"לציבור אין זכות לדעת", טוען כאן גבריאל שטרסמן בקשר לדיון הציבורי בהצעת החוק הממשלתית לאיסור פרסום שמות חשודים. שטרסמן מציין כי המושג "זכות הציבור לדעת" שעליו נשענת העיתונות (העולמית, בהשראת האמריקאית) כבסיס להתנהלותה נטבע מאוחר יחסית בתולדותיה. הוא נוסח בארצות-הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, והוא מכוון לזכותו של הציבור לקבל מידע "חיוני לרווחת הציבור ולהארת עיניו" מן הממשל על זרועותיו השונות ומן העיתונות המחזיקה במידע. האם מעצר אדם, הידוע בזכות עצמו או בגלל העבירה שביצע, הוא מידע "מאיר עיניים" שזכות הציבור לקבלו?
ממרום נסיונו והידע הרב שצבר – כעיתונאי, עורך, איש אתיקה, נציב קבילות (ב"מעריב") ושופט – שטרסמן סבור שלא בהכרח. הוא טוען כי את המושג "זכות הציבור לדעת" נוטים להדביק היום לכל פיסת רכילות, ובכך יוצרים זילות של הערך החשוב הזה, מה גם שפרסום כזה עלול להתברר כמציצנות פוגענית במקרה שהאדם שנעצר לא הועמד כלל למשפט.
לא שאין משקל לטענה הזו, ואפשר אף לחזקה אם בוחנים את מקרה שלומי לחיאני, שנעצר לחקירה במופע ספקטקולרי בנוסח "סודות אל.איי". גם אם יגובש כתב אישום בעניינו וגם אם יורשע במה שייוחס לו, אפשר כבר להסכים כי מעצר המבוים כאירוע תקשורתי הוא בעייתי. אבל הדיון על מעצרי ראווה צריך להתקיים מתוך הכרה מלאה בחשיבותו של חופש הביטוי לדמוקרטיה, ומתוך כוונה למצוא דרכים מינהלתיות לטפל בבעיה. למשל, במסגרת נוהלי העבודה המשמעתיים במשטרה ובמתיחת ביקורת ציבורית צולבת על כלי התקשורת שיעודדו מהלכים כאלה (כפי שאכן נעשה).
העובדה שחוק חופש המידע האמריקאי הוא ספציפי, מתייחס רק לזכות לנגישות למידע ולנתונים שמפיקות הרשויות הפדרליות, כמו גם העובדה שמושג כמו "זכות הציבור לדעת" אינו מופיע כלשונו בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית – אינן גורעות מחשיבותו של ערך הזכות לדעת.
זכות זו הפכה עם השנים, ובמיוחד עם החיים ברשת, לזכות טבעית יותר מן החקיקה והקוד האתי שמייצג אותה. הייתי משווה אותה לזכות להתאהב, לנוע בחופשיות, ללמוד... כן, אנחנו זכאים לדעת כל מה שמתרחש ברשות הרבים ולדעת על כל מעשי הרשויות הפועלות בשמנו ומטעמנו, גם אם אלה מעצרי שווא, ולקבל הסבר משכנע על כל מקרה שבו המחוקק או הרשות עומדים בינינו ובין הזכות הזאת.
עוד לפני שנטבע הביטוי "זכות הציבור לדעת", ב-1922, נכתב הקוד העיתונאי האמריקאי על ידי ה-ASNE (American Society of News Editors), מסמך שעל-פי המבוא שלו וששת סעיפיו העיתונות האמריקאית מתנהלת עד היום. סעיף 2 לקוד קובע: "חופש העיתונות שייך לציבור. יש להגן עליו מהצרת צעדים או תקיפה מצד כל גורם, ציבורי או פרטי. עיתונאים חייבים להיות תמיד דרוכים לראות כי ענייני הציבור מנוהלים לעין כל. עליהם לעמוד על המשמר כנגד כל אלה שמבקשים לנצל את העיתונות למטרותיהם האנוכיות".
סעיף זה הוא בוודאי צאצא ישיר של התיקון הראשון לחוקה ("הקונגרס לא יחוקק כל חוק אשר [...] מצמצם את חופש הביטוי, או את חופש העיתונות"), וגם הוא, כמו התיקון הראשון, אינו עוסק בשאלה אם מישהו נחרך מאורו של הפרסום.
עם השנים התרחבה זכותו של הציבור לדעת, וככל שגברה עוצמתם של כלי התקשורת, הפכה לערך יסוד בדמוקרטיה בת זמננו. ספקנות הציבור באשר לתום לבן ונקיון כפיהן של הרשויות הציבוריות השונות הפכה את העיתונות למובילה במאבק נגד אי-השקיפות. כך לגבי מעצרים, שאין כמותם "ענייני ציבור המנוהלים לעיני כל".
לפעמים גם משטר דמוקרטי עלול להתפתות
ברוח זו פעל המחוקק הישראלי שנתן תוקף חוקתי לפומביות המשפט (חוק יסוד: השפיטה) והליכים הקשורים בה (חקירה, מעצר, המשפט עצמו). ועם זאת, החוק מסמיך את השופט להטיל איסורי פרסום במקרים שיש התנגשות בין ערכי יסוד חשובים ויש צורך בצו כדי למנוע פגיעה – בחקירה, בחשוד או בטובת הציבור.
מול "זכות הציבור לדעת" קיימים מקלטים שיגנו על ערכים חשובים לא פחות, כבטחון המדינה, פגיעה בפרטיות או חוקי הגנת הנוער. ביסוד הגישה למגבלות הללו חייבת לעמוד ההנחה שמדובר במקלטים ספציפיים ומוגדרים היטב. הרושם הוא כי ידם של השופטים קלה בסגירת הדלתיים, או בהנפקת צווי איסור פרסום, שרבים מהם ניתנים במעמד צד אחד.
באין בסיס חוקתי לזכות הציבור לדעת, רשאי כל שופט להוציא צווי איסור פרסום על-פי אמונתו, להרחיב או לצמצם במתן הצווים על-פי העדפותיו, השקפותיו, ולעתים קרובות על-פי ההערכה שהוא רוחש לתקשורת או סלידתו ממנה.
משה קצב נכנס לבית-המשפט השלום בירושלים, 8.4.08 (צילום: פלאש 90)
באין תשתית חוקתית לחופש העיתונות, וחוק יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות רחוק מלהיחקק, מתקיים כאן איזון דק וטעון בין טובת הפרט הנקלע לאור הזרקורים בעקבות מעצרו (שלעתים אינו מוליד כלל כתב אישום) ובין עקרון שקיפותו של ההליך הפלילי.
בדרך כלל באי כוחו של חשוד שנעצר הם המבקשים מבית-המשפט להסתיר את עצם המעצר, שכן הפרסום עלול לגרום לפגיעה במוניטין של העצור. אבל יש מקרים שדווקא מתן פומביות למעצר הוא הסעד החיוני לעצור. ראו מקרה יורם ביכונסקי, שהועלם ב-1974 לצורך חקירתו במתקן שב"כ בחשד לרצח רחל הלר, או מקרה יצחק (יצה) יעקב, שנעצר בעת ביקור כאן בחשד לריגול חמור (החשדות הופרכו בשני המקרים). אם לא העיתונות שמיהרה לחשוף את הפרשה, עלול היה יעקב להיעלם במרתפי שירותי הביטחון ולצוץ מחדש כעבור שנים, כפי שקרה למרקוס קלינגברג.
העובדה שמקרים של העלמת עצירים נדירים לעת עתה אינה פוטרת את החוק מלהביאם בחשבון. ללא בקרה ציבורית, גם משטר נאור עלול להיסחף לפינות אפלות. לפעמים גם משטר דמוקרטי, שזכויות האדם אינן מעוגנות בחוקתו, עלול להתפתות לעצור אדם בחשאי ואף לנהל נגדו משפט תחת איפול מוחלט. מה תפקידה של עיתונות במקרה היפותטי שכזה? האין הציבור זכאי – ואף חייב – לדעת על כך?
המחוקק מוחק את תקנון האתיקה
סעיף 12א' בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שגבריאל שטרסמן מזכיר במאמרו, אכן קובע כי "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה שנעצר אך טרם הובא לבית-המשפט, אלא אם הסכים לכך או אם קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום".
התיקון הזה הוכנס לתקנון רק ביוני 2007, לאחר שנים שחברי-כנסת שונים בכנסות שונות דרשו להעבירו. העיתונות, כמובן, התנגדה לכך, וכקו הגנה אחרון טענה כי שאלת הדיווח על מעצרים ראויה להיבחן במישור האתי ולא החוקי. והנה, אפילו ההבטחה, שקוימה לבסוף, כי מועצת העיתונות תוסיף לתקנון האתיקה סעיף בעניין זה, הצליחה רק לדחות את רוע הגזירה, אבל לא למונעה כליל.
כבר היה תקדים שבו תקנה אתית הפכה לסעיף (25א) בחוק איסור לשון הרע. בשנת 2002, בכנסת ה-15, יזם ח"כ טומי לפיד חוק שעל-פיו אדם שפורסם הליך משפטי נגדו יוכל לדרוש מעיתון לפרסם את זיכויו מחשד או מאשמה באותו מיקום וגודל. לפיד המנוח העיד כי הצעת החוק באה בעקבות מקרה מסוים, שבו עיתון סירב לפרסם דרישה כזאת.
איש לא חלק על טענת נציגי העיתון בדיון בכנסת כי זהו מקרה אתי מובהק, אבל הקלות הרבה שבה ניתן להעביר חקיקה מגבילה אכן הפכה את ההצעה לסעיף בחוק. זו דוגמה למקרה נדיר שזכה לחוק חוסם, אף שהוא קל לפתרון בפנייה ישירה של המתלונן לעיתון. המתלונן יכול היה לתבוע את העיתון על-פי חוק לשון הרע גם ללא הסעיף שנוסף; סעיף שאינו מותיר בידי השופט ברירה אלא להרשיע.
למעשה מועצת העיתונות אולצה להכניס את התיקון לתקנונה כדי להסיר את האיום בחקיקה – ולא כדי לסלול דרך אליה. למרות זאת המחוקק לא הסתפק כמובטח בעובדה שמועצת העיתונות החילה על עצמה ב-2007 את תקנות האתיקה בעניין פרסום זהות חשודים, והוא מבקש להופכו לחוק בכל מקרה.
בכך, כמובן, תרוּקן סופית מועצת העיתונות ממעמדה כפוסקת בענייני אתיקה, ובית-הדין לאתיקה יהפוך למיותר. הרי המחוקק יכול לתת מעמד חוקי לכל סעיפי תקנות האתיקה של מועצת העיתונות ולהעביר בכך את כל ההתדיינות בנושאים אתיים לבית-המשפט.
תיאור צנוע של הבלגן שייגרם
הצעת החוק הממשלתית הנוכחית הופכת את היוצרות כגרב. במקום להקפיד על התפיסה הגורסת כי חופש הביטוי הוא ערך חוקתי, וכי יש להתקין מקלטים מפניו אך ורק במקרים מיוחדים שיגנו על הפרט במקרה של התנגשות בין ערכים – הופכת החקיקה הנמרצת את מרחב הביטוי לשטח אפור, שמכוסה מובלעות אוטונומיות העוסקות במניעתו; ממצב שבו הכל מואר, למעט כמה כתמי צל הכרחיים, למצב שבו הכל מוחשך, למעט כמה כתמי אור, באישור בית-המשפט.
הצעת החוק החדשה מטושטשת, ביורוקרטית, ובוודאי תבלבל את הציבור. אם תתקבל, יהיה כל חשוד מוגן מפרסום במשך 48 שעות מרגע ההודעה שקיבל על קיום חקירה נגדו. החשוד יוכל בתקופה זו לפנות לבית-המשפט בבקשה להארכת תקופת איסור הפרסום מעבר ל-48 השעות. מצד שני, במקרים שבהם החשוד הוא איש ציבור, יוכל בית-המשפט להקדים להתיר את שמו לפרסום עוד לפני תום 48 השעות הנקובות בחוק.
כאן צפוי להיווצר בלגן דסטרוקטיבי. ראשית, בכל פעם מחדש תעמוד לדיון השאלה מיהו איש ציבור. האם דודו טופז המנוח היה כזה, או רק הנשיא קצב? שנית, יחל משא-ומתן בין פרקליטי העצור לבית-המשפט ובין באי כוחה של העיתונות לבית-המשפט בשאלה מתי ניתן יהיה להתיר את פרסום הידיעה. עד אז תימלא התקשורת ברמזים באשר לזהותו של העציר, וחרושת השמועות תקיף כל מיני חסרי קשר לעניין וחפים מכל חשד. הרשת מצדה תתחיל לבעבע שמועות ורמזים, ואפילו סימנים מזהים יוטלו למרחב הווירטואלי ויחוללו בו התרגשות.
האם דו"ח וינוגרד, שעליו מסתמכת הצעת החוק הנוכחית, השכיל בשנת 1998 לחזות את עולם הבלוגוספירה, הפייסבוק והטוויטים? נראה שלא. נראה שלא נלקחה בחשבון האפשרות כי בשעה שייחשף החשוד בזהותו המלאה, קרוב לוודאי שחלק ניכר מן הציבור יהיה כבר טעון לעייפה בשמועות ובחלקי מידע על אודותיו.
זהו רק תיאור צנוע של הבלגן שייגרם בגלל הכוונה לעסוק במניעה מוקדמת (Prior Restraint). מניעה כזאת מעצם טיבה היא יצרנית תסבוכות ביורוקרטיות ודיוני מיקוח מתמידים, ויעילותה מפוקפקת. עד כה מתנהל משא-ומתן מתמיד רק עם הצנזורה הבטחונית בשאלה מהו חשש קרוב לוודאי לפגיעה בבטחון המדינה. מעכשיו יתנהל בעניין כל עציר הדיון המוקדם בשאלה אם הוא דמות ציבורית, אם יש בו עניין ציבורי או אולי רק עניין לציבור. ואם להסתמך על גבריאל שטרסמן, מעל כל אלה תרחף על הדיון השאלה אם יש לציבור בכלל זכות לדעת מי האיש הנמצא במעצר.