בחג השבועות תשמ"א (8 ביוני 1981), בשעות אחר הצהריים, הופתעו אזרחי ישראל לשמוע כי חיל האוויר חדר לתחום האווירי של עיראק כדי להפציץ ולהרוס את אוסיראק (תמוז), הכור הגרעיני שבנה סדאם חוסיין בסיוע צרפת.
עד לפרסום ההודעה הרשמית על התקיפה ("כל מטוסינו חזרו בשלום") לא היה הציבור הישראלי מודע לטיב הפעילות הרוחשת בתוך הכור העיראקי, שנחשבה על-ידי רשויות המודיעין כהרת אסון. בוודאי שאזרחים מן השורה לא היו ערים לדיונים שהתנהלו בצמרת הצבאית והמדינית מאז קיץ 1978, ושנסבו על השאלה העקרונית כיצד על ישראל להתייחס להתפתחותו של איום גרעיני מצד מדינה אויבת ועל השאלה המעשית כיצד לנטרל את הכור העיראקי.
כור גרעיני באראכ, איראן (צילום: נחלת הכלל)
תושבי ישראל לא ידעו כי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ניסח דוקטרינה שקבעה כי ישראל לא תשלים עם הימצאותו של נשק גרעיני במדינה ערבית כלשהי. איש לא סיפר להם שסביב הסוגיה הרגישה הזו התגלעה מחלוקת עמוקה בצמרת המדינה. הם היו עיוורים וחירשים לתפניות שהתחוללו בגישתה של הנהגת המדינה באשר לעיתוי התקיפה, ומובן שנעלם מעיניהם שבגלל הדלפת הדיונים הללו לראש האופוזיציה (שמעון פרס), נדחתה הפעולה בחודש ימים. מידורו של הציבור בארץ ממהלך צבאי כה מכריע נבע משתיקת התקשורת: או שזו לא ידעה דבר על הכוונה וההכנות, או שהצנזורה מנעה ממנה לדווח עליהן.
כך היה גם 26 שנה לאחר מכן: ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר (על-פי מקורות זרים) כור גרעיני בסוריה, שנבנה בסיוע צפון-קוריאה, והשמיד אותו כליל. לא זו בלבד ששום ידיעה על כך לא דלפה מראש, אלא שגם בדיעבד נמנעה ישראל מלהודיע באופן רשמי על פעולתה, ועד היום היא אינה מקשרת את עצמה אליה.
לכאורה, הדממה התקשורתית הזו מובנת מאליה: מבצעים צבאיים נקודתיים הם מטיבם חשאיים, ועל-פי כללי המשחק המקובלים בין הציבור לממשלתו, בכל מדינה דמוקרטית, ההנהגה אינה נדרשת לדווח לאזרחים על מהלכים כאלה. בהיות הממשלות נציגות מוסמכות של ציבור האזרחים, הן רשאיות לקבל החלטות כאלו ולהוציאן אל הפועל.
כך היה מקובל עד כה. ספק אם המוסכמה הזו תוסיף להיות בתוקף, כפי שהומחש אתמול עם הפרסום המרעיש של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על החשש המקנן בחוגים פוליטיים מפני החלטה חשאית משותפת, של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, להורות לחיל האוויר לתקוף את מתקני הגרעין של איראן.
הטור של ברנע המחיש את האבחנה, שהוצגה לא פעם גם באתר זה, שהתקשורת בעידן הנוכחי אינה עוד גורם מתווך בין מקבלי ההחלטות לציבור, אלא חלק אינטגרלי מתהליך קבלת ההחלטות עצמו. כפי שכתב כאן אתמול שוקי טאוסיג, ברנע העלה על סדר היום סוגיה רגישה מאין כמוה, הנוגעת, ללא הפרזה, לעתידה של המדינה, אם לא לגורלה ממש.
ברנע עשה זאת בתנופה, בהחלטיות, כשעיתונו, "ידיעות אחרונות", משכיל להעניק לדבריו את המסגור הראוי: תמצית טורו כבשה את שער העיתון באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. ואכן, המטרה הושגה – שלושת ערוצי הטלוויזיה ייחדו חלק משמעותי ממהדורות ליל השבת לנושא שהציג ברנע: עד כמה התנהלות ישראל מול איראן, בכל הנוגע לאפשרות תקיפת מתקני הגרעין שלה, נעשית בדרך הולמת, תוך הבטחת מעורבות הקבינט והממשלה, פיקוח הכנסת ושיתוף הציבור, ועד כמה היא מוסתרת באופן קיצוני שאינו מאפשר לדרגים המקצועיים והאזרחיים הרלבנטיים להשפיע על ההכרעה.
ברנע ו"ידיעות אחרונות" לא היו הראשונים לעסוק בסוגיה הרגישה והחיונית הזו: כלי התקשורת לסוגיהם דנים בה או הזכירו אותה מדי פעם, אך אתמול הצליח העיתון הזה להעלות את הנושא למרכז המודעות הציבורית, וגם למקום גבוה בסדר היום הפוליטי. מהיום לא יוכלו נתניהו וברק, אם אמנם נהגו כך, לרקום בסתר תוכניות לתקוף את איראן ללא תהליך מסודר של בירור והכרעה שיקיף את כל הגורמים הממלכתיים הנוגעים בדבר.
לא רק שהדרג המקצועי והדרג הפוליטי, הרואים מתפקידם להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בסוגיה זו, לא יאפשרו זאת, אלא גם הציבור הרחב יאמר את דברו. ובדין, שכן החלטה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן היא לכאורה נקודתית, אך ברור לכל שמשמעותה היא הכרזת מלחמה על מעצמה אזורית שתחשוף את ישראל לעימות רבתי איתה, על כל ההשלכות הנגזרות מכך על בטחון אזרחיה ורווחתם.
הפרסום ב"ידיעות אחרונות" – בין אם היה לגופו ובין אם היה, בלי דעת, איתות בלוח מסרים בינלאומי – הוא בבחינת צפירת אזעקה המודיעה לאזרחי המדינה שיש דברים בגו, שקיימת אפשרות שהנהגתם תקבל החלטה גורלית שלא על-פי הנוהל הראוי – והם, מן הסתם, לא יאפשרו זאת. אם נמצאו קרוב לחצי מיליון איש כדי לצאת לרחובות למחות על יוקר המחיה, קל וחומר שקיים די כוח ציבורי כדי לאלץ את הנהגת המדינה לתת דין-וחשבון לאזרחיה על כוונותיה והתנהלותה בתחום העלול להשפיע על עצם קיומה.
מה ששב ומוכיח את מקומה החדש של התקשורת בעיצוב פניהן ובחריצת גורלן של הדמוקרטיות במאה ה-21. נתניהו וברק ישקלו מעתה את צעדיהם מול איראן כשהם לוקחים בחשבון את חשיפותם לציבור הרחב (גם לטהרן ולשאר מדינות העולם), בגלל חודרנותה של התקשורת ויכולתה לשקף את מהלכיהם באופן כמעט סימולטני.
יתרה מכך, עצם ההחלטות שיקבלו ועיתוין יושפעו, במידה שלא היתה מוכרת בעבר, מהאופן שבו יוצגו בתקשורת. פעילותו של האתר ויקיליקס המחישה לממשלות בכל רחבי תבל את תום עידן הדיווח המסווג, כשם שנוכחותן של רשתות הטלוויזיה אל-ג'זירה ואל-ערבייה לימדה על כוחן העצום בשינוי המציאות במרחב המזרח-תיכוני. ועדיין לא הזכרנו את תרומתה של הרשת להפצת מידע, לגיבוש עמדות ולהנעת חברות אזרחיות לקחת את גורלן בידיהן.
זו מציאות חדשה שבה על השלטון, הציבור והתקשורת להגדיר מחדש את היחסים ביניהם ולהסתגל למצב מורכב שבו תפקידיהם המסורתיים משתנים. זה מצב שבו הדמוקרטיזציה המוחלטת שמעניקה הרשת לציבור הרחב גוררת איתה סכנה של הפקרות ושל פגיעה ביכולת המשילות של ההנהגות הנבחרות. משהו מהמורכבות הזו נדון השבוע בכנס בחיפה שסיקר כאן אורן פרסיקו והומחש בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" אתמול.