המונח הכי לוהט בימים האחרונים באינטרנט (נכון, לא ספרתי, אבל הוצפתי) הוא "מיקרו-תשלומים", והאיש הרע, לפחות לפי מרבית הבלוגים ולא מעט מאמרים, הוא וולטר איזקסון, מי שהיה העורך הראשי של שבועון החדשות האמריקאי "טיים" ושל רשת CNN, והיום עומד בראש מכון אספן, העורך סמינרים ומחקרים בנושאי מדיניות וחברה.

איזקסון התארח באחרונה ב"טיים" (במהדורה האמריקאית זו היתה כתבת השער) עם מאמר שכותרתו "כיצד להציל את העיתון שלך". בתוך ים ההספדים על העיתונות, המאמר של איזקסון נראה במבט ראשון כמו קרן אור: במקום רק נהי ובכי, הוא מציע פתרון. לא חדש, אולי צולע, אבל לפחות ניסיון להיחלץ מהתהום. בעצם אולי לא, תלוי את מי שואלים.

אמנם, בלי בכי אי-אפשר. איזקסון מתאר את מצבה העגום של העיתונות, שמפיצה את תכניה ללא תשלום, בעיקר באינטרנט, אבל גם בחינמונים המונחים בפתחי תחנות רכבת, קמפוסים, בתי-חולים, בתי-אבות ואיפה לא. הוא אינו מוטרד רק מדעיכת העיתון המודפס, אלא גם חרד לגורלה של העיתונות בכלל, על הדף או על הצג. הוא לא אוהב, בלשון המעטה, את המעבר מן הדגם העסקי הקלאסי של הכנסות משולבות ממנויים, מכירה בקיוסקים ומודעות, שעליו התבססה העיתונות במשך מאות שנים, להתבססות על מודעות – והענקת התוכן חינם אין כסף.

איזקסון מזכיר את הנרי לוס, האיש שהקים את "טיים", אחד השבועונים היחידים ששורד מאז 1923, שהזהיר כבר לפני עשרות שנים מפני הוצאת עיתונים שמתבססים רק על מודעות, וכלל לא על מכירה. לוס ראה בכך מעשה "מתועב מבחינה מוסרית", שכן הוא מסיט את מחויבות העיתון מן הקוראים למפרסמים, וסופו שיאבד את הקשר החשוב ביותר – עם הקוראים.

הבעיה היא כמובן שמאז אמר לוס את הדברים (הוא מת בשנת 1967), השתנה משהו בכלכלה ובתקשורת ובמה שביניהם. בראשית שנות התשעים עוד שילמו ספקיות אינטרנט אמריקאיות מיליון דולר ל"טיים" כדי להציג את תוכני המגזין ב"קומפיוסרב" או ב-AOL, אבל מרגע שצץ האינטרנט (ה-World Wide Web), החלו הכתבות והמאמרים להיות מופצים חינם אין כסף. עיתונים ניסו כל מיני שיטות לגביית תשלום, אבל פרט ל"וול-סטריט ג'ורנל", כולם נכשלו. שוק החינם היה רע פעם, כותב איזקסון, ונעשה רע שבעתיים עכשיו, כאשר ההכנסות ממודעות בעיתונים צוללות כבר שנים, זולגות לאתרים אחרים כמו גוגל, או מתכרסמות בשיני המשבר הכלכלי.

מי שצופה בירידה החדה בתפוצת עיתונים באמריקה, הוא כותב, איננו יכול להתפלא: כשנותנים לך משהו חינם, למה שתשלם? הוא מגלה שביטל את המנוי על ה"ניו-יורק טיימס", שהרי אם העיתון אינו מוצא דרך לגבות מחיר ומחלק את תכניו חינם באינטרנט, "ארגיש טיפש אם אשלם להם עבור זה".

iTunes לעיתונים

ועכשיו לפתרון של איזקסון, שכבר הצליח להקים נגדו את רוב העולם הווירטואלי: לחדש את הרעיון שמתגלגל בשולי הרשת כבר שנים – מיקרו-תשלומים (Micropayments). הוא מציע ליישם מערכת פשוטה, בטוחה וידידותית למשתמש, שתאפשר לגבות סכומים קטנים עבור תוכן; סנט, חמישה סנטים, עשרה סנטים עבור קריאת כתבה או פוסט בבלוג או צפייה בווידיאו. עיתונים, הוא כותב, יוכלו להחליט אם הם גובים כמה סנטים לקריאת העיתון של היום או שני דולרים לקריאה במשך חודש, ואפשר להרחיב את השיטה לכל תחומי הרשת, שבה התוכן – ממסמכים של מכוני מחקר ועד סרטוני פורנו – מחולק כיום חינם אין כסף, אף שהושקעו זמן ומשאבים בהפקתו.

יש כבר דוגמאות לכך היום: אחרי שתעשיית המוזיקה כמעט קרסה בגלל הורדות פירטיות מהרשת, התעצב באפל המודל האינטרנטי של iTunes, חנות מקוונת הגובה תשלום של 99 סנט להורדת שיר. באמזון משלמים כדי להוריד ספרים אל מכשיר הקריאה האלקטרוני קינדל. נניח למוזיקה ולספרים: איזקסון מוטרד ממצב העיתונות. וכך, הוא מסביר, יהיו מקורות הכנסה לעיתונים – המודפסים או המקוונים – כדי לשגר כתבים לבגדד או לשלם לפרילנסרים שייצאו לרואנדה. בלא מימון כזה ימשיכו העיתונים להידרדר לתהום.

"אני אוהב עיתונות", כתב איזקסון, "אני חושב שיש לה ערך, והצרכנים שלה צריכים להעריך זאת". ערך שווה כסף. יהיה בשיטה שהוא מציע גם שיעור לעיתונאים: אם יקבלו תמורה עבור כל כתבה, הם יידעו שעליהם להפיק תכנים שיש להם ערך של ממש, וכך תמלא התקשורת טוב יותר את תפקידה ויתחזק מעמדה בעיני הציבור.

איזקסון ידע מראש שהצעתו תיתקל בתגובות נזעמות, שהרי אפילו בעיני בתו, הוא כותב, כל מי שמעז לבקש תשלום עבור תכנים ברשת הוא איש רע. וכך, כצפוי, חושבים בלוגרים מכל רחבי העולם, שמסתערים בשבועות האחרונים על איזקסון. "תוכנית מגוחכת", כינו אותה בבלוג Techdirt, וזה היה רק אחד הביטויים העדינים יחסית בטקסט, שהסביר כי גם אם כל העיתונים יאמצו את מודל המיקרו-תשלומים, תמיד יימצא אחד שיציע חדשות ותכנים אחרים בחינם. כותב אחר, טים לי, הסביר שרק מפני שאיזקסון הוא חבר במועדון הסגור של התקשורת הממסדית נתנו לו לפרסם מאמר שחוזר להצעה שכבר הועלתה ונדחתה ב-1996, ב-2000 וב-2003. הטיעונים שלו כל-כך חלשים, כתב לי, שהמאמר שלו עצמו מוכיח מדוע לא שווה לשלם סנט על תוכן.

הרשת מלאה בהסברים מפורטים מדוע השיטה לא עבדה ולא תעבוד. עד שלא יימצא יישום שיהיה גם נוח וידידותי למשתמש, גם אמין, וגם זול בעלויותיו, זה לא יעבוד. בלוגרים אחרים הצביעו על כך שחסימת תכנים למנויים משלמים תגרום לכך שאלו ייעדרו ממנוע החיפוש גוגל, וסטיב אאוטינג, הכותב כבר כמעט 15 שנה על עיתונות מקוונות, קבע בפסקנות: "זה לא עבד. זה לא יעבוד. זה מנוגד לאופי של האינטרנט".

24 מיליון דולר זה כסף קטן

לא רק בלוגרים הביעו התנגדות. ב"ניו-יורק טיימס" הגיב על ההצעה מייקל קינסלי, שהיה עורך המגזין המקוון "סלייט", שהוקם על-ידי מיקרוסופט ונמכר ל"וושינגטון פוסט". קינסלי נזכר בימים שבהם "חינם" נראתה לבעלי "סלייט" ולעורכיו מלה גסה, כשהם ניסו לגבות 19 דולר למנוי שנתי לאתר. לכל מנוי חדש, אגב, הבטיחו מטרייה שעלותה 20 דולר. הניסוי נמשך שנה עד ש"סלייט" נכנע והצטרף לחגיגת החינם.

קינסלי מעלה טענה מקורית: עיתונים מעולם לא גבו מחיר מהקוראים עבור המידע. על מה, אם כן, אנחנו משלמים? לדבריו, עבור הנייר, הדיו וההפצה. וכאשר אנחנו חוסכים לעיתון את ההוצאה הזו ומגיעים לטקסט דרך האינטרנט – אנחנו עושים למו"לים טובה ענקית.

הרשת לא רק הביאה בכנפיה חיסכון עצום, אלא גם החדירה תחרות לתחום שהיה במקומות רבים (ערים של עיתון אחד, למשל) מונופול שנשא רווחים נאים בהחלט. האינטרנט יצר מצב חדש, שבו חצי מיליון אזרחים אמריקאים גולשים מדי יום ל"גרדיאן" הבריטי, שאף הקים מהדורה מיוחדת בשם "גרדיאן אמריקה", עם עורך אמריקאי ותריסר כתבים.

על-פי קינסלי, גביית מיקרו-תשלומים, נניח שני דולרים לחודש על גישה ל"ניו-יורק טיימס", תעניק לעיתון הכנסה של 24 מיליון דולר בשנה, על-פי חישוב של מיליון קוראים. זה כסף קטן, הוא כותב, בהשוואה ל-668 מיליון דולר שהכניס בשנה שעבר ה"טיימס" ממודעות במהדורות המודפסת והמקוונת. זה כסף קטן, שלא יציל את העיתון ממצוקתו. מה אפוא יקרה? כאשר המשבר יסתיים, שוק הפרסום שוב יזנק. אולי יהיו בארצות-הברית פחות עיתונים, אבל החזקים והאיכותיים ישרדו וימשיכו לעשות עיתונות טובה.

השורה התחתונה: אף אחד עוד לא יודע איך מצילים את העיתונות, זו שהפעילה כתבי שטח מקצועיים, פרשנים מנוסים, מבקרים מוסמכים ועורכים מיומנים. מיקרו-תשלומים לא יצילו כנראה את העיתונים; אולי מקרו-תשלומים, כאלה שאמריקה ומדינות אחרות מפנות להצלת המגזר הפיננסי, תעשיית הרכב ומה לא. ועד שיימצא פתרון, אפשר לקרוא את המאמר של איזקסון באתר של "טיים". חינם. בינתיים.