בכנסת הבאה, כך מבטיחה הודעה לעיתונות מטעם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', תגיש המפלגה חבילת הצעות חוק לתמיכה בעיתונות המודפסת. קריאה ראשונה בתקציר הצעות החוק הללו יוצרת רושם שבכוחן להציל את עיתונות הנייר מן המשבר העמוק שהיא שרויה בו, אבל בקריאה שנייה (ושלישית) מתברר כי זוהי יוזמה בעייתית בכל אחד מששת סעיפיה.
כיוון שיחימוביץ' ממהרת להציג את עקרונות היוזמה – אולי בתקווה לזכות ביום הבחירות בתמיכת קהילת העיתונות המודאגת – כדאי לברר אם ההצעה אכן מאפשרת לנשום לרווחה, או שמא נדרש כאן מהלך הצלה מן היוזמה, לפני שתגרום שיבוש ונזק.
יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', דצמבר 2012 (צילום: צפריר אביוב)
האומנם יש טעם בהנשמה מלאכותית לשוק העיתונות המודפסת? גישה כזו, המבקשת לשמר דווקא את שוק עיתוני הנייר, מתעלמת מן האקסיומה הכלכלית שלפיה כל שוק שואף למציאת הפתרון הזול ביותר בתחומו. גם אם עלות יצירת התוכן העיתונאי תישאר בעינה, הפצה דיגיטלית תהיה תמיד זולה בהרבה מהדפסה והפצה של נייר עיתון.
רב הספק אם ביכולתה של סובסידיה לעיתונות המודפסת לבלום, ולו זמנית, את תהליך העברת מרכזי הכובד העיתונאיים אל העולם הדיגיטלי. יתר על כן, היא עלולה לעכב את מסע החיפוש למציאת המודלים המבניים שיאפשרו התמודדות עם הסביבה התקשורתית המשתנה.
הגדרה במובן הדרה
גרוע מזה. סובסידיה מחייבת קריטריונים, וקריטריונים מחייבים הגדרות מהו עיתון, מיהו עיתונאי. האם דווקא בעיצומו של המשבר, כשהעיתונות העולמית מתגלגלת בזהויות חדשות ובאמצעי הפצת מידע חכמים, נכון להגדיר מהו עיתון מודפס – דבר שממנו נזהרה העיתונות בכל שנות תפארתה? הניסיון מלמד כי פתיחת אשנב לחלוקת הטבות תקבץ לפניו תור של מנצלי הזדמנויות. ידענו כבר ישיבות פיקטיביות; האם נכונים לנו גם עיתוני קש?
וכיוון שהגדרה היא גם אמצעי להדרה, רב החשש כי נבטי העיתונות החדשים – התארגנויות וולונטריות, עסקי עיתונות זעירים, עיתונות המתמחה בנישה, מיזמים פורצי דרך, אתרי מידע סמי-עיתונאי, גופי ניטור ובדיקת מידע, בלוגים חברתיים, אתרי עיבוד מידע ועמותות תחקירים עיתונאיים – ימצאו עצמם מחוץ לתחומי הסיוע, בעוד שמעיקר ההקלות, הפטורים וההטבות ייהנו הטבלואידים שליטי השוק.
הייאוש האירופי יותר נוח
אלה הקוראים לממשלת ישראל לסבסד את העיתונות המודפסת מסתמכים על צעדים שונים שננקטו בכמה ממדינות אירופה. והנה, גם באירופה, מבקרי התמיכה הממשלתית בעיתונות הכתובה טוענים שסבסוד עיתונים אינו כלי יעיל להשגת המטרות שנועד לקדם. אין בהיקפי התמיכה כדי לכסות את הירידה בהכנסות מפרסום, ואין בה כדי לתמרץ בעלי עיתונים להמשיך להעסיק עיתונאים בהיקף רחב.
חוקר התקשורת והכלכלן רוברט פיקארד כותב כי בראייה היסטורית, לסובסידיות שנוסו באירופה היתה השפעה מועטה על מצבם הכלכלי של עיתונים. פיקארד טוען כי אם הסובסידיות אינן משמשות להתחדשות, להרחבת השווקים או לרכישת טכנולוגיה יעילה יותר, הן אינן מסייעות לעיתון כושל לעמוד על רגליו. להפך: עיתונים עלולים לפתח תלות בתמיכה עד כדי הימנעות מצעדים שעשויים לשנות את מבנה העיתון או להגדיל את רווחיו, מחשש לאיבוד התמיכה.
גם אם מערכת הסובסידיות נועדה לשמר מידה מסוימת של תחרות בשוק, אין בכוחה לשמר תחרות כשהאיום בא מצד סוגי מדיה אחרים. כבר היום אחד ממאפייני התקשורת הוא שילוב סוגי מדיה (כתובה ומשודרת), והמגמה תתחזק עם השכלול הטכנולוגי. גם בהיבט זה, סובסידיה המתמקדת במדיום יחיד לא תשיג את מטרתה.
חזית עיתון-שלטון
מעל כל אלה מרחפות הסכנות המובְנות במעורבות השלטונית בשוק התקשורת באמצעות סובסידיה, גם אם עקיפה. הסכנה המרכזית היא צמצום מרחק הביטחון בין העיתונות לבין השלטון, תוך יצירת תלות של המקבלים במעניקי ההטבות. הדבר יבוא לביטוי בולט במועדי הארכת תוקף חוקי ותקנות ההטבה. בהנחה שסדרי העדיפויות ישתנו משנה לשנה, לא ניתן יהיה לספק באמצעות סובסידיה אופק בר-קיימא לשוק העיתונות, הכמה ליציבות ולביטחון כלכלי. להפך: העיתונות תוכפף לחסדיהם של פוליטיקאים, שכפי שהוכח בפרשת ערוץ 10, יודעים היטב להפעיל את כוחם.
קללת הבקשות להטבות, להגדלתן ולחידושן תיצור שיבוש ביחסי עיתון-שלטון, חמור ממה שרואים היום בעיתונות המשודרת. העיתונות המודפסת, ששימרה את עצמאותה עד כה, תצטרף אל מצעד התחנונים התקופתי בלובינג, פרכוס פוליטיקאים ידידים, הענשת מתנגדים, זהירות מתחקירים רגישים ומסעות נקם.
ובעתות משבר לאומי, כזה שיחייב את המדינה לקיצוץ עמוק, במי להתחיל? האם עיתונות מסובסדת תוכל לדרוש קיצוצים בתקציבי חברה ורווחה בעודה נהנית מכספי הציבור? ובימי הידרדרות נוספת, אם תתרחש חלילה בזירת העיתונות, מי ירוץ לבקש את הגדלת הסבסוד ועל חשבון מי, ובתמורה למה?
שלי יחימוביץ' טוענת למנהיגות חברתית. בהצעה שניסחה היא פותחת היום חשבון דביטורי, כשאין לה מושג מה יהיו עלויות הביצוע שלו. אין להניח כי יחימוביץ' אינה מודעת לעובדה שמודלים שהצליחו במדינות אחרות, ואומצו בישראל ככתבם – למשל המודל של השידור הציבורי הבריטי – יושמו כאן בהקצנה פוליטית בהשוואה למקורות ההשראה.
שישה סעיפים
מי שמבקש להתערב באופן מלאכותי בפעילותם של שווקים כלכליים חופשיים, מוטלת עליו חובת ההוכחה של עצם הצורך בהתערבות וכן שיתרונות ההתערבות עולים על החסרונות האפשריים. אף אחת מן ההצעות של יחימוביץ' אינה מתמודדת עם נטל ההוכחה הזה.
הצעתה של יחימוביץ' לסובסידיה בשוק העיתונות מורכבת משישה סעיפים.
הראשון מציע "השתת מס חברות מופחת, של 10% בלבד (לעומת 25% על כלל החברות), על חברה אשר הכנסתה מופקת ממכירת עיתונים".
הורדת מס החברות היא סדין אדום בעיני כל התומכים בצמצום הפערים החברתיים-כלכליים בישראל. קושי נוסף הוא שאין היום בישראל כמעט אף חברה שהכנסתה הבלעדית היא ממכירת עיתונים. לכל אחד מן העיתונים עסקים אחרים, מנדל"ן ותשתיות ועד בתי-דפוס. האם יש לראות בעיתון שהוא חלק מתאגיד נכס המאפשר לכלל החברה לזכות בהנחה של 15% ממס החברות? בין אם התשובה חיובית ובין אם היא שלילית, הדבר פותח פתח לתכנוני מס יצירתיים.
הסעיף השני מבטיח "תשלום ביטוח לאומי מופחת לעיתונאים, בדרך של תיקון סעיף 371 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לשר הממונה לקבוע הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים".
כך, למעשה, יתווספו לרשימת אלה שהשר יכול לפטור אותם או להפחית בעבורם את דמי הביטוח הלאומי גם עובדים בחברה שהכנסותיה מופקות ממכירת עיתונים. מדובר בהטבה למעסיקים שאין כל ודאות שתגולגל לרווחת העובדים. מה שוודאי הוא ש"השר הממונה" ייהנה ממעמד מיוחד ביקום העיתונאי. מי בעיתונות הנחלשת יעז להתעמת איתו בנושאי משרדו או בנושאים פוליטיים כלליים?
לפי הסעיף השלישי, יינתן "פטור ממע"מ על העיתונים – להקטנת מחירי העיתונים לצרכנים ובכך הגדלת הביקוש והיקף מכירת העיתונים" (הסעיף מופיע בדברי ההסבר, אך לא נוסח כהצעת חוק).
ההשפעה של הורדת מע"מ על מחיר העיתון היא זניחה ועלולה להיספג מאליה. ככלל, התפיסה שתנודות קלות במחירי עיתון הן אלמנט מכריע בשיקול אם לרכוש עיתון או לוותר עליו היא תפיסה שגויה.
עקרון אחדות הטלת מס הערך המוסף על כל השירותים בישראל נשמר בקנאות, שמא ייסדק על-ידי מוטב חזק אחד וייפרץ לגמרי על-ידי המבקשים להשוותם אליו. במקרה של פטור לעיתונות, יהיו מי שיעלו את השאלה, למה דווקא לעיתון מודפס? יש אינספור שירותים חשובים שהסרת המע"מ מעליהם תוכל להועיל ליחידים ולציבור הרחב. אם לפטור עיתון ממע"מ, למה לא לפטור ספרים ומופעי תרבות? ואם חשוב לקרב את ציבור אל סדר היום הציבורי, למה לא לפטור מאגרת הרדיו והטלוויזיה?
הסעיף הרביעי מעניק "פטור ממע"מ על עסקאות הנוגעות למכירת ציוד הנדרש להדפסת עיתון, בתוך מסגרת סעיף 31 לחוק מס ערך מוסף, המאפשר פטור מסוגים שונים של עסקאות (כגון עסקאות שכירות למגורים)".
סובסידיה עקיפה זו תחול במקרים נדירים של מכירת הציוד המשמש להדפסה. מספר בתי-הדפוס הרוטציוניים הפועלים בזירת העיתונות קטן ביותר, מהם בבעלות העיתונים ואחרים עצמאיים. הפטור ישרת את השחקנים הכבדים ביותר על המגרש העיתונאי, אבל ספק אם ערך ההטבה לא יישחק והשפעתה על איכות המוצר ומחירו לצרכן תהיה זניחה. גם באשר למתן פטור ממיסוי לציוד חשוב אפשר להפליג בדוגמאות החיוניות יותר לקיומנו.
הסעיף החמישי: "מנוי חינם לעיתון לשנה לחיילים משוחררים – סעיף זה מבוסס על המודל הצרפתי שבו המדינה מממנת לכל צעיר המסיים בית-ספר תיכון מנוי לעיתון חודשי למשך שש שנים ונועד לשפר את חדירת העיתונים לאוכלוסייה הצעירה".
הפרויקט הצרפתי "Mon Journal Offert", שיזם ממשל סרקוזי, הציע לכל אזרח בגילים 18–24 מנוי חינם לעיתון אחד ולשנה אחת בלבד (ולא שש, ככתוב בדברי ההסבר להצעה), מתוך רשימת עיתונים שבהסדר – ובתנאי שלעיתון נותרה מכסה פתוחה. היומון הארצי "לה-מונד", לדוגמה, הציע במסגרת הפרויקט הזה מנוי רק על עיתוני יום שלישי, כולל המוסף הכלכלי המצורף – כלומר 52 גליונות בשנה בלבד.
הפרויקט הצרפתי הושק ב-2009, עם אפשרות הארכה עד שלוש שנים (בהוצאה כוללת של 600 מיליון יורו). עם תום התקופה, ועם כניסת הנשיא הסוציאליסטי פרנסואה הולנד לתפקידו, ההסדר לא חודש, ללא כל מחאה ציבורית או עיתונאית.
כוונות הממשל הצרפתי נתפסות מרחוק כנעלות, אבל מקרוב מתברר כי הן אינן תמימות. שניים מהמקורבים ביותר לנשיא סרקוזי, שהחליט על התוכנית, הם סרז' דאסו, המיליארדר העומד בראש מפעלי התעשייה האווירית דאסו וקבוצת המו"לות המחזיקה ביומון "לה-פיגארו", וארנוֹ לאגרדר, טייקון התעשייה האירונאוטית והבעלים של יצרנית הנשק מאטרה ואימפריית המו"לות והתקשורת Hachette, שלה מגזינים וגופי מדיה. האם מישהו התכוון ליישם כאן הטבה לידידים עשירים?
כדאי להזכיר כי ארגוני העובדים בעיתונות הכתובה בצרפת חזקים במיוחד, ועלויות שכר העובדים כה גבוהות, עד שעלות הייצור של עיתונות כתובה בצרפת כפולה מזו שבבריטניה.
נשיא צרפת לשעבר סרקוזי בביקור בישראל, מאי 2012 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
ואשר לגרסה הישראלית המוצעת: הצעד שמבקשת יחימוביץ' לקדם בהשראת הפרויקט הצרפתי עבר הסבה מהותית, מ"כל אזרח צעיר" ל"חייל משוחרר". ההצעה קושרת עצמה לפרק ד' לחוק קליטת חיילים משוחררים, המפרט באילו מקרים ניתן לעשות שימוש בכספי הפיקדון (הכוללים, בין השאר, לימודים אקדמיים, רכישת דירה למגורים או פתיחת עסק). בהתאם להצעה, מנוי לשנה לעיתון יומי יוכל להשתלם באמצעות דמי הפיקדון.
השימוש בחוקים המיועדים לסקטורים מובחנים באוכלוסייה (חיילים משוחררים, במקרה זה), ולפיכך מפלים אוכלוסיות אחרות (חרדים, ערבים ופטורים משירות), אמור להיות מצומצם מאוד לפי פסיקת בג"ץ לאורך השנים. בוודאי שקיים בחוק המוצע יסוד מפלה, מה גם שמדובר בניצול החוק למטרות הגנה על מגזר עסקי מסוים, ולא למטרות הטבה עם החיילים המשוחררים עצמם.
הרעיון שביסוד הפרויקט הצרפתי – להגיע אל כל צעיר במקום מגוריו – מאבד ממשמעותו בגרסה המוצעת. חיילים אמורים ליהנות בעת שירותם מאספקת עיתונים יומיים, במסגרת התקשרות ישירה בין העיתונים למערכת הביטחון. ואשר לחיילים משוחררים, הואיל וכספי הפיקדון מועברים ישירות מן הקרן להכוונת חיילים משוחררים, הרי שאם תתקבל ההצעה, עלול להיווצר מצב של העברת כספים ישירה מן הקרן, הנשלטת על-ידי משרד הביטחון, לעיתונים. אין מדובר כאן רק בסובסידיה עקיפה, אלא בהגברת החיכוך שבין פוליטיקה לעיתונות.
ההצעה לחייב צעירים, חיילים או תלמידים, לקרוא עיתונים מודפסים היא אנכרוניסטית, הואיל ולפי מחקרים חוזרים ונשנים, צעירים צורכים תכנים חדשותיים בכלים דיגיטליים. חיוב חיילים לקרוא עיתוני נייר משול לחיובם לכתוב אך ורק בדיו. ובכל מקרה, גם אם חיילים יהיו זכאים לרכוש מנוי לעיתון על חשבון הפיקדון, לא ניתן יהיה לחייבם בכך. והנה אבסורד – מה יועיל הסבסוד לצרכנים הצעירים של עיתונות החינם?
הסעיף השישי הוא המוזר בחבילת ההצעות, תיקון לחוק לימוד חובה שאמור לחייב את מערכת החינוך להכליל שעת קריאה ביקורתית שבועית בכיתות א'-ב' בבתי-הספר היסודיים: "קיום שיעורי קריאה ביקורתית בחדשות במערכת החינוך, להגדלת החשיפה של הילדים והנוער לעיתונות המודפסת תוך הקניית מיומנויות לקריאה ביקורתית של עיתונים וצריכה ביקורתית של חדשות".
אלא שרוב העיתונים היומיים אינם מתאימים מבחינת רמתם ותוכניהם לגיל ילדי החינוך היסודי (6–13), ובוודאי שלא לתלמידי כיתות א'-ב'.
הסעיף שמבקשת ההצעה לתקן (סעיף 12ד לחוק לימוד חובה) עוסק במספר התלמידים בכיתה הלומדים מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון), ולא בעצם החובה ללמד אותן. לכן אין זה כלל המקום והמסגרת לעסוק במיומנויות קריאת עיתונים.
קריאה ביקורתית ואוריינות תקשורת בכלל הן מטרות שראויות לתשומת לב רבה במערכת החינוך. אבל מי שסבור שאפשר להציל את שוק העיתונות על-ידי חיוב ילדים לקרוא עיתון, במקום ללמוד אוריינות תקשורת וחשיבה ביקורתית בצורה מובנית בבוא זמנם, טועה במקרה הטוב, או מבקש להשיג מטרה פוליטית על גבם של ילדי החינוך היסודי.
מה כן
מה, אם כן, ניתן לעשות? שוק העיתונות הכתובה נמצא במשבר, והרשת עדיין אינה מספקת מודלים עסקיים ברורים. כל מי שחפץ בהישרדותו של שוק רעיונות ודעות מתפקד, חייב לשאול את עצמו מהיכן יבוא המימון של תוכן איכותי. בשל קוטן השוק בישראל ומגבלות השפה, לא כל המימון יוכל לבוא מן השוק החופשי הפועל למטרות רווח. בשבועות הבאים ננסה להציג כאן מודלים אפשריים המתחילים להתפתח במדינות שונות ולבדוק את ישימותם ביחס לשוק הישראלי.
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה