייר אנרי לוסיאן דוסה (נחלת הכלל)
הבלתי נסלח
על פני חלק ניכר מעמ' 5 בקונטרס החדשות של "הארץ" מודפסת מודעה המקדמת את העלאת האופרה "כרמן" מאת ז'ורז' ביזה למרגלות המצדה. בחלק הנותר בעמוד מתוארת מציאות הרחוקה מרחק רב מסביליה של תחילת המאה ה-19 או ממדבר יהודה של המאה הראשונה לספירה. הדיווחים אינם עוסקים בעלילות ספרדייה חמת מזג וגם לא בגורלה של קבוצת יהודים קיצוניים, אלא במשטר עכשווי של כיבוש צבאי – הכיבוש הישראלי בגדה המערבית.
בראש העמוד ידיעה מאת ניר חסון וגילי כהן תחת הכותרת "אזרחית צרפת נפגעה מירי ישיר של רימוני גז בנבי סאלח". על-פי הידיעה, מפגינה צרפתייה נפצעה ביום שישי כשרימון גז שנורה על-ידי חיילי צה"ל פגע בעורפה, זאת במהלך הפגנה נגד הפקעת קרקעות הכפר נבי סאלח. דובר פיקוד מרכז בצה"ל, רס"ן פיטר לרנר, כך מדווח, טען תחילה שהצרפתייה (ששמה אינו מוזכר) נפצעה כתוצאה מאבן שהשליך לעברה פלסטיני. לאחר שצץ סרטון וידיאו המתעד את פגיעת רימון הגז בצרפתייה, נסוג הדובר מגרסתו וטען כי ייתכן שנפגעה מרימון שניתז מהאדמה לעברה, והוסיף שהעניין נבדק.
לצד הידיעה טור מאת עמוס הראל המוקדש לקצין החשוד בדיווח שקרי; לא רס"ן פיטר לרנר (או מי שהעביר לו את המידע השגוי), אלא סא"ל מולי כהן, מפקד גדוד השריון שאחד מחייליו נשכח בשבוע שעבר במהלך פעילות מבצעית בכפר בודרוס שבגדה המערבית, ומסר בתחילת הדרך גרסה לא נכונה על נסיבות האירוע. לפי הראל, כהן "הושעה עד לבירור סופי של נסיבות העניין, אך כיוון שמדובר בעבירה 'ערכית', הסיכויים שיוחזר לתפקידו נראים כעת קלושים". הראל מדווח על שני דיווחים שקריים הקשורים לפרשה זו. האחד, דיווח של דובר צה"ל, שטען תחילה כי במשך כל התקרית "נשמר קשר עין" עם החייל שנותר מאחור. השני, חשד שסא"ל כהן "ניסה לטשטש במכוון את אופי התקרית".
הראל מבדיל מקרה זה ממקרים קודמים של טעויות קציני צבא בשיקול הדעת, שלגביהם נמנע הרמטכ"ל רב-אלוף גנץ מהדחות. "נראה כי ההבדל שהכריע את הכף הפעם הוא שמדובר בעבירה ערכית – דיווח שקר – שגנץ רואה כבלתי נסלחת", כותב הראל.
דברים דומים להפליא כותב ב"ישראל היום" יואב לימור. כמעט עמוד שלם מוקדש לפרשת החייל שנשכח בבודרוס ולתגובתו של הרמטכ"ל לאירוע. לפי לימור, זו "הזדמנות טובה [עבור גנץ] לעצב את האני-מאמין הפיקודי שלו, למתוח קו ברור בין מותר לאסור", כשהדגש הוא על המידע הלא נכון שנמסר תחילה מטעם המג"ד על אודות החייל האבוד. גם "מעריב" מקדיש עמוד שלם ל"פרשת החייל שנשכח". טור פרשנות מאת חנן גרינברג מדגיש אף הוא את חומרת המעשה, דיווח שקרי לכאורה, שהוא "עניין ערכי" שעליו לא ניתן לעבור לסדר היום.
מצער להיווכח שירי רימוני גז בכינון ישיר אל עבר מפגינים, ירי שפוצע אותם בעורפם כשהם בורחים ולפעמים גם הורג אותם, אינו נחשב בצה"ל (ובתקשורת הישראלית) ל"עבירה ערכית" כמו דיווח שקרי על נסיבותיהן של תקלות מבצעיות. לו היה נחשב לעבירה ערכית, אפשר שהיה מטופל על-ידי הרמטכ"ל (והפרשנים הצבאיים) ביד קשה כמו המקרה של מטשטש התקרית בבודרוס, סא"ל כהן: תחקיר זריז, העמדה לדין, מתיחת קו ברור בין מותר לאסור. ובעצם, אי-נקיטת צעדים ברורים מותחת את הקו בין מותר ואסור וקובעת – מותר.
לאמצעי התקשורת בישראל יש אפשרות לעזור לשכנע את צה"ל להפעיל יד קשה נגד מי שפוצעים והורגים מפגינים תוך הפרה של הוראות הירי. במקום להקדיש טורים להדהוד מסרים שיוצאים מלשכת הרמטכ"ל ניתן היה לצפות, ראשית לכל, לסיקור מובלט של אירועים שבהם נפצעים ונהרגים מפגינים. או, למצער, סיקור כלשהו. לעומת הדיווח הנרחב על השעיית המג"ד שחיילו נשכח בעת פעילות מבצעית, הדיווח בשלושת העיתונים שאינם "הארץ" על פציעת צרפתייה מירי רימון גז צה"לי, שנורה ככל הנראה בכינון ישיר, מצומצם עד בלתי קיים.
בצד עמ' 4 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה מאת לילך שובל המסכמת את סוף-השבוע בשטחים הכבושים. תחת הכותרת "לוחם מג"ב ומפגינה נפצעו בהפרות סדר סמוך לרמאללה", מדווחת שובל בזו הלשון: "לוחם מג"ב ואזרחית צרפתייה נפצעו באורח קל במהלך הפרות סדר של כ-70 פלסטינים אתמול מצפון-מערב לרמאללה. במהלך האירוע יידו המפגינים אבנים לעבר כוחות הביטחון, שהשיבו באמצעים לפיזור הפגנות. בתוך כך ביום שישי האחרון יודו אבנים גם לעבר אוטובוס ישראלי מצפון לחברון. בתקרית לא היו נפגעים. ביום שישי בשעות הצהריים נעצר פלסטיני שניסה לתקוף חייל סמוך לנקודת ביקורת בחברון במהלך התפרעות של כ-40 פלסטינים באזור".
אף מלה על נסיבות הפציעה. אף מלה על הדיווח השגוי של דובר צה"ל. מנגד, יש לציין כי פציעתו של לוחם מג"ב, יידוי האבנים על האוטובוס הישראלי ומעצר פלסטיני שניסה לתקוף חייל אינם מוזכרים ב"הארץ". ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" אין דיווחים על הנעשה בשטחים. לא על ההפגנה ופציעת הצרפתייה ולוחם המג"ב וגם לא על יידוי האבנים על האוטובוס או על מעצר הפלסטיני שניסה לתקוף חייל.
באה לכאן הרבה?
עוד בעמ' 5 של "הארץ", העמוד המוקדש לענייני הכיבוש: עוז רוזנברג מדווח כי מאבטח מטעם חברת מודיעין-אזרחי, העובד במחסום הסמוך לכפר ראס-חמיס שבמזרח ירושלים (כפר בתוך עיר! היינו כחולמים), כלא ביום ראשון שעבר סטודנטית למשפטים מאוניברסיטת אבו-דיס במשך 20 דקות עד שניאותה למסור לו את מספר הטלפון שלה.
לפי הדיווח, הצעירה הוחזקה על-ידי המאבטח בין שני שערים, המרוחקים מטרים אחדים זה מזה, והורשתה לצאת רק לאחר שהמאבטח בדק שקיבל ממנה את מספר הטלפון הנכון. הצעירה התלוננה במשטרה, המאבטח נחקר באזהרה בחשד להטרדה ושוחרר בתנאים מגבילים.
עכשיו באריזה חדשה
"הארץ" מודיע בשערו כי החל מהבוקר הוא רואה אור "במתכונת חדשה". עיקר השינוי: חיסול חלק ב' ומוסף הספורט כקונטרסים נפרדים והטמעתם בתוך קונטרס החדשות של העיתון. אף מלה בהודעת "הארץ" על הסיבות – הכלכליות – לשינוי.
המתכונת החדשה מוצגת לקוראים כמהלך מבורך כמעט, או מעין החזרת עטרה ליושנה. "מדור הספורט יחזור להיות חלק מעמודי החדשות", נכתב, "כפי שהיה במשך רוב שנות הופעתו של העיתון". זהו ניסוח אומלל. "הארץ" יחגוג בקרוב מאה שנה, וחלק נכבד משנותיו יצא לאור בקונטרס אחד מצומצם. אז מה? האם זו סיבה ראויה להשיב ימיו כקדם? ודאי שלא. הסיבה היא כלכלית. עם פריחת עסקי העיתונות המודפסת הרשה לעצמו "הארץ" להתרחב, הדפיס עוד עמודים ועוד מודעות פרסומת. כעת, עם דעיכת עסקי העיתונות המודפסת, הוא נאלץ להצטמצם. אין בכך בושה, וחבל ש"הארץ" מבקש להתל בקוראיו.
בשונה מהפעם הקודמת שבה הוטמע חלק ב' בקונטרס החדשות, החל מהבוקר מתפרסם מדור הדעות של העיתון בכפולה הפותחת, ובעמוד שמולו, כך מובטח, "תתפרסם כתבה יומית בנושא חדשותי מרכזי".
העברת מדור הדעות לכפולה הפותחת של "הארץ" היא חידוש בנוף העיתונות המקומי. ניכר בה הרצון להדגיש את יתרונו היחסי של המוצר המודפס על המקוון: העמקה לעומת מיידיות. מה שעופר נמרודי כינה בעבר הלא רחוק "אופיניון פייפר". בעמ' 2 של "הארץ" מתפרסמים הבוקר מאמרים מאת גדעון לוי, אמיר אורן, עודה בשאראת ואמיתי זיו, לצד מאמר המערכת. הכתבה היומית המתפרסמת בעמ' 3 היא ידיעה חדשותית המעוצבת ככתבה. ג'קי חורי מדווח על הטבח שביצע משטר אסד כשהפגיז במהלך סוף-השבוע את העיר חומס והרג כ-300 בני-אדם, ועל התגובות למעשה.
עמ' 4 בעיתון מוקדש לידיעות מדסק החוץ (אולי בשל מיעוט חדשות הפנים במהלך סוף-השבוע). מדורה של עמירה הס, "שב"חית", שעד השבוע פורסם בחלק ב' של העיתון, משובץ בעמ' 8 יחד עם המדור "היום לפני". מדור הספורט תופס את העמודים 12-10. אחריו מופיעים מדור הבריאות הקבוע של ימי א', עוד שני עמודי חדשות (אחד מהם מוקדש לחדשות חוץ, וביתר דיוק לענייני מגזין חוץ), עמוד נוסף שבו דעות מטעם פובליציסטים מזדמנים ("הזירה") לצד מדור המכתבים למערכת, ומדור חדשות התרבות והבידור שנותר במקומו הקודם – העמוד הלפני אחרון בקונטרס.
הארץ" מזמין את קוראיו להעיר לו בעקבות השינויים בכתובת suggestions@haaretz.co.il. הנה הערה: התוצאה, במבט ראשון ושני, מבלבלת. מוזר לפתוח עיתון ולהיתקל ראשית לכל במאמרי דעה. ניחא, לזה אפשר להתרגל. מוזר יותר להיתקל באמצע הקונטרס במדור ספורט, המפריד בין עמודי החדשות. הבלבול רב במיוחד בגליון יום א', שבו החדשות מועטות והספורט רב. פיצול מדור חדשות החוץ לשני עמודים, האחד בראשית הקונטרס והאחר לקראת סופו, פוגע אף הוא בשטף הקריאה. נראה שהיה מקום להריץ עוד כמה גליונות ניסיון לפני הורדה לדפוס של המתכונת החדשה. קשה לראות אותה כתוצאה של יד אחת המכוונת במודע את מהלך הדברים. הפעולה המשמעותית הראשונה שמתבצעת בעיתון בכהונתו של אלוף בן כעורך נראית הבוקר כשליפה מן המותן.
אגב, הדפדוף בקונטרס החדשות של "מעריב" נעים במיוחד לאחרונה. לעומת עיצוב השער, שלעתים קרובות נגוע בקפריזיות סנסציונית, עמודי החדשות בעיתון מעוצבים באופן נאה ונקי ומעדיפים להבליט מידע רלבנטי במקום לעורר את רגשות הקוראים בשלל האפקטים הידועים של העיתונות הטבלואידית (לדוגמה, ראו קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות").
טרגדיה קומית
עוזי בנזימן, עורך אתר זה, פירסם אמש טור דעה על מעורבותו של המיליארדר והנדבן הציוני שלדון אדלסון בזירות הפוליטיקה האמריקאית והישראלית. בארה"ב, באמצעות תרומות עתק לקמפיין של המועמד הרפובליקאי ניוט גינגריץ'. בישראל, באמצעות תרומת עתק לעיתון של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
את השפעתו של אדלסון באמצעות ממונו הרב השווה בנזימן להשפעת הממון של דמות בדיונית, "מיליונרית קשישה ומרת נפש", כוכבת המחזה "ביקור הגברת הזקנה" של פרידריך דירנמאט, המועלה בימים אלה בתיאטרון הבימה. "המחזאי בחר להעביר את המסר באמצעות סיפור שבו הכסף קונה גם נכונות של ציבור שלם לבצע רצח", כתב בנזימן. "במציאות הישראלית הנוכחית אנחנו חווים מצב שבו הכסף קונה דעת קהל".
והנה, הבוקר, במדור הרכילות שבשערו האחורי של "ישראל היום", אותו חינמון/תרומת עתק לקמפיין של בנימין נתניהו, מתפרסם תצלום [אבי אוחיון, לע"מ] שבו נראים ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה צופים אמש בהצגה "ביקור הגברת הזקנה" בתיאטרון הבימה. שלמה צזנה מדווח על המבצע החשאי להכנסת האורחים המכובדים אל אולם התיאטרון, בלי שאיש מהקהל יהיה מודע לכך מראש. את ההצגה מתאר צזנה כ"טרגדיה קומית".
שביתה
גד ליאור ונעם ברקן מדווחים בעמ' 18 של "ידיעות אחרונות" על האפשרות שבעוד שלושה ימים יושבת המשק במחאה על תנאי העסקתם של עובדי הקבלן. מובלטים בידיעה: השירותים שיושבתו או לא יושבתו. מוצנעים בידיעה: תנאי העסקתם של עובדי הקבלן.
גם ב"ישראל היום" ידיעה על השביתה האפשרית [זאב קליין וחזי שטרנליכט]. הכותרת: "האוצר שוקל לעתור לבג"ץ נגד השביתה". אף לא מלה על תנאי העסקתם של עובדי קבלן.
ב"הארץ" מדווח חיים ביאור כי על-פי משרד האוצר, ראש הממשלה בנימין נתניהו עשוי להתערב ולמנוע שביתה במשק.
ב"מעריב" אין ידיעה על שביתה אפשרית ביום רביעי הקרוב. במדור הדעות של מוסף "עסקים" מתפרסם מאמר מאת יהודה שרוני תחת הכותרת "חובות לא תמיד צריך להחזיר". כותרת המשנה למאמר מסבירה: "אנשי עסקים הצופים כיצד הממשלה מתנערת מחובותיה צריכים להיות חסרי תבונה כדי לאמץ נורמה מוסרית יותר".
רמת מוסר גבוהה, לנוכח עולם עוין וזומם
כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לטבח ההמונים בסוריה. "יותר מ-300 הרוגים בטבח בעיר חומס; עימות בין המעצמות על הדחת אסד", לשון הכותרת הראשית של "הארץ", המפנה את הקוראים לידיעה ("כתבה יומית בנשוא חדשותי מרכזי") מאת ג'קי חורי המתפרסמת בעמ' 3 של העיתון.
"טבח בחסות רוסיה וסין" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המתפרסמת לצד תצלום של בשאר אסד ומתחת לשני תצלומים נוספים, האחד של ערימת גופות בעיר חומס (עטופות סדינים לבנים) והשני של ילד בוכה בהפגנה מול שגרירות סוריה בלונדון. ה"חסות" של רוסיה וסין נובעת מהטלת וטו על הצעת חברות אחרות במועצת הביטחון של האו"ם לגנות את המעשה ולקרוא לפרישת אסד.
הכותרת הראשית של "מעריב", מעל תצלום גדול של גופות סורים עטופות סדינים לבנים, קוראת "אובמה: אסד חייב לפרוש". הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא הטחת קללה, "רוצח המונים", המודפסת בגופן אדום על רקע תצלום של אסד.
דן מרגלית מזכיר ב"ישראל היום" כי לפני 30 שנה, "בסברה ושתילה ערבים רצחו ערבים, ומדינת היהודים, בפרץ של גילוי רמת מוסר גבוהה, ולנוכח עולם עוין וזומם, הלקתה את עצמה. לא מפני שחייליה היו מעורבים, חלילה, ברצח. איש אפילו לא טען זאת. היא היכתה על חטא מפני שנקבע כי היתה צריכה לדעת שקיימת סכנת טבח במחנות הפליטים, ואשר על כן היתה זו חובתה להיערך ולמנוע את הזוועה". בהמשך הוא משווה לזוועות המתרחשות בסוריה זה זמן וקובע כי רוסיה וסין "נשארו מדינות ציניות [...] כאילו חומת ברלין טרם נפלה".
ב"מעריב" מעריך נדב איל כי "רוסיה תשלם מחיר על עמדתה" ומסביר את החלטתה לתמוך בסוריה בעזרת דיווח על שיחה שקיים לפני זמן לא רב ולדימיר פוטין עם "גורם מערבי". בשיחה התלונן פוטין על מה שהתרחש בלוב בעקבות פעילות כוחות נאט"ו. "אם הם רוצים סוריה חדשה, צריך לסכם כיצד היא תיראה", הדגיש. "זה משפט חשוב מאוד", מסביר איל. "זה כנראה המפתח; הרוסים רוצים לסכם איך מעמדם בסוריה נטולת אסד יישמר. הם דורשים חלוקה מעצמתית".
תהיו מופתעים
הכפולה השנייה ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לסיקור תקיפה אפשרית של ישראל באיראן. תחת הכותרת "הם מפחדים" מדווחת אורלי אזולאי על "בהלה תקשורתית" שאחזה בתחנות השידור האמריקאיות, בעקבות פרסום כתבה שטענה כי שר ההגנה של ארה"ב צופה מתקפה ישראלית על איראן בחודשים הקרובים.
ברשת NBC הציג הכתב רוברט וינדרם את מתווה התקיפה הישראלית, על-פי שיחותיו עם מקורות ישראליים ואמריקאיים. הנה כך זה אמור לקרות: "מתקפה משולבת – לא רק באמצעות מטוסי קרב ומטוסים ללא טייס, אלא גם באמצעות טילי קרקע-קרקע". טילי יריחו יהיו חמושים ב"חומרי נפץ חזקים, אך לא בראשי נפץ גרעיניים", נמסר. "תהיו מופתעים עד כמה הם מדויקים", צוטט מקור בכיר. "הטילים יכילו תערובת מיוחדת של חומרי נפץ כימיים שתוכל לבקוע את הביצורים האיראניים". לצד מתקפת הטילים יתקיפו גם מטוסי F-15i של חיל האוויר ומטוסים ללא טייס ו"כוחות קומנדו של צה"ל או של המוסד (ואולי שניהם) יסתננו לאיראן כדי לסמן את המטרות עבור המפציצים".
הדיווח על המתקפה הישראלית המתוכננת אינו נלווה באינפוגרפיקה המתארת את ההשלכות בישראל, את ההפצצות האיראניות על תל-אביב, את מספר ההרוגים והפצועים הצפוי כתוצאה מהן, את האפשרות שנשק לא קונבנציונלי יופעל. במקום זאת מחלקת האינפוגרפיקה היעילה של "ידיעות אחרונות" מתופפת בתופי המלחמה ומתארת לטובת הקורא העצלן את מהלך התקיפה הישראלית באיראן. מפה של המזרח התיכון מעוטרת בחצים, פסים מקווקווים, צלליות של כלי נשק והסברים המבוססים על הדיווח בארה"ב.
מתחת לאינפוגרפיקה דיווח מאת בנימין טוביאס על התבטאויות תוקפניות מצד המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי. "המשטר הציוני הוא גידול סרטני באזור שיש להסירו, והוא בהחלט יוסר", אמר חמינאי. "מעתה והלאה", הודיע, "אנו נתמוך ונסייע לכל מדינה ולכל ארגון הנלחם במשטר הציוני ברחבי העולם".
רונן ברגמן מדווח בטור צדדי על מצב הרוח בוועידת מינכן לביטחון. לפי דיווחו, נציגי המערב בוועידה חשים "פחד גדול" ואף "ייאוש" כתוצאה מההבנה שקיים סיכוי טוב מאוד שישראל אכן תתקוף את איראן בחודשים הקרובים. אלכס פישמן מספק טור פרשנות המשווה את המשבר הנוכחי בין ישראל לאיראן למשבר הטילים בקובה. מבחינתו, האיומים הישראליים האחרונים נועדו להבהיר לאיראנים שכוונות ישראל רציניות, אך איראן טרם השתכנעה בכך (ולראיה: האיומים הנגדיים שהשמיע חמינאי).
לפי פישמן, בחודש מרץ תודיע מועצת הנגידים של סבא"א אם איראן עמדה בדרישות שהוצבו בפניה בכל הקשור לפיתוח הגרעין בשטחה. "מבחינתה של ישראל, החלטת הנגידים במרץ תהיה עוד תחנה בתהליך קבלת ההחלטות במשבר הזה", הוא כותב. "סביר מאוד להניח שישראל תניח אז על השולחן לא רק הצהרות, אלא גם תגבה אותן עם משהו יותר מוחשי".
בעוד שהביטוי "הם מפחדים" משמש את "ידיעות אחרונות" לתיאור המצב בארה"ב (ולתקווה שכך יהיה גם באיראן), ב"הארץ" הוא משמש לתיאור המצב בישראל. "כן, אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם", לשון כותרת למאמר דעה מאת גדעון לוי, הקורא להימנע מהתקפת איראן. לצדו מתפרסם מאמר מאת אמיר אורן המזכיר כי סעיף 40 לחוק יסוד הממשלה קובע ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת הממשלה" ומתריע מפני השארת ההכרעה בנוגע לאיראן בידי ראש הממשלה ושר הביטחון בלבד.
ידיעת תקשורת אחת
ב"דה-מרקר" מדווחת ענבל אורפז כי חברת פייסבוק צפויה להפסיק את שיתוף הפעולה שלה עם נענע10, המנהלת עבורה את מכירות הפרסום בישראל.