בטורו המעניין מהשבוע שעבר ציטט טל מסר מתוך טור שכתבתי אני: "אחת המלכודות הגדולות בכתיבה על טלוויזיה היא שהטלוויזיה היא בסופו של דבר הקטיגורית הגדולה ביותר של עצמה", כתבתי. "אפשר לטעון ולבקר, להשחיז שנינויות בלי סוף ולהפליג עד אין קץ בדוגמאות מומצאות, גרוטסקיות, רק לשם המחשה; את הדוגמה הגרוטסקית ביותר, הבלתי תיאמן, תספק תמיד הטלוויזיה עצמה".

מסר התייחס לכך, וטען שמסיבה זו בדיוק כתיבת ביקורות טלוויזיה היא מלאכה קלה, ולעתים נדמה אפילו שהיא מהקלות בעולם: "מבקר הטלוויזיה מוצא עצמו לעתים מול שוקת שבורה כאשר מופע האיוולת שנשקף אליו מהמסך 'עובר מתחת לכל ביקורת'", כתב מסר בטורו. "כשהמוצר הטלוויזיוני הוא כל-כך מגוחך בפני עצמו, כל שנותר הוא לשלוח בו מבט מזלזל, להניף אצבע מורה לכיוונו ולגלגל צחוק רם".

מנחי "האח הגדול" בתוכנית הגמר של העונה האחרונה, מרץ 2011 (צילום: ליאור מזרחי)

המסקנה שאני מוציאה מאותו הדבר בדיוק הפוכה לגמרי: ככל שהטלוויזיה הופכת מגוחכת יותר, מופרכת יותר, מעליבה ועלובה, כך קשה יותר לטעמי מלאכתו של מבקר הטלוויזיה.

נתחיל אולי מהנתון הפרוזאי שאינו רק פרוזאי, שלהצביע על תוכנית נחותה ולציין שהיא גרועה לא ממלא 500 מלה. תאמרו, או.קיי – את 496 המלים הנותרות נשחיז על חשבון התוכנית; נחבוט בה ונהלום בה, והלא הכל בצדק, וכל מלה זהב. אבל הנה הבעיה: יש משהו משפיל בציון המובן מאליו. אני מודעת לכך שמדובר באמירה קיצונית, ששומטת את הקרקע מתחת למפעל חייהם של כמה פובליציסטים מובילים; ובכל זאת אני עומדת מאחוריה. הטריוויאלי, מתכונותיו שהוא דבק בך; ואם טרחת והשחתת מלים רבות כל-כך על דבר פשוט כל-כך, ברי כל-כך לעין – התוכנית גרועה – הרי שגם אתה יוצא קצת אידיוט, באופן בלתי נמנע.

הפתרון הוא כמובן לעקוף את המובן מאליו – לנצל את הפלטפורמה העסיסית כדי לומר דבר אחר – על הטלוויזיה, על השפה, על התרבות, על החיים כאן – שיש בו משום חידוש, או עניין, או הפתעה, או תובנה או שעשוע, ובמקרים וירטואוזיים באמת – כולם כאחד.

עכשיו שוו לנגד עיניכם תוכנית טלוויזיה גרועה לבחירתכם. כמה דברים חדשים, מעניינים, מפתיעים, רבי-תובנה או משעשעים באמת אפשר לדעתכם להגיד עליה? אחד? שלושה? שמונה? אתם יודעים מה, בואו נסגור על עשרה. נהיה לארג'ים. מבקר טלוויזיה בעיתון גדול כותב חמש ביקורות בשבוע, כלומר, קרוב ל-300 ביקורות בשנה. תוכניות הטלוויזיה חוזרות על עצמן מדי שבוע, ובשנים האחרונות גם כמעט מדי ערב, כשככל שהתוכנית גרועה יותר כך היא משתלטת, סטטיסטית, על יותר ערבים בשבוע ועל יותר שעות מסך. עכשיו קחו בחשבון שרבות מן התוכניות, אף שהן מתהדרות בשמות שונים או בספרות משתנות ("עונה 3" במקום "עונה 1"), מתבססות על עיקרון, ובכן, נכנה זאת "דומה". בעיה.

תאמרו, תמיד אפשר לכתוב על "להיטלר ובחזרה" בערוץ ההיסטוריה. איש לא אמר שמוכרחים להיכנע ערב-ערב לטעמו של הקהל. זה נכון עקרונית. העניין הוא שבעידן הנוכחי, כמעט שאין לכם ערב שאין בו אחוז כלשהו מאיזה גמר (שמינית הגמר הגדול, רבע הגמר הגדול, חצי הגמר הגדול או הגמר הענק). נסו אתם לכתוב בערב כזה על "צליאק – הסיפור שלא סופר".

לא הייתי מתאמצת כל-כך להציל את כבודם של מבקרי הטלוויזיה – שזה זמן כבר איני נמנית עימם – אלמלא היה מדובר בדיבה נפוצה, שמוטחת בפניהם של מבקרי טלוויזיה חדשות לבקרים: ביקורת טלוויזיה היא עבודה קלה, והמהדרין יוסיפו, ומבקרי טלוויזיה הם בטלנים, שלא לומר עצלנים, שקמים מהשינה לרגל "ערב חדש", חוזרים לנמנם עד המהדורה המרכזית, מגייסים ריכוז מינימלי לקראת השעה תשע ואז עובדים שעה.

החל מקברניטי שידור נעלבים, שנוהגים לנפנף במנטרה האידיוטית "כמה קל לבקר", וכלה בחברים וקרובי משפחה, שכולם רוצים לדעת "איך מגיעים לזה", כלומר, "איך מגיעים להיות מבקר טלוויזיה" – התפיסה היא שמאחר שכולם ממילא רואים טלוויזיה (בניגוד, למשל, לתיאטרון), כמה קשה כבר יכול להיות, על הדרך, להשפריץ 500 מלה?

איני מבקשת לטעון שביקורת טלוויזיה היא עבודת פרך. בפרפרזה על הבדיחה הידועה על העיתונאים, להיות מבקר טלוויזיה זה קשה, אבל לעבוד זה יותר קשה. ובכל זאת, נדמה לי שחשוב להגן על המקצוע (ועל מקצוע הביקורת בכלל) ועל העוסקים בו, ולו כדי להגן על מקצוע העיתונאות – ואולי גם על תרבות הדיון בכלל – מפני הזילות ההולכת ומכרסמת במהירות במעמדה של אחת מאבני היסוד שלו: התובנה.