נשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש ושר המשפטים יעקב נאמן (צילום ארכיון)

התקפות על הדמוקרטיה

"מסע הסתה נגד העליון", נכתב בכותרת הראשית מוקפת המרכאות של "ישראל היום", ציטוט של דברים שאמרה אתמול נשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש מעל בימת כנס כלשהו. "נשיאת בית-המשפט העליון מסירה את הכפפות", נכתב בכותרת המשנה, המספקת עוד ציטוט משל ביניש: "ח"כים ושרים מנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור מידע מטעה". בהמשך כותרת המשנה, ציטוט של אחד מאותם ח"כים, חבר-הכנסת מהליכוד זאב אלקין, שאומר: "דברי ביניש – הסתה פרועה נגד הכנסת". בין שני הציטוטים מובא המידע הבא: ביניש "שיבחה את פועלו של נתניהו להגנה על שלטון החוק".

"אלה דברים קשים, אבל הגיע הזמן לומר אותם לציבור בצורה מפורשת: הקרב המתחולל בוועדה למינוי שופטים ומונע בחירת ארבעה שופטים חדשים לבית-המשפט העליון אינו בין ימין לשמאל; בין אידיאולוגיות ותפיסות עולם; בין אנשי 'הכל שפיט' לבין אנשי 'לא הכל שפיט'. תשכחו מזה", קובע מרדכי גילת בטור פרשנות בכפולה הפותחת. "הסיפור כאן לגמרי אחר: מלחמה אמיתית חסרת פשרות בין קבוצה המזוהה עם שלטון החוק, ובעיקר עם הגנה על עצמאות בג"ץ, לבין קבוצה המתעבת כל מה שמזוהה עם 'כנופיית שלטון החוק'. מלחמה בין בני אור לבני חושך; בין מי שרוצה לראות בעליון שופטים אמיצים נחושים המסוגלים לבקר את השלטון ולבטל החלטות מטורפות של אנשים הזויים – לבין מי ששחיתות שלטונית אינה מדירה שינה מעיניהם".

רוח הדברים של גילת היא רוח הסיקור בעיתון בימים האחרונים, אחרי תקופה של גמגום מתמשך בהשתייכות המחנאית המוצהרת ("בני האור"). אמיתית או מדומה, תדמיתית או מהותית, זוהי, עד להודעה חדשה, גם עמדתו של נתניהו.

"ידיעות אחרונות" מציג את הקוטב הנגדי לזה של "ישראל היום", כלומר, הקוטב שבו מצטופפים מי שמתנגדים לגברדיה השלטת בבית-המשפט העליון, שאהרן ברק נחשב אביה הרוחני, ולאידיאולוגיה המנחה אותם (ולפי גילת: אלו התומכים בשחיתות שלטונית). "ידיעות אחרונות" אכן מתנהל כצפוי: "מתקפת ביניש" היא הכותרת הראשית שלו, וסביבה ארסנל כלים עיתונאיים שמטרתם להציג את ביניש ודומיה כדמויות המעוררות תגובה שבין רתיעה לגיחוך.

אחרי שכותרת המשנה מצטטת את הדברים היותר חריפים שאמרה ביניש, נכתב בה: "ואם זה לא מספיק, מקורביה הוסיפו השוואה מרחיקת לכת: החוקים עלולים להביא אותנו למצב דומה לזה של גרמניה בשנות ה-30". ממילא המשך הכותרת, "ח"כים מימין: 'ביניש מסיתה נגד הכנסת", מקבל משמעות שונה לגמרי. ההפניה לצד הכותרת היא לטור פרשנות מאת דניאל פרידמן, פרופסור מכובד למשפטים, שר משפטים לשעבר, מקורב לעיתון "ידיעות אחרונות" (שמכורסת פרשנו הגיע לכורסת השר) ומתנגד תקיף לאסכולת ברק וביניש. "יש גבול" היא כותרת המאמר הקובע כי ביניש חרגה ממקומה בביקורת שמתחה על הרשויות האחרות.

עוד באותה משבצת במרכז שער "ידיעות אחרונות", הפניה לכתבת השער של "המוסף לשבת". "מהפכת גרוניס: המחליף של ביניש ילך בדרך אחרת", קובעת ההפניה, ואילו בשער המוסף עצמו נכתב בהחלטיות לא פחותה: "אשר גרוניס, בקרוב נשיא בית-המשפט העליון, יקפל את דגל 'הכל שפיט' של ברק וביניש, ויוביל את מהפכת האיפוק". המראיינת היא טובה צימוקי, כתבת המשפט הוותיקה של "ידיעות אחרונות" ומי שעמדה בחוד החנית של האקטיביזם העיתונאי של העיתון ביחס למערכת המשפט.

באופן מסורתי, "מעריב" היה מתייצב באותו קוטב של "ידיעות אחרונות"; כמו המו"ל ארנון מוזס, גם המו"ל עופר נמרודי התנגש עם מערכת המשפט, בעיקר סביב פרשת האזנות הסתר, שבמסגרתה גם הורשע נמרודי ואף בילה בין כותלי בית-הכלא. אלא שנמרודי כבר אינו בעל הבית ב"מעריב", ונוחי דנקנר, הבעלים החדש, מכיר, נכון לעכשיו, את אולמות בית-המשפט בעיקר משולחן עורכי-הדין (עבודתו הקודמת, לפני שהחל לעבוד בלהיות טייקון).

לכן, או בלי כל קשר, הדיווח ב"מעריב" על התבטאויות ביניש מאוזן למדי. "ביניש: שרים מנהלים מסע הסתה נגד העליון" היא הכותרת הראשית, והכפולה הפותחת מגישה דיווח על עמדות הצדדים השונים. טור הפרשנות הלעומתי של בן-דרור ימיני, מאנשי אסכולת נמרודי, אינו זוכה לדגש או הפניה מהשער.

כך גם ב"הארץ", שמעניק לסיפור את הבולטות הנמוכה ביותר מבין ארבעת העיתונים (כותרת לא גדולה לצד הכותרת הראשית: "ביניש: פוליטיקאים מנהלים מסע הסתה נגד שופטי העליון"), הסיקור מאופק ומאוזן למדי, בוודאי ביחס לעיתון שמנהל קמפיין ארוך בעד אסכולת ברק-ביניש ונגד חברי-כנסת ומתנגדים אחרים שלה. הציטוט המגוחך של "מקורב לביניש", שכנראה אינו מכיר את חוק גודווין, מופיע בפסקה האחרונה של הידיעה על נאום ביניש בעמ' 2 של העיתון (תומר זרחין).

אין ספק שההתבטאויות של ביניש ראויות לתשומת הלב המיוחדת שמרעיפים עליה היום העיתונים. מדובר בשיאה של דרמה תיאטרלית, הרגע שבו נחשפים הקלפים באופן הבוטה ביותר. ברם, אם היה מדובר בדרמה תיאטרלית ראויה, כל זה לא היה מתרחש: מבחינה דרמטית טהורה, התבטאויות ישירות ובוטות כמו אלו של ביניש (וכמובן אלו שקדמו להן מצד הפוליטיקאים) מרדדות את המחזה לכלל קיטש, מעקרות את הסבטקסט וממסמרות דיון שיש סיכוי שהוא עקרוני לזירה של יריבויות אישיות בין מחנות אתנו-גיאוגרפיים. לכן לא נותר אלא להסיק כי אין מדובר בדרמה, אלא בחיים עצמם, וכי אלו, בתורם, אינם מחזה.

כל העיתונים משלבים בדיווחיהם על הצהרות ביניש ועל התגובות להם גם את הידיעה על הכנסתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז לרשימת המועמדים לבית-המשפט העליון. הדעה הרווחת היא כי מדובר ב"מינוי קש" וכי סיכוייו להיבחר קלושים. יוצא דופן הוא דן מרגלית ב"ישראל היום".

אבל מה עם התבטאות בקשר לאיראן?

"כמעט תשע שנים שתק ראש המוסד מאיר דגן בזמן שכולם סביבו בירברו. מאז שפרש מהתפקיד הרגיש, נדמה שדגן מנסה להדביק את הפער. כבר לפני כמה חודשים צעקו הכותרות ש'ראש המוסד שובר שתיקה', ומאז הוא רק שובר ושובר. מדממה מפוארת שנבנתה בשנים של שתיקה מקצועית נותרו רק רסיסי חורבות", פותח מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", את טור הביקורת על הראיון עם דגן בתוכנית "עובדה". שריר לא הצליח למצוא בראיון שאלה או תשובה מהותיות, וטוען כי המראיינת והמרואיין היו טרודים בהזלת דמעות. הפרשן הצבאי של העיתון דווקא הצליח למצוא בראיון עניין.

"דגן העיד בפני המבקר על קבלת ההחלטות על איראן", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "כמעט שנה לאחר פרישתו מראשות המוסד, מאיר דגן עודנו סחורה תקשורתית חמה", פותח עמוס הראל את הידיעה המרכזית בעיתון. "בלי שינוי חד מדי במסריו או בעוצמתם, בלא ליווי צמוד של יועץ תקשורתי, דגן עדיין מספק כותרות ראשיות כמעט בכל פעם שהוא מדבר למיקרופון. ראיון הטלוויזיה הראשון שלו, אמש ל'עובדה' של אילנה דיין בערוץ 2, לא חרג מהכלל הזה.

"דגן אינו נטול אג'נדה אישית", קובע הראל. "בין השורות אפשר להבין שהוא שוקל קריירה פוליטית עם תום תקופת הצינון שלו בעוד כשנתיים. הוא מודע לקרדיט הציבורי הגדול שצבר, כלוחם רב-מעללים נגד ארגוני הטרור, ועל-פי מקורות זרים, גם כמי שפעל לסיכול תוכניות הגרעין של איראן וסוריה. ויש לו גם חשבון לסגור עם נתניהו, שלא בדיוק הקל עליו בשנת כהונתו האחרונה במוסד. אבל קיים כאן, בראש ובראשונה, עניין עקרוני: דגן מאמין באמונה שלמה שמוטלת עליו חובה למנוע תקיפה צבאית ('השמעתי את דעתי בנחרצות', אמר אמש). אפשר להיות בטוחים שיוסיף לצלצל בכל הפעמונים גם בהמשך".

בהמשך כותב הראל על "שיחות מעניינות" שהיו לדגן עם נציגי מבקר המדינה, וקושר אותן לפגישה של המבקר עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. "בשאלת איראן, יצרו דגן, אשכנזי וראש השב"כ הקודם יובל דיסקין ברית אסטרטגית, שהיוותה משקל נגד לקו הלוחמני (במובן של תמיכה עקרונית באופציה הצבאית) שהציגו נתניהו וברק. הרמטכ"ל לשעבר, שעבר אצל לינדנשטראוס לאחר פרישתו, ביקש לעניין את המבקר באופן קבלת ההחלטות בצמרת בשאלות בעלות חשיבות בטחונית עליונה. אשכנזי קושר בין הוויכוח הזה להתנגשות האישית בינו לבין ברק, ששיאה בפרשת מסמך הרפז, שעדיין נחקרת בידי המבקר. אולם בנקודה זו, דגן אינו מקבל את פרשנות אשכנזי. זו, ככל הידוע, גם מסקנתו המתגבשת של המבקר: הסכסוך בין ברק לאשכנזי הוא אישי, לא אסטרטגי".

"בינתיים" – מסיים יוסי יהושוע דיווח בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות" על מינוי חדש לאל"מ ארז וינר, "שהיה עוזרו של הרמטכ"ל אשכנזי והודה בהעברת 'מסמך הרפז' המזויף" – "שוררת במערכת הביטחון דריכות רבה לקראת הדו"ח שצפוי מבקר המדינה לפרסם אודות פרשת המסמך המזויף. במהלך החודש הקרוב צפוי המבקר מיכה לינדנשטראוס לשלוח העתקים מטיוטת הדו"ח לאישים המוזכרים בו – ובהם ברק, אשכנזי, בכירי לשכותיהם בזמן הפרשה. הטיוטה תישלח גם לסגן אלוף (מיל') בועז הרפז, שנאשם בזיוף המסמך. הדריכות לקראת הדו"ח נובעת מכך שהוא צפוי לשפוך אור על המאבקים והתככים שהתחוללו בצמרת מערכת הביטחון. ממצאי המבקר צפויים לגרום מבוכה רבה למעורבים בפרשה, וההערכה היא שמרגע שתופץ טיוטת הדו"ח, תחל מלחמת הדלפות בין הצדדים".

גם בן כספית כותב על הדו"ח הצפוי בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב". הוא גם מספק המלצה: "במקום המבקר הייתי נותן לכל אחד מהגיבורים רק את הפרק שלו. נראה אותם מדליפים אותו".

החדשות בקצרה

כל העיתונים מציינים את יום השנה לשריפה בכרמל ומדווחים כי הוטלו סנקציות על איראן (אולם לא על הנפט האיראני) והושגה התקדמות במשא-ומתן עם המתמחים.

המלצות לסוף-השבוע

"אל תיתנו למשפט הבא שאכתוב להרתיע אתכם", מזהיר אורי קליין בטור ביקורת ב"גלריה" של "הארץ": "'מאניבול' הוא סרט על תעשיית הבייסבול באמריקה. אבל הוא גם הרבה יותר מזה. לא צריך לאהוב בייסבול בשביל ליהנות ממנו וגם לא להבין את חוקי המשחק (ואני, אחרי כל הסרטים שמתעסקים בבייסבול שראיתי, יודע כבר בוודאות שלעולם לא אבין את חוקי המשחק). כמו 'הרשת החברתית', סרטו של מילר מצליח לצאת מהסיפור המסוים שעליו הוא מתבסס וליהפך לאליגוריה אמריקאית, שהיא אולי אחת הנרחבות והמקיפות ביותר שנראו בקולנוע זה זמן רב. זה אומר שיש בסרט גם סצינות חריפות מבחינה אידיאולוגית וגם סצינות שאינן חוששות מלהיות סנטימנטליות, כפי שקורה בכל פעם שהתרבות הפופולרית נוגעת בנפש האמריקאית ובחזון שלה.

"[...] אפשר גם לראות ב'מאניבול' סרט שבוחן את תוקפו העכשווי של החזון האמריקאי ושואל אם יש לחדשו ולהמציא את אמריקה מחדש. הוא גם סרט על הפחד מכישלון והשאיפה לנצח, ומה אמריקאי יותר מזה ('כך נראה הפסד!', אומר פעם בילי לשחקניו אחרי הפסד נוסף שלהם, כשהוא מבקש מהם להאזין לשקט שהשתרר לאחר שהוא משתיק את ההמולה בחדר ההלבשה). 'מאניבול' נסוב על העימות שבין המיושן והחדש, בין המסורתי למעודכן, בין אז ליום, וגם על העימות בין מחשבה לרגש. 'מהי השאלה שמנחה אותנו בדיון הזה?', רוצה בילי לדעת בכל ישיבה שבה הוא משתתף, ואמנם, 'מאניבול' עוסק בצורך לשאול על מהות החזון, כל חזון. בדרך הוא מעניק לנו חוויה עשירה הן מהבחינה הרעיונית והן בהתפרצויות העדינות של רגש השזורות בסרטו של מילר. אלה מעניקות לו את החותם של אחד הסרטים האמריקאיים העכשוויים הרציניים והטובים ביותר".

אם ב-nrg היו מעלים את טור ביקורת הטלוויזיה של איתי זיו ("ז'ורנל") לאתר, הייתי יכול לתת כאן קישור אליו ולהמליץ על הקריאה בו. אבל הם לא, ולכן תוכלו לקרוא אותו רק בעיתון. היכן תוכלו למצוא כעת גיליון של "מעריב"? זו כבר בעיה שלכם.

בכל מקרה, אם תשימו יד על אחד, כדאי להציץ גם בטור של רוגל אלפר, מי שהיה מבקר טלוויזיה שייסד את הז'אנר הביקורתי בתחום, עורך משכמו ומטה ב"הארץ" וכעת ממציא עצמו מחדש כאוטוביוגרף מחונן.

הערת קרדיט

"קרדיט", או ההכרה בהיותו של מאן-דהו האחראי להוצאתו של מידע מסוים אל האור, הוא מהמוקדים הרגשיים היותר מרכזיים באישיות העיתונאית (כך אצל מי שאינו קדוש. ברם, אין קדושים העוסקים במקצוע העיתונות). ממילא מי שאינו מעניק קרדיט משול לבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש.

למרות זאת, בעיטות כאלו הן עניין שבשגרה: הגדולים לא נותנים קרדיט לקטנים (יותר נפוץ), הקטנים לא נותנים קרדיט לגדולים (פחות נפוץ), עד שאפשר להוסיף לכלל האמור לעיל את הכלל הבא: מי שנותן קרדיט משול למי שבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש שלו עצמו (המשל מתפתח). ולמרות כל האמור לעיל, תלונות פומביות על אי-מתן קרדיט אינן נפוצות, זאת משום שתלונה על אי-מתן קרדיט משולה (הנה משל שלישי) למי שבעטו בו בעיטה גסה, והוא מקנח בכך שהוא מוסיף לה בעיטה גסה שהוא בועט בעצמו.

ובגלל כל זה, ניתן למצוא לעתים תלונות פומביות על אי-מתן קרדיט בעיקר בשולי הדרך: אצל דמויות עיתונאיות זניחות, בבלוגים, ובאופן כללי אצל מי שכבודו העצמי כה גדול שהוא מצליח להביס את כבודו העצמי שלו עצמו. במסגרת תלונות מן הסוג הזה, נהוג להאשים את מי שאינו נתן קרדיט בכך שהוא עבר על כללי תקנון האתיקה. באופן מפתיע, על אף שלדעתי מעטים העיתונאים החיים שאי-פעם קראו את התקנון, הרי שלטענה כי הוא טרח לשמור גם על גאוותם של עיתונאים ולא רק על מוסריותם יש רגליים.

הנה סעיף 21 של תקנון האתיקה העיתונאית, "ציון מקור הפרסום", ובו נכתב כך: "לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים. בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על-ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי".

אם כן, מי שאינו מציין את שמו של עיתונאי (או כלי תקשורת) אחר כמקור למידע שהוא מביא נוהג לא רק באופן שאינו קולגיאלי, אלא גם לא אתי. אמנם לטובת הנילונים, ולמען בריאות נפשם של המתלוננים, יש לשים לב למה שכן נכלל ולמה שלא נכלל בסעיף 21 של תקנון האתיקה: מתן קרדיט הוא על ציטוט, כלומר שכפול, של עבודה עיתונאית. במקרה שבו עיתונאי מבצע עבודה עיתונאית משלו על סמך מידע שעיתונאי אחר חשף, הרי שלפי תקנון האתיקה לפחות, הוא אינו מחויב במתן קרדיט (אם כי זה בכל זאת יכול להיות נחמד).

ועוד: התקנון אינו מחייב עיתונאי, בטרם פרסום, לבדוק אם עיתונאי אחר כבר פירסם חלק מהמידע שהוא הגיע אליו בעבודה עיתונאית עצמאית, כדי להעניק לו קרדיט. לא התקנון וגם לא ההיגיון. כך גם כשעיתונאי מצטט כלי תקשורת אחר, אין עליו חובה לבדוק אם אותו כלי תקשורת לא נתן קרדיט ראוי למידע שהוא מביא, לא לפי התקנון ולא לפי ההיגיון.

אמנם, טענה כמו זו שהובאה לעיל יכולה להיות בשימוש גם על-ידי עברייני קרדיט, שיטענו כי הגיעו אל המידע בעצמם, ולא כשפורסם אצל העיתונאי האחר. זו טענה שאפשר לנסות להזים אותה, כמובן, ואם מדובר בעניין אתי, הרי שבפני העיתונאי הנפגע פתוחה הדרך לתביעה בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, ולסכנה כי יוכח שהוא, העיתונאי המתלונן, אכן זניח עד כדי כך שהפרסום שפירסם לא תפס את תשומת לבו של העיתונאי הנתבע (והנה משל רביעי: הדבר משול למי שממשיך לבעוט בעצמו שוב ושוב ושוב כדי להפסיק להרגיש כאב).